אתם מפנקים אותם, אתם הורסים אותם

כשאתה מסיע אותה לבית הספר שנמצא 5 דקות מהבית, אתה הורס אותה. כשאת עושה עבורו את המשימה בתנ"ך במקום לנוח אחרי העבודה, את הורסת אותו. כשאתה קונה לו אופניים חשמליים כדי שלא יעשה לך פרצופים, אתה הורס אותו. כשאת נותנת לה ללכת לישון אחרי הריאליטי ב-11 בלילה כי היא מתבכיינת שכל החברות שלה רואות, את הורסת אותה.

כשאתם מפנקים אותם, מתחנפים אליהם, מתרפסים בפניהם, מנסים להיות חברים שלהם, נותנים להם הכל, פוחדים לומר להם לא, הופכים להיות השפוטים שלהם במקום להיות ההורים שלהם, רק כדי שיהיו מרוצים, שיחבקו, שינשקו, שיגידו שהם אוהבים אתכם, העיקר שיהיה שקט בבית, אתם הורסים אותם.

לעוד טורים של אבישי מתיה

ילדים מפונקים. הציבו להם גבולות(צילום: shutterstock)

לא נסיכים, רק ילדים

הילדים הכי אכזריים, אלימים, חצופים, אטומים, חסרי חמלה והבנה לנפשותיהם של חבריהם, יצאו ממשפחות טובות, מסודרות, מעמד ביניים לפחות, לפעמים גם עשירים ממש. אין בעיות כלכליות, אבל יש פינוק ללא גבול. קוראים להם "נסיכים". מרעיפים עליהם מתנות. לא מעזים לבקש מהם לעזור בבית. אז הם בטוחים שהכל מגיע להם. הם לא יודעים מה זה לא.

הם לא מבינים היכן לעצור. מתי הם מגזימים. איפה הם חצו את הגבול. הם יכולים לצעוק על האמא המבוהלת או להתפרץ על האבא אכול רגשי האשם או להתחצף למורה בבית הספר או לפגוע בזדון בחבריהם. הם ילדים מוזנחים רגשית. נותנים להם לכאורה הכל, אבל הם לא מקבלים את שני הדברים החשובים מכל: אהבה וביטחון.

כי אשמה היא לא אהבה. ופחד אינו אהבה. וריצוי אינו אהבה. וכסף, אתם יודעים, לא יכול לקנות אהבה. וגם לא טרמפ לבית הספר. או טלפון משוכלל. או חופשה בחו"ל. כשהכל פרוץ, אין ביטחון. כשאתם נכנעים לכל גחמה שלהם ומגשימים להם כל משאלה, הפכתם אותם לדיקטטורים תאבי שליטה. הם לא יודעים מה אסור להם כי הכל מותר להם. כי אף פעם לא אמרתם להם: די. הגזמתם. עד כאן. יש גבול.

הילדים הללו משוועים להקשבה אמיתית. לשיחות נפש. לקירבה. לחיבוק. לאינטימיות מלאה. לנתינה נקייה. טהורה. כנה. לא לבהלה שמייצרת פינוק תמידי. כי ילד מפונק הוא ילד אומלל. הוא לא יודע מה נכון. כי הכל נכון. כי הכל אפשרי. ושום דבר לא מאתגר. ואם שום דבר לא מאתגר, אז הכל משעמם. ואם הכל משעמם, אז מחפשים ריגושים. ואם מחפשים ריגושים, אז מוצאים פורקן בשתייה, בסמים, בהתעללות באחרים. ואז זה עלול להיות כבר מאוחר. מאוחר מדי.

ההורים עם הכוונות הטובות ביותר עלולים ליצור את המפלצות האיומות ביותר. ההורים הללו, שעושים הכל בשביל הילד שלהם, שוכחים את העובדה הפשוטה שהילד שלהם כבר גדול. הוא לא בן 3. או 9. או 13. הוא כבר יכול ללכת לבית הספר ברגל. להכין ארוחת צהריים. לעשות שיעורים לבד. ללמוד בעצמו למבחן. ולבחור ללכת לישון ב-9 וחצי בערב כדי לקום רענן לקראת יום חדש.

רוצים שזה יקרה? זה תלוי רק בכם. עליכם לומר לו כך: המטרה הראשונה שלנו היא שאתה תהיה עצמאי, כי אדם עצמאי הוא אדם חופשי. והמטרה השנייה שלנו היא שאתה תהיה אחראי, כי אדם אחראי הוא אדם חזק. כך תניחו לו לצמוח בדרך שלו ולהתפתח בזמן שלו. כך תראו לו שסומכים עליו, שמאמינים בו, שלא חושבים שהוא ילד קטן שצריך לפנק וללטף ולעטוף.

כך תוכלו לבנות אותם ולא להרוס אותם. כך תוכלו להגדיל אותם במקום להקטין אותם. הילדים שלכם רוצים להגיח מהקונכייה, אבל תקועים בבית, בחדר, עם הטלפון, מול המחשב, חסרי אונים, משועממים, אבודים, רוטנים, עצבניים, ואף פעם לא מרוצים, כי אף אחד לא הראה להם דרך אחרת. כי אף אחד לא תבע מהם לאתגר את עצמם. להגדיר את עצמם. להיות הם עצמם. כי רק מי שיודע מי הוא יוכל להגשים את עצמו. למצות את עצמו. לאהוב את עצמו. ולהיות עצמאי ואחראי, חופשי ומאושר.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת