שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הטורף הביישן: העולם הנסתר של הצבוע המפוספס
    הצבוע המפוספס הוא הגדול בטורפי ישראל. במבט ראשון הוא נראה כמו זאב או כמו כלב גדול עם לסת עוצמתית שמסייעת לו בפיצוח עצמות של פגרי בעלי חיים וגם בציד של חיות בר, הוא חובב ירקות ופירות, מומחה בחפירת מאורות. עקב אמונות תפלות, דריסות וציד הוא כמעט ונעלם במזרח התיכון

    צילום: ארז ארליכמן עריכה: אסף קוזין

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מתיאורי נוסעים בארץ ישראל במאה ה-19 תחילת המאה ה-20, היה הצבוע המפוספס (Hyena hyena) הטורף הגדול הנפוץ ביותר בישראל. בסוף המאה ה-19 הוא כמעט נכחד מאזורים רבים במזרח התיכון. הצבוע המפוספס נרדף עד חורמה וסבל מהרעלות ומציד (כולל חסימות של פתחי מאורות), ובגלל אמונות שונות סחרו בעורות ובחלקי גוף שונים של צבועים לשימוש ברפואה מסורתית.

     

    בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שברשות הפלסטינית נלכדים צבועים באמצעות ירי ומלכודות, ועוברים מסכת התעללות שבמסגרתה הם מוצבים בתוך כלובים למטרות קרבות עם כלבים. קרבות אלה נערכים לשם הימורים, והצבועים נסחרים במחיר שעשוי להגיע ל-5,000 ש"ח. גם באפגניסטן ובפקיסטן משתמשים בצבועים בזירת קרבות פומבית, מול כלבים שעברו הכשרה מיוחדת.

     

    במקומות רבים בעולם נכחד הצבוע המפוספס, ובמקומות אחרים הוא מצוי בירידה. אצלנו, גורם התמותה העיקרי של הצבועים בשנים האחרונות הוא דריסה. הצבועים נוהגים לאסוף בכבישים פגרים של בעלי חיים שנדרסו, וכתוצאה מזה הם עצמם נדרסים.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 החל המין להתאושש, ומצב האוכלוסייה בישראל טוב יחסית גם היום. בשונה ממקומות אחרים בעולם הצבועים חיים בישראל גם בסמיכות ליישובים. בשנים האחרונות נצפו צבועים מחפשים מזון בפחי אשפה בתוך יישובים, וידועים מקרים שבהם צבועים טרפו חיות בית ביישובים במרכז הארץ.

     

    על פי הערכות מספר הצבועים המפוספסים בעולם עומד על פחות מ-10,000 פרטים, אך למרות התפוצה הרחבה מופיע הצבוע ברשימה האדומה של IUCN כמין כמעט מאויים. 
     

     

    הצבוע הוא הגדול בטורפי ישראל. במבט ראשון הוא נראה כמו זאב או כמו כלב גדול, אבל הוא בעל מראה חיצוני אופייני מאוד: אוזניו גדולות וכהות, וצבען כמעט שחור; על הגחון והצוואר כתם שחור בולט; על גופו שיער ארוך בצבע אפור עם חמישה עד תשעה פסי רוחב כהים שצורתם שונה בכל אחד מהצדדים, ולכל צבוע צורה שונה של פסים דבר המאפשר להבדיל בין הפרטים; לכל צבוע יש שני פסים על הלחי ופסים שחורים אנכיים וברורים על כל אחת מארבע רגליו; הצדדים החיצוניים של ארבע הרגליים מסומנים בסדרה של רצועות בלתי סדירות; רגליו הקדמיות ארוכות באופן משמעותי מהרגליים האחוריות; יש לו רעמת שיער צרה לאורך הגב מאזור העורף ועד לבסיס הזנב, וכאשר הוא מופתע או מבוהל הוא זוקף את שיער הרעמה.

