הבריחה הגדולה. מעצמנו
אז עכשיו, עכשיו ממש, רגע לפני שהכל קורס, הגיע הזמן לעצור. ולנשום. ולהתבונן על חיינו ולשאול את עצמנו, האם אנחנו רוצים להמשיך לחיות ככה. האם אנחנו יכולים למשוך עוד הרבה זמן. שהרי אנחנו לא באמת שולטים בחיים. כי שליטה אמיתית היא חופש
אין לך זמן לנשום. את כל הזמן בתנועה. אתה נורא עסוק. את מתרוצצת מסביב לשעון. התירוצים מוכרים ומשומשים: עבודה. סידורים. מחויבויות. ילדים. הורים מבוגרים. החיים שלכם עמוסים, צפופים, לחוצים. כי אין ברירה. כי חייבים להספיק. אבל אתם אלה שבחרתם את החיים שלכם, לא החיים שלכם בחרו אתכם. אתם מילאתם את חייכם בהסחות דעת. החיים שלכם הם כמעט אך ורק הסחות דעת. ורק שלא יהיה לכם זמן לעצמכם.
אתם בטלפון. מול המחשב. ליד הטלוויזיה. ובתוך המקרר. תראו במה אתם מתעסקים באמת במשך רוב היום: שיחות בטלות, התכתבויות מטופשות, הבהובים רדודים, מחשבות סתמיות, ואוכל. עוד אוכל. מתוק. מנחם. מרכך. מטשטש. אתם מנשנשים, חוטפים, בולסים במהירות, רק שלא יראו. רק לא להרגיש. רק לא להביט פנימה ולגלות את הריקנות.
רק לא להיזכר שרע לכם כבר המון זמן. רק לא להביט במראה ולשים לב כמה אתם סובלים, מאוכזבים, בודדים, אומללים. האומללות מכאיבה. הבדידות מייסרת. ואתם עושים הכל כדי לברוח מזה. החיים שלכם הם בריחה אחת גדולה מעצמכם. ממי שאתם. ממה שאתם מרגישים. אבל זה לא עוזר. זה רק מחמיר. ואתם טובעים. עמוק עמוק בתוך הייאוש.
להרגיש לבד בתוך ההמון
גם אם יש לכם משפחה, זה לא אומר שאתם לא לבד. גם אם יש לכם עבודה, זה לא אומר שאתם לא חשים כישלון. אתם עושים המון, מרפדים את עצמם בעיסוקים, דוחפים את עצמכם להצליח, מתכנתים את עצמכם לעשות כסף, כי זה מה שלימדו אתכם: במקום להרגיש, תברחו לעשייה. במקום להיות עם עצמכם, תהיו עם אנשים אחרים. במקום לטפל בעצמכם, תדחיקו, תכחישו, תעשו כושר, תהיו חזקים. ותסתירו את החולשה. את האנושיות שבכם.
אבל אתם כבר מתחילים להתפרק, להתפורר, לקרוס, להתמוטט מבפנים. הפצע שלכם מדמם. הוא לא הפסיק לדמם מעולם. העלבונות שספגת מאבא שלך עדיין מנהלים את חייך. הביקורת שאמא שלך מטיחה בך עד עצם היום הזה פוגעת בך. וגם מה שחטפתם בבית הספר מהחברים ומהמורים. השירות הצבאי הטראומטי. הפרידה הקשה מאהבת חייך. מוות של חבר קרוב או בן משפחה. כל אחד מכם, כל אחת מכם, נפצע, צולק, כואב, בוכה בפנים, גם אם אתם לא מרגישים את הכאב. ברור שאתם לא מרגישים את הכאב. כי אתם דואגים לא להרגיש את הכאב. אתם עושים הכל כדי שזה לא יקרה.
אבל העלבונות. הביקורת. הבדידות. הבכי. הכעס. שום דבר לא הלך לאיבוד. העצב והכאב שאתם מרגישים כשאתם מרשים לעצמכם להרגיש, לא יעזבו לעולם אם לא תנקו אותם. הזעם והתסכול שאתם צוברים מדי יום, יתפוצצו לכם בפרצוף אם לא תסלקו אותם. ושום הסחת דעת לא תעזור. ושום בריחה לעבודה לא תעזור. ושום טיול לחו"ל לא יעזור. אם לא תטפלו בפצעים שלכם, הם יהרסו את חייכם. עד תום.
אז עכשיו, עכשיו ממש, רגע לפני שהכל קורס, הגיע הזמן לעצור. ולנשום. ולהתבונן על חייכם. ולשאול את עצמכם, האם אני רוצה להמשיך לחיות ככה. האם אני יכולה למשוך עוד הרבה זמן. כי הגוף שלכם כבר מתחיל לאותת. פתאום אתם חולים כמה ימים. נתפס לכם הגב. חלמתם חלומות מפחידים. או שאתם לא מצליחים לישון. וחשים בושה כשאתם מתפרצים וצועקים ומעליבים ועושים להם בדיוק אבל בדיוק מה שעשו לכם. אתם מאבדים שליטה. אבל השליטה שלכם היא פיקציה. אתם לא באמת שולטים בחייכם. כי שליטה אמיתית היא חופש. חופש לחיות איך שאתם רוצים. היכן שאתם רוצים. בדרך שאתם רוצים. עם מי שאתם רוצים.
כלאתם את הרגשות שלכם? כלאתם את עצמכם. ורק אתם תוכלו לשחרר את עצמכם מהכלא. רק אתם יכולים להציל את עצמכם. רק אתם.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
