"אי אפשר להכיל את זה". ילדיהם של אבות רוצחים מדברים
מאחורי הכותרות על עוד מקרי רצח של נשים בידי גברים, מסתתרות משפחות מפורקות, עם ילדים שנקרעים מבפנים. קים, אורי וברק, שהאבות שלהם רצחו את אמהותיהם, חוזרים למקרים הפרטיים שלהם ומדברים על הקשיים, על המחדלים וגם עלינו, שלא עושים מספיק
תוך שבוע ימים נרצחו לפחות שלוש נשים בידי גברים, ומתחילת השנה נרצחו 16 נשים. אם זה נראה כמו דיווח מהשבוע האחרון, זה רק משום שכבר התרגלנו. שנה אחר שנה עשרות נשים נרצחות, ואין מושיע. ברק גלפנד היה בן 11, אז בדצמבר שנת 2000, כשבעיתון הופיעו אותן כותרות בדיוק. האחרונה שבהן סיפרה על גבר שחנק את אשתו למוות עם שקית ניילון. זה היה אבא שלו, רוני גלפנד, שרצח את אמא שלו, צהלה ז"ל.
"ביום שזה קרה חזרתי מבית הספר והלכתי לאימון כדורגל", משחזר ברק. "פתאום הגיעה חברה של אמא לקחת אותי לבית של סבתא באמצע האימון. לא הבנתי למה. בבית של סבתא היו פסיכולוגיות, ובתחילה הן אמרו שאמא חולה מאוד. אחר כך הגיעו הרבה אנשים, בוכים, ואמרו לי שאבא עשה משהו לא טוב לאמא. 'הוא הרג אותה?' שאלתי. 'כן', ענו. את כל האינפורמציה דליתי מהעיתונים ומשיחות בין המבוגרים. הבנתי שאחותי, אז בת שמונה, הייתה בבית ואבא שלח אותה לקנות ממתקים. היא חזרה מהר מדי, בזמן שהוא היה באמצע להרוג את אמא, אז הוא נתן לה כסף ושלח אותה שוב למכולת. היא ראתה אותו מנקה דם וכשהוא סיים הוא לקח אותה באוטו, אסף את אחי הקטן שהיה בן 4 מהגן ולקח אותם לסבתא".
סימני האזהרה
גם לרצח של זיוה בידי הגרוש שלה פנחס ברוך היו לא מעט סימנים מקדימים. בחודש מאי 2008 בתם קים הייתה כבר בת 27, מחוץ לבית, וחששה מהגרוע מכל. "כבר הייתי נשואה עם ילדים וגרתי ביחידת דיור מתחת לווילה של אבא שלי", היא חוזרת לתקופה הנוראית. "לאחר הגירושים אמא התחילה לצאת ולטייל המון, ולעומתה אבא הלך ודעך. הוא הרגיש שעשה טעות וביקש שיחזרו, ניסה בכל דרך והאהבה הפכה לאובססיה. הוא התחיל ללכת לכל השרלטנים – רבנים, קוראות בקפה, קוראות בקלפים, וכולם הבטיחו לו שהם יחזרו להיות ביחד. חששתי. ראיתי שהוא הפך להיות אומלל ומתוסכל. ביקשתי מאמא שתפחית את המפגשים ביניהם, כי הוא משכנע את עצמו שהם עוד רגע חוזרים".
יום לפני הרצח בילתה עם אמהּ. "בבוקר ראיתי את אבא נוסע אליה כדי להחזיר לה את הרכב, אחרי שהעביר אותו טסט", היא אומרת. "אחרי כמה שעות אחותי נכנסה אליי היסטרית ואמרה שאמא מתה. התברר שבאותו בוקר אבא התקשר אליה וביקש שתרד לחניון כי הרכב משמיע רעש. כשהיא ירדה הוא התחנן שתחזור אליו, וכשהיא סירבה התפתח ויכוח והוא חנק אותה בידיים. במשך שעתיים הסתובב עם הגופה באוטו. כשהגעתי לכניסה ליישוב ראיתי מלא אנשים ושוטרים, ואת הגופה של אמא עטופה בשמיכה על הרצפה. השתוללתי, קרעתי מעליי את החולצה והשתטחתי על האדמה. פינו אותי משם ממש בכוח. שנאתי את אבא. אמרתי, 'אלוהים, בבקשה. או שתיקח אותי או שתיקח אותו'. לא יכולתי להכיל את זה".