     

    בחורף שיערו ארוך וצפוף ובקיץ פרוותו בעלת שיער דליל ונטולת רעמה. אורך הגוף, כולל הראש, נע מ-100 עד 115 ס"מ, ואורך הזנב 40-30 ס"מ. משקלו של צבוע זכר הוא 45-25 ק"ג ומשקלה של הנקבה 34-25 ק"ג.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)
       

     

    בנוסף לצבוע המפוספס יש בעולם עוד שלושה מיני צבועים: הצבוע המנומר ( (Crocuta crocut) - הגדול בבני משפחת הצבועים, שמשקלו מגיע עד 80 ק"ג. תפוצתו חופפת למינים אחרים בחלק ניכר מאזור התפוצה. פרוותו מנוקדת בכתמים והגב נטול רעמה. זנבו קצר יחסית ועיניו קטנות ועגולות.

     

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    צבוע הרעמה (Proteles cristatus) - נקרא גם צבועון, והוא הקטן בבני משפחת הצבועים. משקלו מגיע עד עשרה ק"ג. תפוצתו חופפת למינים נוספים במזרח ובצפון-מזרח אפריקה. הוא בעל מבנה רזה וחינני יחסית למיני צבועים אחרים, ויש לו אוזניים גדולות ומחודדות. שיער הפרווה שעל הגב עדין יחסית, ומבריק יותר מפרוותו הגסה של הצבוע המפוספס. גם על פרוות צבוע הרעמה יש פסים אנכיים, אך הם מסודרים יותר מאלה שעל פרוות הצבוע המפוספס.

     

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    צבוע חום (Hyanea brunea) - צבע פרוותו חום כהה ויש לו פסים על הרגליים בלבד. שיערו ארוך ומדובלל, והוא חסר רעמה נראית לעין. הוא מצוי בדרומה של אפריקה בלבד.

     

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    הצבוע היה נפוץ בארץ ישראל במאה ה-19. בדוח הראשון שהוציא טריסטרם בשנת 1866 על יונקי ארץ ישראל, הוא כתב שהצבוע שכיח בכל ארץ ישראל.

     

    בספר "תבואות הארץ" של יהוסף שוורץ, שיצא בשנת 1845, נכתב כי "צבועים נמצאים בהרי יהודה ובהרי לוד ובהרי הגליל, הם מזיקים לאדם וחופרים בקברים, לעתים רחוקות נראים בהר הזיתים".

     

    תיאורים מעניינים על הצבוע ניתן למצא בספרו של הנוסע ארמטה פיארוטי שבילה בארץ ישראל בין השנים 1861-1854, וספרו "מנהגים ומסורות בארץ ישראל" תורגם לעברית בשנת 1985.

    בפרק על הצבוע כותב ארמטה: "הצבוע היה נפוץ בארץ ישראל בימי קדם, כמו שהוא נפוץ בה גם בעת הזאת";

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    "הערבים החיים בפנים הארץ מעבדים את עור הצבוע בעזרת סיד ומלח, וכן על ידי השרייתו במימיו של ים המלח. מן העור הזה הם מייצרים סנדלים וקרסוליות, האמורים לשמש כקמע בפני חיות רעות. פיסות עור קטנות נחתכות לפעמים מחלקו האחורי של הגוף, וכעבור ימים רבים של ייבוש בשמש אוכלים אותן כתריס בפני התקפה של החיה. פעם אחת נתעוררה בי סקרנותי לטעום מן התרופה הזאת, אלא שלא יכולתי להתגבר על בחילתי... ";

     

    "...מדי יום ביומו נעשה הצבוע נדיר יותר ויותר בארץ ישראל, ובתוך כמה שנים יתפלמסו הבריות מן הסתם בסוגיה האם היה או לא היה מצוי בארץ ישראל, כמות שעושים המה כיום לגבי האריה והדוב. לי כשלעצמי אין ספק כל שהוא כי שתי החיות ההן לא היו תופעה נדירה בארץ זו, וכי השמדת יערותיה ולאו דווקא פגיעת ידו של האדם, היא שהניסה אותן מכאן".

