ברצלונה הפכה לקבוצה של שכירי חרב
הכדורגל לא מהפנט ומסחרר כבעבר, מסי כבר לא ילד ובניגוד לתקופה שבה עלה לבוגרים קשה לראות מי מוקפץ מהנוער כדי לתפוס את מקומו. לצערה של בארסה, יש קבוצות שמוכנות לשלם לה כל כך הרבה, שאפילו שחקנים כמו ניימאר מעדיפים לשחק במקום אחר
כשלאו מסי עשה את צעדיו הראשונים בברצלונה של פרנק רייקארד, בתחילת עונת 2005/6, היה ברור שהוא מצטרף לקבוצה מנצחת. לצד שמות כמו רונאלדיניו, סמואל אטו, דקו, רפאל מרקז, וחבריו לאקדמיה קרלס פויול, צ'אבי הרננדס, ואנדרס אינייסטה, היה מסי עוד בורג במכונה משומנת, שזכתה בסיום עונה מופלאה באליפות ספרד, בליגת האלופות ובסופר קאפ הספרדי.
התשתית להצלחה הונחה זה מכבר, במהלך שש שנים שחונות בהן לא זכתה הקבוצה באליפות ספרד ונכנעה לריאל מדריד, דפורטיבו לה קורוניה ו־ולנסיה במרוץ אל הכתר. החיבור בין ה-DNA של הקבוצה לתפיסת העולם של רייקארד ולשחקנים המובילים היה נקודת הפתיחה בדרך לאימפריה של פפ גווארדיולה וממשיכי דרכו. אם החיבור לרייקארד נחשב למוצלח, הרי שהחיבור לגווארדיולה יצר את הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. רשימת השיאים שקבעו ברצלונה ומסי במהלך ארבע שנות הקסם של המועדון ארוכה מכדי להתייחס אליה כרגע, אבל המסר ברור. האימפריה הייתה בשיאה.
(צילום: AFP)
מאז שגווארדיולה עזב ברצלונה עדיין קבוצה מנצחת, אבל את צלילי החריקה של המכונה אפשר לשמוע עד לכאן. בשנים האחרונות סגנון המשחק השתנה, בהתאם לאופנה הנוכחית ברחבי אירופה, עם דגש על כדורגל שנע מרחבה לרחבה במהירות מסחררת ומסיט את מרכז הכובד מן הקישור. במקביל, שחקני בית כמו ססק פברגאס וטיאגו אלקנטרה עברו לרעות בשדות זרים, צ'אבי ופויול פרשו וברצלונה ניסתה להגדיר מחדש את הזהות שלה. וכאן החלה הבעיה.
עוד בתקופתו של גווארדיולה שפכה ברצלונה סכומי עתק על שחקני רכש כושלים בניסיון להתחזק. בסיום עונת 2008, עם לכתו של רייקארד, עזבו שחקנים רבים, בראשם רונאלדיניו, דקו, זמברוטה ותוראם, וברצלונה הכניסה ממכירתם למעלה מ-55 מיליון יורו. במקביל, הקבוצה רכשה שחקנים חדשים בסכום כולל של 96 מיליון יורו – 40 מיליון על דני אלבס וג'רארד פיקה, שלהם חלק בלתי נפרד בהצלחותיה של ברצלונה מאז ועד היום, השאר (56 מיליון) על שחקנים מיותרים שעזבו בהמשך (אלכסנדר חלב, מרטין קאסרס, הנריקה ועוד). תעשו את החשבון.
המגמה המשיכה בשנים הבאות עם רכש כמו זלאטן איברהימוביץ', דומיטרו צ'יגרינסקי וקייריסון, עליהם שילמה ברצלונה 100 מיליון יורו (וקיבלה בחזרה רק 40 מיליון – 30 מתוכם על השאלת זלאטאן ומכירתו בהמשך) ועוד רבים אחרים. אם לוקחים בחשבון שחרור מסיבי של שחקני בית משמעותיים במחירים שנחשבים למצחיקים בשוק של היום לצד רכישה מחודשת של חלק מהם בסכומי עתק (ברצלונה שילמה 46 מיליון אירו על פברגאס ודאולופאו, שגדלו במועדון ושוחררו בסכום כולל של 6 מיליון יורו קודם לכן), הרי שברור שההתנהלות הכלכלית של המועדון מוטלת בספק.
בסה"כ הוציאה ברצלונה בעשר השנים האחרונות 863.67 מיליון יורו על 38 שחקנים לעומת מכירה של 50 שחקנים ב־366.1 מיליון לפני המכירה של ניימאר (22 מהם שוחררו ללא תמורה). בחישוב קצר הפסד של כחצי מיליארד יורו וזאת כאשר במהלך התקופה עלו לקבוצה הבוגרת לא פחות מ-20 שחקנים מהאקדמיה. מדהים. ועכשיו למכירה של ניימאר. ברצלונה שברה את השיא העולמי במכירתו של הכוכב הברזילאי שלה, אבל בשוק של היום לסכום הכסף הדמיוני הזה אין הרבה משמעות. הוא שווה שניים או לכל היותר שלושה שחקנים, שיצטרכו להוכיח שהם מספיק טובים כדי להשאיר את ברצלונה בצמרת העולמית, לא רק מבחינת זכייה בתארים (וכאן ברצלונה נמצאת בצניחה תלולה לעומת ריאל מדריד שטרפה את אירופה בארבע השנים האחרונות ונמצאת במגמת עליה מתמשכת), אלא בעיקר מבחינת המעמד שלה בספרד בפרט ובאירופה בכלל.
הכדורגל של ברצלונה כבר לא מהפנט ומסחרר כבעבר, מסי כבר לא ילד, ובניגוד לתקופה שבה עלה לבוגרים קשה לראות מי עולה מהנוער כדי לתפוס את מקומו בעתיד הנראה לעין. ברצלונה של היום היא קבוצה של שכירי חרב, ולצערה של ברצלונה יש קבוצות שמוכנות לשלם להם כל כך הרבה, שאפילו שחקנים כמו ניימאר מעדיפים לשחק במקום אחר. המשחק בעיצומו וסביב השולחן יושבים יותר מדי שחקנים וכמו שזה נראה, היד של ברצלונה לא נראית טוב. זה אולי רק חוש הריח שלי, אבל נדמה לי שאני מריח את עננת האבק הראשונה שנפלטת מהמבצר המט לנפול של הקאמפ נואו. הגיע הזמן לחזור למקורות. תלמדו מריאל.
פורסם לראשונה 09/08/2017 08:29
לפנייה לכתב/ת 
ניימאר
צילום: האתר הרשמי של פ.ס.ז'
מומלצים
