שתף קטע נבחר

וונדר-וומן עולה על הגל

עם הופעה מלאת כריזמה ונוכחות פיזית מרשימה, הכוכבת הישראלית גל גדות מצדיקה את הבחירה בה כגלגול העדכני של גיבורת העל, אבל יש גם לא מעט בעיות שעשויות לפגוע בסרט, וגם בהמשך הקריירה שלה. אז מה עובד ב"וונדר-וומן" ומה לא, ולמה אימצה לעצמה רובין רייט מבטא מזרח אירופי כבד? ביקורת

במולדתה ישראל, היא מוכרת כגל גדות – שחקנית, סופר-מודל ומגה-סלב. באי הדמיוני תמיסקירה, היא נקראת דיאנה – נסיכת האמזונות. ואילו בעולם ההיפר-ריאליסטי של הקולנוע המסחרי, היא ידועה כוונדר-וומן – דמות הקומיקס האיקונית.

כוונדר-וומן, גדות עושה בימים אלו היכרות עם המעריצים באמצעות אינספור טריילרים תזזיתיים ועל גבי כרזות ענק בהוליווד, טיימס סקוור, אירופה ואסיה. בעוד שוורנר ברוס משקיעים כל כך הרבה בקמפיין לביסוס דמותה של גיבורת העל המתחדשת העומדת במרכז הפקת מאה מיליון הדולר שלהם, האולפנים כמעט ומתעלמים מהאישה שעומדת מאחוריה בסרט המצופה כל כך שייצא בסוף השבוע לאקרנים בארצות הברית (בניגוד לכרזות הסרט המופצות ברחבי העולם מהן נעדר שמה של גדות, בישראל הוא תופס מקום של כבוד).

 

אמנם גדות בת ה-32 היא כבר דמות די מוכרת בין המלהקים האמריקאים, אך היא עדיין אינה נהנית ממעמד הכוכבת שאנו הישראלים מייחסים לה. היא הופיעה בעבר בתפקידים קטנים יחסית בכמה סרטי אקשן מושקעים כמו "מהיר ועצבני", "טריפל 9" ו"קרימינל", אבל השחקנית מעולם לא באמת הובילה הפקה בתפקיד ראשי עד היום. זאק סניידר, הבורא (מחדש) של יקום DC קומיקס המעודכן, הימר על השחקנית האלמונית מראש העין כשבחר בה לגלם את וונדר-וומן בגיחתה הראשונית, המצומצמת יחסית, ב"באטמן נגד סופרמן". זה לא עבד כל כך טוב בלהיט גיבורי העל המאכזב שלו, וגדות עצמה לא הוכיחה את עצמה כסחורה הוליוודית חמה בקומדיית הפעולה בכיכובה "השכנים של ג'ונס", שכשלה אשתקד בבתי הקולנוע בארצות הברית (בארץ היא דווקא עבדה היטב). המפיקים אולי חשבו שהזיקה שלה לוונדר-וומן תשדרג את הביצועים של הסרט הדי מטופש הזה בקופות, אולם בניגוד לרושם שהתקבל בקרב מעריציה הרבים בישראל, מעבר לים אין לה מספיק כאלה.

 

"על המוגבלות הדרמטית שלה מפצה גדות באמצעות נוכחות פיזית מרשימה".  ()
"על המוגבלות הדרמטית שלה מפצה גדות באמצעות נוכחות פיזית מרשימה".

 

אבל גם אם קהל היעד אינו מזהה עדיין את גל גדות בזכות עצמה, הוא בהחלט מבחין בעוצמתה כוונדר-וומן – דמות שזוכה לפופולאריות אדירה מאז נוצרה מראשו הקודח של המדען וויליאם מולטון מרסטון ב-1941 ועד היום. הגלגול הנוכחי שלה הוא ניסיון נוסף להביא את דמותה מהקומיקס אל המסך הגדול (כשבדרך צצה בטלוויזיה כלינדה קרטר הבלתי נשכחת בסדרה המצליחה משנות ה-70). יוזמות עבר כשלו עוד בטרם תחילתן, אולם הפעם נראה שההימור יצליח. הרבה בגלל גדות, על אף מגרעותיה.

 

שתי מגרעות בולטות יש לה לגדות בזירת הקולנוע האמריקאית והעולמית. האחת היא מיומנויות המשחק הבינוניות שלה, השניה היא המבטא הישראלי הכבד שבפיה. אם על המוגבלות הדרמטית שלה גדות מפצה באמצעות נוכחות פיזית מרשימה וכריזמה יוצאת דופן, הרי שהדרך להסוות את המבטא עוברת דרך שותפותיה השחקניות. בהחלטת בימוי ברורה וזועקת לאוזן, דמויות האמזונות המופיעות לצדה של דיאנה בחלק הראשון של הסרט, המתרחש באי תמיסקירה, מדברות כולן במבטא כבד. לא מבטא ישראלי בהכרח, ועדיין זר.