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    האב ארנסט שמיץ, מחשובי חוקרי הטבע של ארץ ישראל, כתב במאמר שפרסם על הצבועים של ארץ הקודש בשנת 1913: "מה? צבועים של ארץ הקודש? יש צבועים בארץ הקודש? הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש? כן, בהחלט. ולא רק שיש כאן צבועים, יש כאן הרבה צבועים, כך שאין שום יונק טורף גדול נפוץ בארץ ישראל יותר מאשר החיה הזאת. הם חיים בכל מקום, מהדן ועד באר שבע, בהרים ובמישורים, בצפון וגם בדרום, בקרבת חוף הים ובפנים הארץ, במדבר וגם בקרבת היישובים המאוכלסים ביותר";

     

    "עד כמה נפוץ הצבוע אפילו באזור ירושלים, העיר המיושבת ביותר בארץ ישראל, לומדים מהעובדה שבפחות מארבע שנים (1912-1908) הציעו יותר מ-20 צבועים למוזאון פאולוס הקדוש בקניה, כולם מהסביבה הקרובה".

     

    בשנת 1881 יצא רודולף, יורש העצר האוסטרי, למסע למצרים ולארץ ישראל. בספרו "המסע למזרח" אשר פורסם בשנת 1884 מופיעים תיאורים ממסעות הציד שערך בארץ ישראל. בספר מתואר כיצד הרעילו רודולף ופמלייתו, באמצעות פיתיון, כמה צבועים ושועלים. לאחר שעזבו את ירושלים הם הגיעו לאזור בית לחם שם התלוו לפרקיננד ניקומידוס, נוצרי מסוריה ששירת כרוקח במלונית במבצר טנטור.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)
     

     

    בלילה הם חיפשו צבועים והציבו מלכודת בלתי נראית - חמור מת במצב רקוב מאוד, כפי שהצבועים אוהבים. הם הכניסו כמות קטלנית של סטריכנין (רעל) לרגל של פגר החמור ולחלקים נוספים. בהמשך התלווה אליהם ערבי שהתפרנס מירי בחגלות ומגנבות סביב בית לחם, שסיפר להם על הצלחותיו בציד צבועים.

     

    הם שכבו במארב עד חצות, ונדמה היה להם כי המקום אינו מתאים. ב-1 באפריל הם הגיעו לראות את השפעת הרעל אך לא מצאו את החמור, אבל ראו סימני גרירה על האדמה, סימן לכך שחיה חזקה במיוחד גררה את הפגר הכבד.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    בחיפוש אחר הפגר ראו שועל מדבר יפה ועדין עם אוזניים דמויות עטלף, שאכל ארוחת בוקר, והרגו אותו בירייה. חסידות עברו במספרים גדולים מדרום לצפון, ובמהרה הגיעו אחריהן המוני נשרים מההרים של ים המלח לערים, ובמיוחד לירושלים, לאכול פגרים. רודולף הרעיל גם את ראש החמור שנשאר מהפגר כדי לארוב בלילה השני.

     

    אחר הצהריים נראו מאות נשרים חגים בשמים, ורודולף הצליח לצוד רחם מדברי. אחרי התפילה הגיעו למקום שבו הניחו את ראש החמור המורעל, ושם חיכתה להם הפתעה גדולה: צבוע ענק מת, בעל עור מדהים ורעמה גדולה, ולידו שני תנים קטנים. רודולף גייס עוזרים רבים ככל הניתן כדי לסרוק ביסודיות את הגבעות, שבהן צדו גם ארנב סורי אפור. בלילה השלישי צדו תנים ונמצאו שני צבועים נוספים שהורעלו מראש החמור.

     

    במאה ה-19 השתמשו בהרעלת צבועים בעזרת סטריכנין שהוחדר לפגרי חמורים, וכך גרמו למותם של צבועים רבים. בתקופת השלטון הבריטי הרעילו צבועים באותה שיטה בגלל מחלת הכלבת, ובין השנים 1945-1918 המין כמעט הושמד מאזורים רבים בארץ.

     

    הרעלות גדולות נוספות אירעו גם בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי משרד החקלאות, שביקש להרעיל תנים בכל רחבי הארץ וכתוצאה מכך מצאו את מותם גם צבועים רבים. הרעלה בקנה מידה גדול הייתה גם בסוריה בשנים 1970-1950, אז הושמדו צבועים רבים.  

