קצת מעל אנדורה וליכטנשטיין

אנחנו בדרך כלל נוטים ללגלג על הנבחרות הקטנות האלה שבקושי יש להם 23 שחקנים לזמן לסגל, כמו ליטא, סן מרינו, בלארוס, אסטוניה וכדומה, אבל אם מסתכלים על המציאות, הנבחרת בכחול-לבן לא פחות חלשה מהנבחרות שהזכרתי קודם - והתיקו מול מולדובה במשחק הידידות והתבוסה לאלבניה בסמי עופר הוכיחו שוב שאנחנו טובים רק בדיבורים.

אז אמרו ש"המשחק מול מולדובה נתן לנו סטירה" (אותו הרכב, אותה יכולת), "בגלל שהמשחק מול אלבניה יהיה משחק רשמי תהיה יותר תשוקה" (קשה היה למצוא מישהו שאכפת לו). הדיבורים לא מובילים לשום מקום, וככל הנראה אף הוראה שאלישע לוי צעק מהספסל לא יושמה. ההבדל היחיד בין נבחרת ישראל לנבחרות שציינתי קודם הוא התפישה. בניגוד לנבחרות אחרות, לפחות היינו במונדיאל, ולכן זה נראה בר השגה (גם האופי הישראלי גורם לנו לחשוב שאנחנו שווים מונדיאל), בניגוד לנבחרות שמעולם לא שיחקו בטורניר גדול העפלה היא משהו בלתי אפשרי. ולנו עוד היה את שער הניצחון של ראובן עטר מול צרפת, את דור הכוכבים של ברקוביץ', רוזנטל ורביבו ואת טורניר המוקדמות ללא הפסד בתקופת גרנט, ובגלל כל אלה לא נהיה לעולם סן מרינו וליכטנשטיין.

אבל צריך להבין שהתקופות הטובות יחסית נגמרו, ועכשיו אנחנו בין הנבחרות החלשות באירופה והכדורגל הישראלי נמצא בשפל. ואנחנו לא מבינים את זה. ראינו עד כמה האוהד היחיד של מולדובה שהגיע לנתניה שמח אחרי התיקו, השמחה של שחקני סן מרינו אחרי שער אפילו גדולה יותר מהשמחה של שחקני ריאל מדריד אחרי שזכו בפעם השנייה ברציפות בליגת האלופות, אצלם כל קורה היא חגיגה, אבל בנבחרת ישראל קיימת אכזבה ענקית אם לא מצליחים לנצח משחקים מול ספרד ואיטליה. אנחנו "חייבים" להעפיל לכל טורניר ולא מבינים שאין לנו סיכוי.

זה המקום שלנו. כולם מבינים את זה חוץ מאיתנו. אם נמשיך ככה לא נגיע לשום טורניר גדול, וצריך להסתפק במה שיש לנו. העפלה למונדיאל תהיה רק צ'ופר ליכולת טובה, העיקר שנראה שיפור. כי בינתיים אנחנו קצת מעל אנדורה וליכטנשטיין.