אוהד אופטימי של הנבחרת שאיבד תקווה

"זה מתחיל באצטדיון בעכו ונגמר במוסקבה 2018". משפט שאני אומר לעצמי ולחברים ב"יציע העיתונות" (אחת מקבוצת הוואטסאפ שלי) כבר כמה שנים טובות, עוד לפני שהוגרלנו לבתים וגילינו שקיבלנו את אימת היבשת - אלבניה!, משפט שאחרי המשחק הפך אותי מאופטימי לפסימי, מנביא לשוטה (ולא ארבלדזה...). אמרתי אותו כי חשבתי שזיהיתי איזו התקדמות בכדורגל שלנו, עם הלגיונרים שלנו, בבחירת המאמן ובכישרון שגדל פה, אז חשבתי... למוסקבה כבר בטוח לא נגיע. טוב, לפחות לא עד איזו טיסה עם קונקשן ברוסיה. כן, הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם לעצמי ולהודות מול כולם, אני מודה, טעיתי! שנים שאני כבר טועה ואז שוב קצת טועה!

אבל הפעם? אני לא אחזור על אותה טעות, הבנתי שכבר אין לי סיבה, אין שום סיבה לעשות הכל כדי לראות את הנבחרת בכל דרך אפשרית, כי מה אני כבר אפספס?! את דודו אוואט מדמם בלי הפסקה מהאף, נותן משחק מהסרטים ושם את הלב שלו על הדשא? את זה כבר ראיתי. את אבי יחיאל מביא גול עם הפדחת?! כבר ראיתי. את עבאס סואן שם גול של ווינרים?! כבר ראיתי. ואפילו עוד לא הזכרתי את ראובן עטר מול צרפת או הניצחון המוחץ על אוסטריה. אחרי רגעים כאלו אתה הופך להיות מאמין! הבטחתי לעצמי שאני לא אפספס אף משחק נבחרת! אז כמיטב המסורת פתחתי טלוויזיה, שמתי ערוץ 11 וראיתי את המשחק במלואו! כולל הראיון עם אלישע לוי בסיום: "עד ה 2-0 שיחקנו טוב". אני באמת מעריך את אלישע לוי, אבל: אלישע, אחי! באמת?!?

תוך כדי המשחק (בערך עד ה-2-0 כשעוד "שיחקנו טוב") הבנתי שלא רק שאין לי מזל, אפילו ציפיה כבר אין לי, בטח לא מול המכונה המשומנת היטב שנקראת אלבניה! הבנתי שההפסד בדרך וקיוויתי שזה לא ייגמר בהשפלה. נזכרתי פתאום במשחק מול דנמרק, אני זוכר כמה חיכיתי וציפיתי להגיע כבר לאצטדיון ר"ג. איך לפני המשחק הייתי גאה בשחקנים על המגרש, במאמן על הקווים ואפילו באוהדים ביציעים. חגגתי יום הולדת ודנמרק חגגו לי על הראש ובלי רחמים! (כנראה שחגיגות יום ההולדת שלי פסחו עליהם). ועדיין יצאתי עם ראש מורם וחיוך על הפנים (ולא בגלל יום ההולדת). למה? כי המאמן הלך על הכל או כלום והשחקנים הלכו איתו יד ביד, לפחות הם נתנו הכל ונלחמו! למה יש עוד לצפות אם לא למלחמה מצידנו?! מה עוד אנחנו מביאים למגרש אם לא אופי!?

ואז חזרה למשחק מול אלבניה האימתנית, ופתאום 3-0!! הבנתי שנמאס לי כבר. נמאס משחקנים שבמקום לירוק דם על המגרש משחקים במשחק "למי יש יותר גדול?" (תסלחו לי על הבוטות, פשוט לא מצאתי שם יותר מתאים). חמד אמר לתקשורת ככה, זהבי מאשים את החברים, הרוש אומר שהוא צריך להיות שוער ראשון, שלומי ברזל ועופר עיני רק מגבים את אלישע בכל ראיון והודעה, כהן הוא "הלגיונר הבכיר" (מילים שלו, לא שלי), באשדוד כועסים - סליחה, זועמים - שג'רפי לא קיבל זימון, כיאל מרגיש שהוא חייב להיות באנקר בהרכב, נגד ספרד מרציאנו פתח והפעם גורש שלא שיחק חודשים.

באמת, אלישע?! כמה אופי בחבורת שחקנים שכל מה שמעניין אותם זה הקריירה שלהם. באמת נמאס כבר שכל אחד בנבחרת חושב שהוא הכי טוב ולו הכי מגיע לשחק. השחקנים בנבחרת בעיקר נראים כמו הצל של עצמם, וגם זה בקושי. איפה השחקנים שהיו עולים עם זריקות, "מתאבדים" על כל כדור ונלחמים עד הסוף? איפה הנבחרת שנתנה לך תחושה שהכל יכול לקרות?! שאפשר לנצח את כולם?! היא נעלמה ביחד עם אוסף השחקנים הזה שלבש כחול מול אלבניה וקרא לעצמו נבחרת, היא נעלמה, ואני כבר מתחיל להאמין שהיא לא תחזור, אז הנה, עוד אופטימי איבד תקווה.

"זה מתחיל באצטדיון בעכו ונגמר בשזרוע בסמי עופר 2018". שחקנים, מאמנים ואנשי התאחדות! שימו לב! זוהי קריאה אחרונה! תתעוררו כי אנחנו צמאים לנבחרת ישראל! ולא לאוסף שחקנים! תחזירו לנו את מה שלקחתם! אחר כך נשלם 50 שקל על כרטיס למשחק ידידות נגד מולדובה!