השנה, 1977, שנת מהפך בישראל. שתי אחיות קרייריסטיות מתגוררות בירושלים ובתל אביב. האחות הצעירה, ספי, היא זמרת אופרה ומלחינה והאחות הבכורה, ננה היא עיתונאית בוהמיינית. בעקבות ביקור של הבת הצעירה בקונצרט באירופה, היא מגלה שאביה, ניצול שואה, מסתיר סוד. ביחד עם אחותה הבכורה יוצאות השתיים לגלות מהו אותו סוד ואנו הצופים יושבים מרותקים עד סוף הסרט כשבנקודות רבות אנו בטוחים כי הגענו לאמת, אך אז צץ לו טוויסט נוסף שמאותת לנו שלא כך. הסרט כבר הוקרן בארץ בהצלחה רבה ובפסטיבלים רבים ברחבי העולם וזה לשבחי המבקרים.

את ספי מגלמת השחקנית ג'וי ריגר בת ה-23 ואת ננה, השחקנית נלי תגר הזכורה לנו היטב מ"אפס ביחסי אנוש". את תפקיד האב מגלם דורון תבורי, שחקן תיאטרון משופשף ומוכר, יבגניה דודינה, מגלמת את דמות אשתו הכנועה והחשאית ובתפקיד בעלה של ננה, תום אבני. כל השחקנים נותנים הופעה מצויינת ואמינה. לקראת עליית הסרט לאקרנים, תפסתי עם נשר שהתגורר אצלנו בעיר המלאכים במשך 10 שנים, ראיון על הסרט ובכלל.

זו לא הפעם הראשונה בה אתה עושה סרט שעלילתו מתרחשת בעבר וגם לא הפעם הראשונה סרט העוסק בתקופת השואה. מה משך אותך לסיפור?

"זה נכון, עשיתי את "פעם הייתי"(The matchmaker) סרט שמאוד הצליח, ומאוד לא רציתי לעשות עוד סרט הקשור לשואה כי כדור שני לניצולי שואה זה נושא מאוד רגיש אצלי. חשבתי שהגעתי עם פעם הייתי הגעתי לאיזשהו מקום שעניין אותי ולא רציתי לחזור על סרטים שכבר עשיתי כי זה נראה מהלך קל כזה. היו לי הרבה פניות לעשות עוד סרטים בנושא השואה וסירבתי להן, אבל אז קיבלתי פניה ממלחינה בשם אלה מילך שריף, מלחינה יוצאת מן הכלל ואשתו של נועם שריף. מלחינה של מוסיקה קלאסית. לא רציתי להיפגש אתה כי לא רציתי לבזבז את זמנה, אבל היא בחורה מאוד נמרצת ואיכשהו הצליחה לארגן לעצמה להיפגש אתי וסיפרה לי את סיפורו של אביה. עצרתי אותה ואמרתי: אני מצטערת, אני לא יכול לעשות סרט כזה ואז היא התחילה נורא נורא לבכות. היה לי נורא לא נעים, ישבנו בבית קפה תל אביבי. שאלתי אותה למה כל כך חשוב לה שיהיה על זה סרט ואז היא סיפרה לי עליה ועל אחותה והדמויות האלו הקסימו אותי. אני הרגשתי שאני מכיר אותן ומזדהה אתן ומבין אותן ואת המאבק שלהן להגשמה ולמימוש עצמי, במיוחד שתי נשים שמגיעות ממקום כזה אפל וככה זה התחיל".

נשר עם כוכבות הסרט. צילום: איריס נשר

האם ההורים שלה היו אז בחיים?

"לא, שניהם הלכו לעולמם”.

איך היה תהליך הליהוק לדמות הראשית בסרט? זה בטח לא היה קל כי היית צריך למצוא שחקנית שגם יודעת לשיר.

"זה היה תהליך מאוד מיוחד במינו, למצוא את השחקן הנכון זה תהליך מאוד ארוך, כי זה תפקיד מאוד מורכב, צריך יכולת משחק גבוהה וצריך גם לדעת לשיר. את ג'וי, שחקנית צעירה, ראיתי בסרטים קצרים של הבת שלי שלמדה בתלמה ילין. באודישנים היא הית ממש מצויינת אבל ג'וי לא זמרת וכאן היה מדובר בשירה קלאסית מאוד קשה. המנהל המוסיקלי לקח על עצמו ללמד אותה לשיר מוסיקה קלאסית שזה נשמע משהו מטורף, זה כמו שמישהו ילמד אותי לרוץ מרתון לאולימפיאדה. זה כמעט חסר סיכוי, אבל היא בחורה כל כך רצינית ומחוייבת, במשך כמעט שנה, הוא עבד אתה, טרטר אותה וטרטר אותה ולימד אותה פיתוח קול, לימוד סופלאג', קריאת תווים, ונגינה על פסנתר ואחרי שנה הוא הביא אותי לאולפן והיא פתחה את הפה והתחילה לשיר וזה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי".

