מירי רגב ועופר עיני, שומעים?

אבל, אין מה להיות מופתעים, זה לא ביזיון ולא כישלון. הכישלון של אלישע לוי לא היה בניהול המשחק, הוא ניסה לשמור על שלד והיו הרבה פציעות של שחקנים מאוד חשובים. הכישלון טמון בכך שהוא לא מתעקש על התחלת תהליך שבו יתחילו לפתח את הנוער, ולא נותן לצעירים לשחק במשחקי ידידות, ואפילו נגד הנבחרות החזקות בבית, כדי שיצברו ניסיון. כשהוא מזמן שחקנים כמו יוסי בניון בן ה-37, ולא את עומרי אלטמן בן ה-23 שיש לו ניסיון בנבחרת הצעירה ובקבוצת המילואים של פולהאם ויכול להוסיף לנבחרת. למה לא לזמן את מקסים פלקושצ'נקו בן ה-21, שהפך להיות בורג מרכזי בהפועל חיפה, ולתת לו עוד ניסיון, ועוד שחקנים טובים, יצירתיים ובעיקר רעבים, כגון: יואב ג’רפי, מיכאל אוחנה, ניב זריהן, גיא מלמד, גדי קינדה ואור אינברום?

אך זה רק החלק של אלישע לוי בכישלון, שהוא חלק נכבד, אך לא החלק הגדול והמרכזי. החלק הזה שייך להתאחדות לכדורגל ולמשרד התרבות והספורט, בגלל שהם לא מתחילים לבנות משהו, לא אקדמיה לכדורגל לנערים ולא מתקנים משופרים. הרי איך אלבניה עלתה ליורו בפעם הראשונה ב-2016 (פעם אחת יותר מאיתנו)? אמנם היא מדורגת 11 מקומות מתחתינו בדירוג פיפ"א (66 לעומת 55), אך נכון להיום היא טובה מאיתנו, וזה בגלל שהיא עשתה/באמצע תהליך, שהוביל לכך שהרבה שחקנים מאלבניה משחקים בליגות הבכירות.

דוגמה עוד יותר טובה היא בלגיה. ב-2003 בלגיה הייתה בתקופת שפל, אך ברגע שהתחלף הדור, והצעירים עלו לבוגרים, בלגיה נהייתה נבחרת חזקה מאוד, ושחקניה מאוד מבוקשים באירופה. חלקם משחקים כשחקני מפתח בליגות הבכירות, וזאת בגלל שלמרות שהם היו בתקופת שפל, במדינה לא הפסיקו לטפח ולפתח את הנוער. אם לא נעשה זאת, נמצא את עצמנו מתאכזבים בכל פעם מחדש. אז, מירי רגב ועופר עיני, שומעים?