אני אישה אובססיבית. בכל פעם אחרת, אבל תמיד יש איזו אובססיה תורנית. כשהייתי בת 16 זאת הייתה הדיאטה. שעועית ירוקה וקפה בלי חלב. המורה אמרה שיש לי הפרעת אכילה. בת דודה שלי שלחה לי כתבות מפחידות. לא הבנתי למה העולם מנסה להשמין אותי בכוח, כי כשהסתכלתי על החברות שלי, הן תמיד נראו לי יותר רזות ממני.
האובססיה היא כמו מראה מעוותת בלונה־פארק. כשאת מסתכלת דרכה, את רחבה מדי או צרה מדי או סתם עקומה. לקח לי זמן להתפכח מהאובססיה הזאת ולפתח חדשה. זה היה כיף. אין על אובססיה לאוכל. לא הפסקתי לחשוב עליו. כמו ששנאתי אותו קודם, ככה אהבתי עכשיו.
כל הצבא אכלתי. אכלתי כדי להעביר את הזמן באוטובוס. הגעתי לבסיס לאכול אוכל מגעיל, וחזרתי הביתה בשביל לפצות עליו באוכל של בית. אבל כלום לא היה טעים באמת. גם לא הגורמה שבגורמה. כי, כמו שאמרו לי בגמילה מסיגריות ‑ כל סיגריה רק מקלה על הסבל שבצורך לעשן את הסיגריה הבאה. בהתמכרויות אין הנאה. כל ביס הוא פלסטר, והפצע מתחת רק גדל.
כשהשתחררתי, נרשמתי לבית ספר למוזיקה. גרתי בדירה שכורה בתל־אביב וגיליתי שכדי לטפס ארבע קומות, בלי מעלית, כל יום, כמה פעמים ביום, את צריכה להיות בכושר. אז נגמלתי מהחיטוט בסירי ספגטי והפסקתי להחביא שוקולד מתחת לכרית. גם לא הרעבתי את עצמי. התמכרתי לבריאות. אחלה התמכרות! לא עניין אותי יותר להיות רזה, או שבעה, רק שיהיה לי אלבום. שישמעו את השירים שלי. להיות זמרת.
אין מפיק בארץ שלא פגשתי. כולם אמרו לי לא, וזה היה לי מצוין, כי ככה יכולתי להמשיך לרדוף אחריהם. לשמר איזו אובססיה. כתבתי שירים בקצב של מפעל לייצור בזוקות. לפני ואחרי העבודה במלצרות. תוך כדי מקלחת. בזמן סקס. על הכיסא של רופא השיניים. כל כך הרבה שירים היו לי, וכל כך הרבה מספרי טלפון של נגנים, רק הייתה חסרה זמרת. היא הייתה עסוקה מדי בלהיות יחצנית. אז עזבתי הכל והתחלתי לעבוד בקריז על מופע. מופע משלי.
את מופע ההשקה שלי, עשיתי בבלקוני. זה היה מועדון קטן על מרפסת בנחלת בנימין. מזל שנגמלתי מהפרעות האכילה, כי בשביל להגיע לשם אחת לשבוע, ולשיר שני שירים, הייתי צריכה לרדת 60 מדרגות, עם קלידים על הגב, לטפס לחניה של האוטו, לנסוע, ולטפס שוב, עד לגג של הבלקוני. ואחר כך גם לחזור.
באותם ימים לא עניינו אותי קומות קרקע. או כל סוג אחר של אדמה. חייתי ממרפסת למרפסת. גם לא שמתי לב לאנשים שמתהלכים ברחוב. רעש טורדני בדרך לאובססיה. כשאדם מכור, הוא רואה רק את הסם. וכל האנשים האלה לא מבינים כלום בסולמות מינוריים ליריים, ואין להם קשרים בהד ארצי. ֿ
כשהשיר הראשון שלי, "נובמבר", בביצוע מירי מסיקה, יצא לאוויר העולם, הרגשתי שנולדתי מחדש. משם הרוב התגלגל מעצמו והייתי רק צריכה להמשיך לבעוט. לחזור לאהוב מוזיקה, בדרך טובה ושפויה. ומאחר שלא היה עוד צורך באובססיה הזאת, שוב מצאתי אחרת.
אז התחלתי לצאת בלילות, כל לילה, כל הלילה. לחגוג את זה שאני צעירה ובריאה, עם צ’ק שמן מאקו״ם. פתאום נזכרתי שיש משהו שאני יותר אוהבת מהכל. יותר ממרפסות, פסטה, ואפילו יותר מאת עצמי. בנים. בנים. בנים. הרגשתי שאני ממש חייבת למצוא חתן.
הם דיברו מעט מדי ואני חפרתי. הם אף פעם לא היו בעניין של משהו רציני. עדיף בלי בגדים. התעלמתי מזה והתאהבתי בכולם. מהרגע הראשון יכולתי לדמיין אותנו חיים בעושר ואושר. שותים תה קר עם נענע בצהרי שישי ומשכיבים את הקטנה לישון. זה כבר הלחיץ אותם ממש. אפשר הרי לראות לבחורה את האובססיה בעיניים, ואני הייתי דלוקה.
עד שיום אחד התעוררתי בבוקר וכבר לא רציתי כלום. הלב שלי התרסק. אם היה רופא שמטפל בלבבות שבורים, הייתי מבזבזת עליו את כל האקו״ם שלי, אבל גם לזה התמכרתי. לכאב המתוק. הוא טוב לכתיבת שירים, וממש מצוין לדיאטה. ישבתי בבית, עם תריסים סגורים והתמכרתי ללבד הנוגה שלי. לייאוש. הקשבתי לדיסקים של ארקדי דוכין, פתחתי וסגרתי דלתות, בלי להבין בכלל למה. עד שערב אחד פתחתי את הדלת הלא נכונה, ומאחוריה עמד שכן חתיך. השכן הזה היה בעלי.
יצאנו שנים עד שהוא הציע. בירושלים. מול הכותל, מקום שאי־אפשר להגיד בו לא. גם לתכנן חתונה זאת אובססיה אוניברסלית, שהיא קונצנזוס. חתונה זה דבר קדוש. וגם הקייטרינג קדוש. והדי־ג’יי. וצריך לבחור פלייליסט, ולדאוג שאף דודה לא תשב ליד דודה שהיא לא סובלת. מרוב הפקה, כבר לא נשאר לי זמן לראות אותו. אבל הוא היה מקסים ורגיש ובאמת אהבתי אותו. גם כשנפגשנו ברבנות להתגרש, אהבתי אותו. אפילו יותר
אחרי הגירושים עברתי לגור בדירה זמנית בנווה צדק. התגלגלתי קצת בעולם, כמו כדור שלג, ואנשים זזו כשראו אותי מרחוק. היה קל לקלוט שאני גרושה בת 30, בלי ילדים. שמי שמנהל אותי כרגע, זה לא שיקול הדעת, אלא השעון הביולוגי.
אבל גם אחרי שפגשתי את אהבת חיי, והילדים המושלמים שלי הגיעו אליי סוף־סוף, והתה עם הנענע בחצר, והסיפורים לפני השינה, נשארה לי אותה אובססיה תורנית.
היא תמיד איתי, תמיד מחפשת קורבן. והקורבן הוא אני. פשוט אי־אפשר להשביע את המפלצת הבולמית הזאת. רוצה עוד ממשהו. פחות חשוב ממה. ומקיאה אותו ברגע שהוא נכנס.
עכשיו קורה לי אותו דבר עם התיאטרון. אני מעלה הצגה שכתבתי, וממש מתחילה להילחץ. לא מזה שהיא לא תצא בזמן, אלא מזה שהיא תצא. ואז כבר לא יהיה לי ממה להילחץ! מלחיץ! איאלץ למצוא אובססיה אחרת.
הלוואי והאובססיה הבאה שלי, תהיה להיפטר מהאובססיביות. להיות סתם. זה לא יצליח. תהיה הרי איזו עבודה לעשות. עדיף פנימית. שהרעב לא ייגמר לנו אף פעם, אבל שנדע גם במקביל להעריך כל ביס. עולם - עזור לי לעשות את זה. למרות, שיש איזו תחושה, שברגע שאשלים את המלאכה, פשוט אמות. מעדיפה לחיות. לבנות ולהרוס ולבכות על ההריסות. הכל טוב. הכל בעצם מצוין.