הסרט הזה היווה פריצת דרך גדולה עבור ג’וי.

"היא כבר נעשתה הפכה לכוכבת גדולה בארץ ואני מאמין שתהיה כוכבת בינלאומית. רק בת 22, 23 והיא כישרון חריג, ממש מיוחדת במינה".

סרטים הוליוודים רבים לוקחים לעצמם יד חופשית בשינוי עובדות ועדיין כותבים בתחילת הסרט שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, עד כמה הסרט באמת נאמן למציאות?

"הוא מאוד נאמן למציאות. כל מה שמתואר בסרט וכל העובדות הגדולות נשענות על דברים שפורסמו בספר שאלה פרסמה מתוך כתב היד של אביה וכן דברים שסיפרה לי בעצמה. גם היצירה המנוגנת בסרט, היא היצירה של אלה".

איך הסרט התקבל בארץ?

"הסרט יצא בארץ בתחילת דצמבר ורץ בבתי הקולנוע 20 שבועות שזה באמת מספר מטורף. הוא היה עד סוף אפריל וראו אותו חברות ההפצה בטורונטו בפסטיבל הסרטים וקיבל ביקורות נפלאות. הוא השתתף אחרי טורונטו בעוד 80 פסטיבלים, אני כבר לא עוקב".

הספקת לנסוע לחלק מהפסטיבלים לפחות?

"לא, כי עכשיו אני בהכנות לסרט חדש אז השחקניות, נלי תגר וג'וי ריגר ואלה שריף ושאר שחקנים, כולם נוסעים ומבלים חוץ ממני".

מתוך הסרט "החטאים".

על מה הסרט החדש?

"אני ממש לא אוהב לדבר על סרטים חדשים אבל אני יכול להגיד לך שג'וי ריגר בתפקיד הראשי".

אז היתה ביניכם באמת כימיה טובה.

"כן, כימיה מצויינת. היא שחקנית בעלת פוטנציאל גדול. זה נהדר לעבוד עם שחקן או שחקנית שעבדת איתם כבר ואתה מכיר ויכול לכתוב עבורם. זה קרה לי גם עם אדיר מילר גם וגם עם מאיה דגן".

משהו השתנה בצורה שאתה עושה סרטים או הנושאים שאתה בוחר מאז שבת לארץ?

"כן. הייתי פעם מבקר קולנוע ויש לי עניין גדול מאוד בדברים שנכתבים על הסרטים שלי. כשאתה כותב תסריט אתה מאוד יודע מה שאתה עושה ואז אתה צריך לכבות את השכל שלך ולכתוב עם הרגש וזה מעניין אותך לראות איך אנשים רואים את הסרטים שלך. קראתי לא מעט מבקרים כותבים על הסרטים שלי בשנים האחרונות שהם באמת מסופרים מנקודת מבט לגמרי שונה מאשר סרטים שלי כמו "הלהקה"ו"דיזינגוף 99”, שהם סרטים שאין בהם כמעט מבוגרים ובוודאי שאין הורים. ובשנים האחרונות, חווית ההורות בסרטים שלי, מסוף העולם שמאלה ועד החטאים,היא מאוד מרכזית".

האם יש לזה קשר גם לכך שאתה בעצמך הפכת לאבא מאז דיזינגוף 99?

"כן, הפכתי לאבא לפני 20 שנה ואני חושב שזה כל כך משפיע לא רק על צורת חייך אלא גם צורת החשיבה שלך והצורה בה אתה תופס את המציאות ואת החיים ועצמך, ואז כל נקודת המבט שממנה אתה כותב, משתנה. כמו שאומר המשפט השגור: דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. גם החטאים וגם סוף העולם שמאלה עוסקים ביחסים בין הורים נושא שמאוד מרתק אותי".

איך אלה מליך שריף הגיבה כשראתה את הסרט?

"היא ראתה את הסרט לראשונה בפסטיבל טורונטו. בתום ההקרנה, כל הקהל עמד על הרגליים ומחא לה כפיים והיא בכתה ובכתה מרוב התרגשות ואמרה שהסרט הזה הוא הניצחון של אבא שלה. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת מבחינתה".