בחודשים הבאים הבינה קים שגם זמנו של אביה קצוב, ועל אף הכעס היא חסה עליו. "בכל המפגשים הוא לא הפסיק להתנצל", היא אומרת. "מהיום הראשון בכלא הוא דיבר על זה שהוא רוצה להצטרף אליה. היו לו המון ייסורי מצפון. ערב לפני שהוא התאבד, הוא התקשר אליי ואמר: 'אני מבקש ממך רשות ללכת'. אמרתי לו, 'אבא, אל תעשה לי את זה. אתה לא יכול להפיל את זה עליי'. למחרת הודיעו לי שהוא תלה את עצמו. איכשהו, זו הייתה מכה עוצמתית אפילו יותר מהרצח של אמא".
איך בכלל הצלחת לחדש קשר רגשי עם האיש שרצח את אמא שלך?
"ברור שהיו המון ייסורי מצפון ובלבול בקשר הזה, בגלל אמא. היו קרובי משפחה ששאלו, ועניתי להם ש־27 שנה הוא היה אבא שלי, ואני לא יכולה לראות בו רק רוצח. הוא העניק לי המון והיה אבא ממש טוב. לא רציתי להישאר לבד. הייתי זקוקה לדמות הורית, גם אם הוא מאחורי סורג ובריח".
רוצח אבל גם אבא
מורכבות כזו ואף חריפה יותר חש אורי. הוא היה בן 10, כשקם לשירותים בלילה ומול עיניו המבועתות רצח אביו את אמו, באירוע שזיעזע את המדינה. "תמיד היה ביניהם מתח", מספר אורי, "בעיקר על רקע התקפי העצבים של אמא. היא הייתה מכה אותנו על בסיס יומי. יש גם זיכרונות טובים ממנה, כמובן, אבל לרוב אלה רגעים לא נעימים. למשל, כשהייתי מאחר בדקה ומקבל מטאטא לראש או מכות רצח. היא עבדה מאוד קשה כדי לפרנס אותנו, עשתה מעל ומעבר, אבל לא ידעה לתפקד כאמא".
מהרגע הראשון, אורי, אחיו ושאר בני המשפחה בחרו בצד של אבא. "הוא היה בן אדם מקסים", הוא מספר. "אני יודע שיש כאלה שאומרים שזה מה שהמשפחה הכניסה לי לראש אחרי הרצח אבל זה לא נכון. היחס של אמא כלפי אבא היה נורא, והוא אהב אותה בצורה לא נורמלית ותמיד ניסה לרצות אותה".
הסיטואציה בבית הפכה עם הזמן לבלתי אפשרית. "אני זוכר שכילד, ממש ציפיתי וייחלתי לעזרה מבחוץ", הוא אומר. "שיבוא מישהו שיעצור את האלימות. ברווחה ידעו מה קורה כי השכנים דיווחו, אבל עד הרצח אני לא זוכר אפילו עובדת סוציאלית אחת. בדיעבד, אני יודע שממש לפני הרצח אבא ביקש להתגרש ואמא סירבה, ואז זה קרה".
מה אתה זוכר מהאירוע?
"הכול. אני ואחי ראינו את זה בעיניים. ביום חמישי היינו נוהגים לצפות בסרטים אל תוך הלילה. ישבנו בחדר עם דלת סגורה, ובסביבות שתיים בלילה יצאתי מהחדר לשירותים וראיתי את אבא אוחז באמא ודוקר אותה, מוציא את הסכין מהגוף שלה ודוקר שוב ושוב ושוב. קראתי לאחי ושנינו רצנו מהר לשכנה ממול, אישה מבוגרת שהכניסה אותנו אליה".
כעסת על אבא?
"בטח, מאוד. בסופו של דבר היא הייתה אמא שלי, שגידלה אותי".
למחרת הוא הועבר יחד עם ששת אחיו – הקטן בן עשרה חודשים – ליישוב קהילתי דתי. "חילקו אותנו בין המשפחות שם, ובגלל שזה יישוב קטן שמרנו על קשר קרוב. אותי שמו במשפחה מדהימה שגידלה אותי, ואני סוגד להם. מהתקופה שאחר כך אני לא זוכר הרבה. באחד הלילות קמתי, ציירתי מתוך שינה את כל מה שקרה באותו לילה וחזרתי לישון. בבוקר ראיתי את השרטוט ולא זכרתי שעשיתי את זה".
את הקשר עם אביו הוא חידש במהירות, לדבריו משום שהתגעגע אליו והיה זקוק לדמות אב. "אחרי הרצח הביאו לנו מכתב שבו הוא כתב שהוא עשה את זה כדי להגן עלינו וכדי שיהיה לנו טוב", מספר אורי. "כמה חודשים אחר כך לקחו אותנו לבקר אותו בכלא. בהתחלה זה היה מוזר, אף אחד לא ידע מה להגיד ולא רצינו לדבר על מה שעשה. בהמשך יצא לי לדבר איתו על זה כבן אדם בוגר. שאלתי אותו מה עבר לו בראש, והוא ענה: 'אין לי מושג. לא יודע מה התחולל בתוכי'".
25 שנות מאסר קיבל האב מבית המשפט, מתוכם הוא ישב שמונה שנים. "בזמן הזה היינו החברים הכי טובים", מספר אורי בצער. "הייתי מקשיב לו ומתייעץ איתו. הוא היה חוסך מהקצבה בכלא כדי לפנק את כולנו. אולי זה מה שהופך את הטרגדיה שלנו לכל כך מורכבת. חוסר היכולת להכיל את הניגודיות הזו. זה אבא שלי, ובגללו אין לי אמא, אבל הוא הדמות הנוכחת, הדואגת והאוהבת בחיים שלי. רצינו שינכו לו שליש על התנהגות טובה, והוא ישתחרר ונחיה יחד. חלמתי שאני מביא אותו הביתה ויהיה לילדים שלי סבא".
לפני קצת יותר משנה שם האב קץ לחייו בכלא. "זה היה אובדן קשה במיוחד", אומר אורי, והסערה עדיין ניכרת בקולו. "נכנסתי לפייסבוק וראיתי ידיעה על זה שרצח את אמא והתאבד. התגובות של האנשים שם כל כך כאבו לי ופגעו בי. כשראיתי איך תיארו את אבא שלי בעיתון, שרפתי אותו באותו רגע. חשוב שאנשים יזכרו שמאחורי כל טרגדיה יש משפחה פצועה עם רגשות. ברור שאני לא מסכים עם המעשים של אבא שלי. רצח זה דבר בלתי נתפס בשכל האנושי, אבל הרגשתי שלקחו לי גם את הצורך הבסיסי להתאבל ולכאוב. כאילו נכנסו אליי הביתה והחליטו מה אני צריך להרגיש. אבא שלי רוצח אבל הוא גם היה אבא, המשענת בחיים שלי. אהבתי אותו ברמות שאני לא יכול לתאר".
המחיר החברתי
ברק גלפנד, כבר בן 28, התחתן והביא לעולם ארבעה ילדים. את הימים שאחרי הרצח הוא בקושי זוכר. רק שדודתו אימצה אותם, אבל הוא עצמו בחר לעבור לפנימייה. "הייתי ילד בעייתי", הוא מודה. "שותה, גונב טלפונים סלולריים ומוכר אותם. עשיתי הרבה שטויות עד שהתאפסתי על עצמי".
כעסת על אבא שלך, שבגללו הגעת למצב הזה?
"עד היום אני כועס. אחרי הרצח לא רציתי שום קשר איתו. שלוש שנים התעלמתי לחלוטין מקיומו, עד שיום אחד החלטתי ללכת אליו מתוך סקרנות. הוא היה מאוד נרגש ואני הייתי בעיקר מבולבל. ריחמתי עליו, הוא קיבל 36 שנות מאסר. ידעתי שהוא מאוד אהב את אמא שלי, ובביקורים הראשונים הוא כל הזמן התנצל. אני מאמין לו שהוא מצטער, אבל מאז לא אמרתי לו אפילו פעם אחת שאני סולח לו או שאני אוהב אותו. בכל פעם שאנחנו מדברים, אני חושב על אמא".
ברק נלחם כדי להתגייס לצה"ל, ואחר כך כדי להיות קרבי. "החברה מתקשה לקבל ומתייגת, ואתה נדרש להוכיח את עצמך הרבה יותר מאחרים", הוא אומר. "אבל אסור להיכנע לזה. התחתנתי עוד בצבא, אולי בגלל שרציתי כבר להרגיש שוב מה זו משפחה. היום, כשאני נשוי, אני יודע מאילו מקומות להתרחק. זוגיות זו עבודה לא פשוטה, ואני תמיד מזכיר לעצמי איפה אבא שלי נמצא, ואיפה הוא יגמור את החיים שלו. אני חושב שלמרות הכל הצלחתי לצמוח משם, מתוך הבנה שאסור להתעסק במחשבות שהחיים יכולים היו להיראות אחרת. צריך להסתכל על מה שיש, ולדעת לבחור מה אתה רוצה לקחת".
גם אורי כועס על החברה, ועל הקִטלוג האוטומטי. "זה כואב לי", הוא אומר. "חושבים שאם אבא שלך רצח את אמא שלך, אז אתה בטח עבריין. אבל אנחנו יצאנו ילדים כל כך טובים ומוצלחים. כולם לומדים, משרתים בצבא. יש לי אחות בקרבי. בתחום הזוגי זה מפריע, כי כשבנות שומעות את הרקע שלי הן נרתעות ומעדיפות להתרחק. אבל דווקא בגלל מה שעברתי, אני דורש מעצמי יותר בכל תחום. כי אם הצלחתי להשתקם ולהרים את עצמי מהמראות והתחושות שחוויתי, ההתמודדויות היום־יומיות קטנות עליי. בסוף, כל יום אני קם מחדש ובוחר לחיות".
קים, שאיבדה את האמון בבני אדם, עדיין מנסה להתאושש. "הפכתי לחרדתית", היא מודה. "הבנתי שהחיים כל כך שבירים, ואני נלחצת מאוד מהר מהדברים הקטנים. הכל מתפרש אצלי כפוטנציאל לאסון. אבא לקח לי את היציבות ואת המשענת, ובגללו אני עוברת תלאות. יש ימים שאני עדיין מתפרקת וצריכה לאסוף את עצמי מחדש".
איזה מסר היית רוצה להעביר מהסיפור שלך?
"שנשים ישימו לב לאותות אזהרה. גם כשאני הזהרתי את אמא שלי, היא ביטלה את החשש. בנות צריכות לשים לב אם הן מרגישות בנוח בקשר, אם זה לא קשר לוחץ או אובססיבי מדי, ולזהות את נורות האזהרה. אני לא חושבת שכל גבר הוא פוטנציאל לרוצח, אבל אנחנו לא יודעים מי יגיע לנקודת שבר שבה הוא ירגיש שאין לו יותר מה להפסיד, כמו אבא שלי".
לפנייה לכתב/ת 