     

    כאמור, במקומות רבים בעולם הצבוע הוא מין נכחד או כזה המצוי בירידה. הסיבות העיקריות לירידה במספר הצבועים הן רדיפה כתוצאה מאמונות תפלות. במשך דורות הושמדו צבועים בגלל האמונה כאילו הם חופרים קברים ואוכלים גופות אדם, והם הואשמו שהם מפתים בני אדם על ידי צחוקם כדי לטרוף אותם. הם ניצודו בירי, בהרעלה, בלכידה, וגם נפגעו כתוצאה מהפחתת מקורות מזון.

     

    היוונים והרומאים האמינו כי הדם, הצואה, איברי המין, העיניים, הלשון, השיער, העור, השומן וחלקים שונים מגופו של הצבוע יעילים כנגד הרחקת הרוע והבטחת אהבה, פוריות ושלום בין בני זוג. גם בפולקלור האירני, הפקיסטני והאפגני משתמשים בחלקי צבועים לריפוי מחלות שונות ולכישופים.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    בצפון אפריקה משמש מוחו של הצבוע כמעורר מיני, ושערותיו משמשות כקמע; במצרים, הצבועים המפוספסים ניצודים כדי להשתמש בשפמים ובגלגלי העיניים שלהם כקמע להגנה מפני עין הרע וכדי לחזק את אומץ הלב.

     

    במאמר שפרסם הזואולוג והחוקר גיורא אילני על הצבועים בישראל, הוא כותב כי "דומה שחוגי שמירת הטבע הבין-לאומיים, IUCN (איגוד השימור העולמי) ו- WWF (קרן הטבע העולמית) אינם מודעים במידה מספקת לסכנה שהצבועים ייעלמו כליל בתוך שנים לא רבות ושיש צורך לכלול אותם בספר האדום". 

     

    הצבוע מסמן את הטריטוריה שלו על ידי השארת גללים במאורות, במחילות ובסביבתן, וכן לאורך שבילים. כיוון שהצבועים ניזונים מעצמות, הגללים שלהם בדרך כלל לבנים בשל הסידן שבהן, וצורתם דמוית אגס בקוטר 5-2.5 ס"מ. לעתים הגללים דבוקים זה לזה ויוצרים גוש.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    עקבות רגליו של הצבוע המפוספס אינן סימטריות; גודל עקבות הרגליים הקדמיות כעשרה ס"מ, והן גדולות מטביעת הרגל האחורית שאורכה כשמונה ס"מ; האצבעות החיצוניות קעורות בצדן הפנימי. בדרך כלל רואים את הטפרים מוטבעים. מרחק הפסיעה של רגליו 63-55 ס"מ. גולגולת הצבוע חזקה, גדולה ומסיבית, הרכס הקדקודי בולט, וקשת העול חזקה ובולטת לצדדים.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)
     

     

    חוקרים תיעדו טקס מפגש של זוגות צבועים מפוספסים שכלל רחרוח הדדי של הפנים, הצוואר ואזור פי הטבעת. הכיס האנלי היה זקור בעת הרחרוח. שני הצבועים עמדו או שהאחד שכב בעת חשיפת האזור האנלי. בזמן מגננה, כאשר הם חשים מאוימים וכאשר הם תוקפים, שערות הרעמה הגבית והזנבית מזדקרות.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)
     

     

    הזדקפות והרפיה של הרעמה מתפרשות כסימנים למעמד של שליטה או כניעה, בהתאמה, מול צבועים אחרים. הנקבות הן פוליגמיות ומתרבות לאורך השנה. הייחום נמשך יום אחד. הידע על ההתנהגות המינית של הצבועים בטבע מצומצם מאוד.

     

    בשבי נצפו התנהגות החיזור וההזדווגות: זכרים עוקבים כמה ימים אחר נקבה מיוחמת בטרם יורשו להזדווג. ההזדווגות הנמשכת במהלך יום הייחום כוללת חמישה ניסיונות הנמשכים 45-15 דקות כל אחד, עם מרווחים של 20 דקות ביניהם.

     

    משך ההיריון 91-90 יום. ההמלטות מתרחשות במשך כל חודשי השנה, אך בעיקר בחורף ובאביב. בטבע, מספר הגורים בשגר נע בין אחד לארבעה (בדרך כלל שניים-שלושה), משקל הגורים בלידה מגיע לכ-700 גרם, והם נולדים עם סימנים הדומים לבוגרים.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    הם אמנם חסרי פרווה, אך ניתן להבחין בפסים השחורים על עמוד השדרה. הגורים נולדים עם עיניים ואוזניים סגורות, והם בקושי מסוגלים לזחול. עיניהם נפתחות לראשונה לאחר שבעה-שמונה ימים, והם יוצאים לראשונה מהמאורה כשהם בערך בני שבועיים, כשמשקלם אז מגיע לשני ק"ג.

     

    שיני החלב מתחילות להופיע אחרי 21 יום. הגורים מתחילים לאכול בשר בגיל 30 יום. בטבע, הגורים יונקים במשך שנה והם מגיעים לבגרות מינית במהלך שנתם השנייה. מערכת הייחום של הצבועים מופקרת ופוליגמית. בלאיקיפיה שבקניה, נקבות נוהגות להזדווג עם שתי קבוצות זכרים, וכן עם קבוצת זכרים המתגוררת במקום אחר. הנקבות המניקות נמצאות בדרך כלל במאורותיהן עם הגורים, כאשר הזכרים לא נמצאים במאורות, ולא ידוע אם הזכרים לוקחים חלק בטיפול בגורים.

     

    הצבוע משתמש כמאורות בעיקר במערות המצויות באתרי עתיקות, והוא מאכלס אותן שנים רבות. במקומות שבהם אין מערות, הוא משתלט לעתים קרובות על מחילות שנחפרו על ידי דרבנים או גיריות, ומרחיב אותן.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    הצבועים מסוגלים גם לחפור את מחילותיהם בעצמם. קוטר פתחי מאורות הצבועים הוא 60-40 ס"מ, ובפתחן ניתן למצוא ערמות עפר גדולות, שרידי עצמות וגללים. בישראל נמצאו מאורות רחבות יותר, שאורכן הגיע עד 27 מ'. 

     

    לצבועים ערך רב ביותר במערכת האקולוגית משום שהם משמשים אינדיקטורים חיוניים: הם אוכלים נבלות של בעלי חיים בעיקר מפריסי פרסה פראים ומבויתים, נבלות ושיירי טרף של טורפים גדולים, ונמצאים לעתים קרובות קרוב לעדרי צאן ובקר כדי לחפש אחר פגרים. מעט מאוד ידוע על התנהגות הציד של הצבוע המפוספס.

     

    מעריכים שהוא צד יונקים גדולים ומואשם באופן נרחב בהרג של פרטי צאן ובקר צעירים, אם כי ישנן עדויות מועטות לכך. צבועים תופסים באופן מזדמן בעלי חיים קטנים כמו מכרסמים, זוחלים וציפורים. בישראל יש עדויות לכך שצבועים טרפו כלבים וחתולים, ובמקרים מסוימים נראו צבועים רודפים אחרי צבי ארץ ישראלי, ארנבת ודרבן.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)
     

    שן הלחי המסיבית של הצבוע ומערכת השרירים התומכת מאפשרות את הכרסום הקל ושבירת העצמות, כמו גם את שבירת שריונם של צבי יבשה. כמו כן, הצבועים אוכלים מגוון גדול של ירקות ופירות כגון מלונים, אבטיחים, אפרסקים ותפוחים, וכן חסרי חוליות, שעשויים להיות חשובים יותר בתזונה מאשר פגרים, תלוי בעונה.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    בדרך כלל הצבועים מחפשים מזון באופן עצמאי, אבל הם יכולים לחפש מזון בקבוצה באזורי מזון כגון במזבלות. חיפוש המזון של הצבועים מתרחש בעיקר בלילה, במיוחד במקומות שבהם הם חיים ליד בני אדם. כאשר הם אינם נרדפים, בחורף או במהלך מזג אוויר מעונן או גשום, ניתן לראותם מחפשים מזון גם בשעות בין הערביים או לפני עלות השחר.

     

    צבועים נוהגים לגרור שרידי פגרים גדולים למאורה, שם דרו בעבר דורות קודמים, וערמות העצמות מעידות על כך. הם מסוגלים גם לאתר צבים במקומות המסתור שלהם במהלך תקופות תרדמת החורף והקיץ. צבועים מפוספסים מטמינים עצמות וחלקי עור עמוק בסבכי עשב, תוך שימוש בחוטמם בתנועת דחיפה.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    במערות של צבועים בשפלת יהודה נמצאו שרידים של בעלי חיים רבים וביניהם: חמור, סוס, פרה, כלב, חתול, צבי ארץ ישראלי, חזיר בר, גמל, כבש, עז, צב יבשה, צב ביצה, קיפוד, דרבן וגירית. סביר להניח שהעצמות מייצגות בעלי חיים שנטרפו על ידי הצבועים, אבל לא פחות מזה – פגרים שנגררו אל המאורה.

     

    מתצפיות בתחנות האכלה של טורפים בישראל נאמדה צריכת הבשר של צבוע מפוספס בכשבעה ק"ג ללילה. הצבועים נודדים למרחקים עצומים בכל לילה בחיפוש אחר מזון, כשהם מסתמכים מאוד על חוש הריח.

     

    צבועים מפוספסים מופיעים במקומות חיות צחיחים וטרשיים, בערוצי נחלים, בנקיקים עם סלעים ומצוקים, בגבעות נמוכות עם סלעים, בשטחי בתה ובערוצים צרים עם צמחייה דלילה. הצבוע מצוי לרוב בשטחי מרעה של צאן ובקר ובסמיכות אליהם, בצפון הנגב, סמוך לחוות גידול צאן ובקר ובאתרי אשפה, בהרי יהודה ובשפלת יהודה סמוך ללולי עופות וחוות גידול צאן ובקר.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    בחירת מקום החיות תלויה במידה רבה בזמינות המזון באזור. הם מעדיפים בתי גידול של מדרונות סלעיים ובהם כוכים ומערות, וכן חורבות עתיקות עם מערות רבות. בפקיסטן תועדו צבועים מפוספסים בגובה 3,300 מ' מעל פני הים, ובהרי האטלס במרוקו הם תועדו בגובה של 2,700 מ' מעל פני הים.

     

     

    הצבוע המפוספס נמצא במרחבים גדולים מאוד, כאשר הוא מכסה את רוב אפריקה ומערב אסיה אך אינו נמצא במרכז הסהרה. הצבועים נמצאים בצפיפות נמוכה במרכזים קטנים לאורך מערב אפריקה, מזרחה וצפונה. ניתן למצוא את הצבוע המפוספס גם במזרח התיכון ובמרכז אסיה.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

    התפוצה העכשווית של המין בנויה מאוכלוסיות קטנות ומבודדות. הצבוע נפוץ בכל ארץ ישראל, באזורים הים תיכוניים ובאזורים המדבריים. הוא נכחד ממישור החוף בגלל צפיפות אוכלוסיית בני האדם והבנייה המסיבית. בגלל פעילותו הלילית המפגש עם צבוע הוא נדיר.

     

    בשנות ה-70 של המאה הקודמת העריך הזואולוג גיורא אילני את אוכלוסיית הצבועים בישראל ב-135-80 פרטים. בספר האדום שפורסם בשנת 2002 הוערכה אוכלוסיית הצבועים בישראל בכ-200 פרטים. בשנים האחרונות גדלה אוכלוסיית הצבועים בעיקר במרכז הארץ ובדרומה, וניתן להעריך אותה בכ-400-350 פרטים. על פי הערכתי, בהרי יהודה ובשפלת יהודה נאמדת אוכלוסיית הצבועים בכ-70-60 פרטים.

     

    מנתוני מאגר רשות הטבע והגנים ומתצפיות וסקר יונקים שערכתי בחמש השנים האחרונות (2014-2008) זוהו 187 צבועים שנדרסו בישראל; סביר כמובן להניח שמספר רב של צבועים שנדרסו לא זוהו או אותרו. הדריסות התרחשו בעיקר בדרום הארץ, שם נמצאו 76 פרטים דרוסים.