 

כך קורה שקוני נילסן הדנית שמגלמת את אמה של דיאנה מלכת האמזונות היפוליטה, ורובין רייט האמריקאית שמופיעה בתפקיד שרת המלחמה שלה אנטיופי, נשמעות בסרט כמו מהגרות ממזרח אירופה, שאמור לדמות ככל הנראה להג אמזונות כלשהו. ההופעה של שתי השחקניות הוותיקות והמרשימות הללו כל כך ניכרת וגם לא משכנעת, אפילו מביכה קצת. ברור כי מדובר בהוראה של הבמאית פאטי ג'נקינס וצוות התסריטאים בניסיון לחפות על נקודת התורפה של גדות. הן פשוט מיישרות איתה קו. מגוננות עליה.

 

הפעם נראה שההימור הצליח. גדות וקרטר (צילום: AFP) (צילום: AFP)
הפעם נראה שההימור הצליח. גדות וקרטר(צילום: AFP)

 

בכלל, נראה כי צוות השחקנים המנוסה של "וונדר-וומן" נועד כדי לתמוך בכוכבת הסרט שאמורה לשאת אותו על גבה עד לקו הסיום. כפי שנהוג בטור דה פראנס - כשהרוכב המוביל נהנה מהגנה צמודה של חברי קבוצתו לאורך כל המירוץ - כך גם נילסן, רייט וגם לוסי דיוויס, דיוויד ת'יוליס ודני יוסטון הוותיקים המשמשים פה כחונכים לגדות בתפקיד הראשי הגדול הראשון שלה. הם באים והולכים, מופיעים לרגע או שניים ומסיימים את תפקידם. כולם סובבים סביב גדות שחורכת את המסך עם ההופעה האנרגטית שלה. היחיד שממלא את המסך לצדה, וגם מצליח לעמוד בקצב שלה, הוא כריס פיין. כי מאחורי כל אישה גיבורה, עומד גבר תומך. וכפי שהמרגל האמריקאי סטיב טרבור משמש כמורה דרך לדיאנה במציאות הקשה של העולם האמיתי, כך השחקן תכול העיניים בן ה-36 הוא עבור שותפתו היפהפיה מארץ הקודש.

 

המפגש עם סטיב טרבור הוא נקודת המפנה של עלילת "וונדר-וומן" – החושפת את דיאנה למין גברי, ובהמשך גם למציאות הלוחמנית האלימה והקודרת שהוא ודומיו גיבשו לאנושות. עד לגיחתו המקרית של המרגל האמריקאי מהשמיים, אנחנו מתוודעים דווקא לעולם הספרטני הנוקשה של חברת האמזונות בתמיסקרה. בפיקוחה של הגנרלית אנטיופי (רייט) מתאמנות הנשים הלוחמות בחרב, חץ וקשת, וקרב מגע. זוהי הצהרה פמיניסטית אלימה ואגרסיבית – אפשר לומר גברית. מספרים לנו שהאמזונות הגיעו לעולם בחסות אלי יוון כדי לחבר בין הלבבות של בני האדם, אולם נאלצו לשפד אותם בלית ברירה לאחר ששועבדו בהוראת אל המלחמה ארס. דיאנה הילדה (אמילי קארי הבריטית) ובהמשך הבוגרת (גדות) מגלה תשוקה גדולה ללחימה, וגם מיומנויות קרב מבטיחות. אנחנו מגלים שאין לה אבא, ואמה המלכה היפוליטה (נילסן) מספרת שזהו אבי האלים זאוס בכבודו ובעצמו שהפיח בה חיים. ממש הבת, האם ורוח הקודש.

 

שלבי ההתבגרות של דיאנה ובניית הדמות שלה עוברים במהירות, רבה מדי. כאילו כדי לזרז את המפגש עם טרבור, האיום שיגיע לתמיסקרה בעקבותיו, וסצנות הפעולה הצפויות בהמשך. אלא שאלו מבוששות לבוא, ויש להודות שהן אינן מרשימות במיוחד. הגיבורה תגיע ללונדון עם בן בריתה החדש (הגבר הראשון שהיא רואה, ואליו היא מתמסרת תוך יום יומיים) ותתחיל להתאקלם בחברת בני האדם. לרוע המזל חברת בני האדם נמצאת במשבר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אמנם המגעים להפסקת אש נמצאים בשיאם, אלא שגורמים חתרניים בשני הצדדים מבקשים לסכל אותם. גנרל לודנדורף תאב הכוח (יוסטון) משתף פעולה עם הכימאית איזבל מארו המכונה ד"ר פויזן (אלנה אמאיה הספרדיה) כדי ליצור נשק אסטרטגי שיטה את הכף לטובת הגרמנים. דיאנה וסטיב יוצאים למשימה בעורף האויב כדי למנוע מהמזימה להתממש. שלושה ברנשים מפוקפקים – צלף לא מאופס בשם צ'ארלי (יואן ברמנר), נוכל בשם סאמיר (סעיד טג'מהורי) וגשש המכונה צ'יף (יוג'ין ברייב רוק). כך יוצרים אמזונה נועזת, אמריקאי וואספי מצפוני, סקוטי שיכור, צ'ארמר מוסלמי ואינדיאני שתקן, מעין צוות לעניין בגבולות הטעם הטוב של התקינות הפוליטית. מסתבר שהסרט מקפיד להיזהר לא רק בסוגיה המגדרית, אלא גם זו הגזעית.

 

מבטא מזרח אירופי כבד. רייט וגדות  ()
מבטא מזרח אירופי כבד. רייט וגדות

 

קלישאת הפוליטיקלי קורקט אינה היחידה המופיעה בסרט המטיף לעשות אהבה במקום מלחמה, ומציב אישה חזקה בסביבה של גברים רפי שכל ומחרחרי ריב – בין אם זו דיאנה החיננית ב"צד הטוב" של המלחמה או ד"ר פויזן המרשעת ב"צד הרע". בכלל, הסרט משופע ברגעים בהן נדרשת בחירה בין הצד המואר לאפל מהזן המוכר לנו מהמעמד של לוק סקייווקר ודארת' ויידר ב"מלחמת הכוכבים". גם פה יש התלבטות, לא עמוקה במיוחד, שמוכרעת די בקלות לטובת הצד הנכון. מסר מורכב קצת יותר, אותו כדאי לאמץ גם במציאות המיליטריסטית הפוליטית של ישראל, הוא התקווה הטבעית לפתרון של זבנג וגמרנו. וונדר-וומן חושבת שיש לה אחד כזה – חיסולו של ארס המושך לטענתה בחוטי המלחמה, אלא שהיא מגלה שהרשע הוא הצל של הקיום האנושי. בכל מקום שיש בו חיים, יהיה גם רוע. אי אפשר למגרו. מדובר במאבק מתיש, בלתי פוסק ובלתי פתיר, לטובתו מתגייסת הגיבורה – מעתה ועד ליגת הצדק.

 

"וונדר-וומן" הוא להיט גיבורי על שגרתי בכסות של סרט תקופתי אנטי-מלחמתי. הוא נמשך כשעתיים ו-21 דקות מרובות ברברת ובדיחות מוצלחות יותר או פחות, אבל מזמן לנו רק שלושה סיקוונסים משמעותיים של אקשן. המרהיב שבהם הוא הראשון המתרחש על חוף הים שהופך לשדה קרב מדמם בין האמזונות לפולשים מהצבא הגרמני. המרגיז שביניהם הוא זה החותם את הסרט. זוהי בעיה חוזרת ונשנית בלהיטי גיבורי על בכלל, ובאלו מבית DC קומיקס בפרט. השאיפה של היוצרים ליצור ספקטקל בלתי נשכח ומהדהד לקראת סיום דוחפת אותם לסצנות לחימה צעקניות, היפראקטיביות, ונטולות נשמה. הפיצוצים, האפקטים הממוחשבים שמחוללים אותם, והחורבן העצום שמגיע בעקבותיהם (חורבן לסביבת ההתרחשות הדמיונית וגם לסרט כמכלול) משתלטים על המסך ומעלימים את הדמויות במעין בליל של אש, גופרית ותמרות עשן דיגיטליים.

 

יש למחדלים המתמשכים הללו בסרטי DC קומיקס שתי סיבות: האחת היא חיבתו של האב המייסד (מחדש) זאק סניידר למיצגי ההרס הללו וכתסריטאי ומפיק אחראי הוא בוודאי שותף גם לאנדרלמוסיה הרועשת בסוף "וונדר-וומן". השנייה היא ההעדפה לנבלים בעלי עוצמות אדירות והרסניות. הרסניות מדי. גנרל זוד ב"איש הפלדה" או דומסדיי ב"באטמן נגד סופרמן", או האלילה אנצ'נטרס ואחיה אינקובוס ב"יחידת מתאבדים" היו כאלה – גדולים מהחיים ומהמתים. כזה הוא גם ארס ב"וונדר-וומן" – נבל על-אנושי בעל כוחות בלתי נדלים. אלוהיים. לחלוטין על טבעיים. האיכויות של טרילוגיית "האביר האפל" המשובחת של כריסטופר נולאן (קודמו של סניידר ביקום של DC קומיקס) נבעה מהאויבים המורכבים והאנושיים (ביניהם בולט הג'וקר של הית' לדג'ר) לא פחות מדמות הגיבור באטמן.

 

האכזבות מהסרטים האחרונים נגזרות מעיצוב הנבלים, לא הגיבורים. צריך לקחת את זה בחשבון גם במקרה של "וונדר-וומן", אם הסרט יתברר כפלופ נוסף של וורנר ברוס חס וחלילה (וזה לא צפוי לקרות). אנחנו הישראלים נחזיק כולנו אצבעות עבור הגיבורה הכריזמטית שלנו. המדינה כולה מחבקת אותה ומייחלת להצלחתה. הצלחה שהיא זקוקה לה כל כך, כדי שבסרט ההמשך שבוא יבוא היא כבר תופיע על הפוסטר כגל גדות – לא רק כבחורה היפה שמגלמת את וונדר-וומן.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים