בשבועות האחרונים הובילו אותי אירועי היום לעסוק בנושאים מורכבים יותר, לכן ממש קיוויתי השבוע לספר סיפור משעשע למדי, מעמיק ומטופש כאחד, שהיה חלק מענייני היום הפרטיים שלי,

זה לפחות מה שתכננתי.

אחרי אינסוף התארגנויות והתכתבויות הצלחנו להתארגן לנסיעה קבוצתית מחוץ לעיר, ליום של פינוק. נסענו באוטו, חבורת אימהות עייפות, הקשבנו למוסיקה טרשית ודיברנו בעיקר על שטויות. אני נהגתי וחברותיי ישבו וקשקשו. לבסוף הגענו לספא יפיפייה בעיירה ציורית.

שביל ירוק של דשא הוביל אותנו אל אחוזה מפוארת. כולנו התרגשנו מהמפגש הקבוצתי. נתנו היי פייב (עד כדי כך אנחנו עתיקות) וצעדנו בדרכינו לספא. שמונה נשים מרוצות ונרגשות לקראת הפינוק שמחכה לנו. כל האימהות נכנסו בשיירה פנימה ורק אני נעצרתי לרגע לבדוק את הנייד שלי. ואז ראיתי את ההודעה. ״את שמעת מה קרה? את מאמינה? איזה אסון נוראי. דן הנגבי נהרג בתאונת אופניים בברוקלין.״

דן הנגבי.... שנים שלא שמעתי את השם שלו. כמעט ושכחתי את הפנים שלו. אבל אז כמו בסרט מעורפל. מגירה קטנה וסודית נפתחת בזיכרון שלי ומתוכה הוא הופיע.

היינו מבלים יחד בתיכון. הוא אפילו קרוב משפחה מרוחק שלי. היה לו חיוך מלא אור והוא היה תמיד מגיע בלבוש לבן ומכנסיים קצרים ממשחק טניס. אני זוכרת אותו אנרגטי וקליל. תמיד נראה היה לי שאם מישהו יזרוק לו כדור הוא יוכל לרוץ בן רגע ולתפוס אותו. הייתה בו שמחה ושלווה. איזה ביטחון ושקט פנימי כזה. נראה היה שטוב לו. שבעולם שלו הכי כייף. שהוא מרוצה. זה מה שהצלחתי להעלות מהזיכרון המבוהל והמעומעם שלי.

כל שברי הזיכרונות האלה התעוררו פתאום אצלי.

שנים שלא ראיתי אותו. לא ציפיתי להיזכר בו ככה. פתאום כשאני עומדת בכניסה לספא. מוקפת בעצים. בטבע. נזכרת בו. חשבתי על אמא ואבא שלו, על המשפחה שלו. ומה עובר עליהם עכשיו.

מהתמונה שלו נשקף אותו החיוך. הוא לא השתנה הרבה, רק שבתמונה היו אתו זוג ילדים.

בן ובת חייכנים. עדיין אותו דן מרוצה ושמח. אולי אפילו יותר מפעם. עם אישה יפה וילדים מקסימים. בתמונה אחרת ראיתי איך הוא מחבק את ילדיו ועל עוגת היומולדת שלו כתוב מספר. 36. נזכרתי שאנחנו באותו הגיל.

תחת התמונה שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו כתב בפשטות, ״Life"״

כן כנראה שככה זה. בחיים הלא צפויים, הלא הגיוניים האלו.

התבוננתי בעצים ובמים וחשבתי לעצמי. איך אתמול בבוקר דן עלה על האופניים שלו לעוד יום רגיל בחייו. הוא לא תיאר לעצמו שזה הולך להיות היום האחרון שלו. שדווקא היום זה היום, בו הוא לרגע יאבד שיווי משקל ויתנגש באוטובוס. היום בו מלאך המוות ייקח אותו. קרוב אליו. לעולמים.

"בספא יפייפה, פתאום מגירה קטנה וסודית נפתחת בזיכרון שלי ומתוכה הוא הופיע"(צילום: תמי פדרמן)

הבנתי מבעד לעצב את משמעות הזמן.

אין יותר זמן להתעסקויות מטופשות. להבל הבלים, לזיופים, לשיחות על הא ודא, להתעסקויות בתפל.

החלטתי שאני מעיזה. לא מתביישת לבזבז את הזמן שלי.

לא מתפשרת על פחות מהאמת העמוקה והמלאה שלי.

איזו זכות יש לנו לחיים? לאלה מאתנו שזכו לעד יום, לא לחיות במלוא היופי והאומץ. לא להעז.

לא לקחת את הזמן להגיד את כל מה שיש לנו על הלב. להתבונן עמוק בעיניים ולהחזיק חזק בידיים

של מי שאנחנו אוהבים.

כמה יופי יש בעולם הזה. זה מכעיס ומכאיב. להאמין שכל זה חלום שבין רגע יגמר. המוות הוא מורה דרך. שעון מעורר. קורא לנו לקום ולחיות.

לצחוק הכי עמוק שיש.

מבלי לדאוג.

לחיות.

יותר טוב.

יותר כנה.

יותר אמיץ.

יותר נאמן.

לא מרצה.

לא מזייף.

להעז בקול גדול.

לצעוק.

לרקוד.

לאהוב.

להיות.

"Just living life more beautifully that's what I'm after....", אמר איתן הוק. לחיות, לחיות טוב ועכשיו.

אז לחיי כל אלו שחיו שהיו ואינם.

לחיי אלה מאתנו שלא זכו לעוד בוקר של אפשרויות שנשקף אליהם מן העולם.

לזכרם אני מחייכת בוחרת להמשיך ולקום. להעז, לחפש ולמצוא את היופי. לראות אותו בכל רגע בכל דקה, נשקף מעיניהם של כל אהוביי.

ולתת לאותו היופי לשטוף אותי, בעוצמה ובאור גדול.

נכתב לזכרו של דן הנגבי ז״ל.