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)
    במרכז הארץ נמצאו 67 צבועים דרוסים, בתחום מחוז אילת והערבה הדרומית נמצאו 20 צבועים דרוסים, בצפון ישראל נמצאו 15 צבועים דרוסים וביהודה ושומרון נמצאו תשעה. מנתונים אלה לומדים כי מצבם של הצבועים במרכז ישראל ובדרומה טוב מאוד.

     

    בצפון הארץ לא נראה שינוי מהשנים האחרונות, באילת ובערבה המצב דומה לשנים קודמות, ביהודה ובשומרון נראה כי יש ירידה גבוהה בתפוצת הצבועים בהשוואה לשנים קודמות, והסיבה לכך היא הריגה והשמדת צבועים על ידי המקומיים בציד ובהרעלה. כמו כן, ייתכן שהסיבה למציאת פחות צבועים דרוסים בשטחי יהודה ושומרון היא כי הפלסטינים אוספים את הצבועים המתים מהכביש, לצרכים מסורתיים.  

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

      

    בסוף חודש אוקטובר 2011 טיילו מטיילים ישראלים בגבעות מודיעין סמוך לעיר מודיעין, ולתדהמתם גילו צבועה לכודה ברגלה השמאלית במלכודת רגל אכזרית במיוחד. המלכודת שהוצבה בשטח נקשרה בשרשרות ברזל אל סלע גדול, וכדי למשוך את החיה למלכודת הניחו העבריינים עצם גדולה של בקר.

     

     (צילום: הלל עזרן, רט''ג)
    (צילום: הלל עזרן, רט''ג)

     

    הצבועה טופלה בשטח על ידי וטרינר מקומי ופקחי רשות הטבע והגנים, וכדי לפנותה לבית החולים לחיות בר היה צורך להרדימה ולשחרר אותה ממלכודת הרגל. בבית החולים בספארי ברמת גן היא עברה סדרת בדיקות וטיפולים, והתברר כי הצבועה מניקה גורים וכנראה שהמליטה כמה ימים קודם לכן. בעקבות הגילוי הוחלט, לאחר טיפול קצר ומכיוון שלא נגרם נזק קשה לרגלה, לשחרר אותה באזור כדי שתגיע אל הגורים. היה חשד כי פועלי בניין פלסטינים שעבדו בבניין בסמוך למקום הם שביצעו את המעשה.

     

    מקרה חמור נוסף של התעללות אכזרית בצבוע נתגלה בערב יום הכיפורים ב-2014 על ידי חיילים שהיו בפעילות מבצעית באזור כפר עציון. החיילים הבחינו בשני חשודים המסתובבים עם צבוע פצוע במצב קשה מאוד.

     

    צילום: אסף מגל, לירון סמואלס, ארז ארליכמן, עידו ארז, שחר כפיר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    למקום הוזעקו וטרינר ופקחי רשות הטבע והגנים. הצבוע היה קשור בשרשרות ברזל ובחוטי ברזל בפניו. הצבוע הועבר לבית החולים לחיות בר במצב קשה מאוד, כשהוא מיובש וסובל משברים בשיניו ומשבר ברגלו כתוצאה מלכידתו במלכודת רגל.

     

     (צילום: דודו זכאי, רט''ג)
    (צילום: דודו זכאי, רט''ג)

     

    בהמשך התברר כי החשודים העלו לרשת סרטון שבו רואים אותם מתעללים בצבוע כאשר הוא מוחזק קשור. החשודים נעצרו ונחקרו ובהמשך הוגש נגדם כתב אישום. לאחר שהצבוע עבר בבית החולים לחיות בר טיפול ושיקום במשך חודשיים, הוא הוחזר לטבע. 

     

     (צילום: עזרא חדד)
    (צילום: עזרא חדד)

     

     

    כתב וצילם: עזרא חדד

     

    הכתבה התפרסמה במגזין "טבע הדברים". לפייסבוק של "טבע הדברים"  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הטורף הביישן: העולם הנסתר של הצבוע המפוספס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים