לינקולן סנטר ומוזיאון ה-MoMA הם שניים ממוסדות התרבות המכובדים והיוקרתיים ביותר בניו יורק. המרכזים היוקרתיים הללו נותנים במה לשלל מופעי מוזיקה, מחול, תיאטרון, וגם קולנוע. בשגרה הם מציעים תכנים המכוונים לבעלי טעם מעודן ומצח גבוה. אבל גם הגופים האליטיסטיים הללו לא יכולים להתעלם מהמתרחש סביבם, ומהמקום הגדל והולך של סרטי אימה, מדע בדיוני ופנטזיה בקולנוע העולמי ככלל והאמריקאי בפרט. וכך, מה שהיה שמור בעבר לאיזור הדמדומים של פסטיבלי ז'אנר מחתרתיים מוצא עצמו לא רק משגשג בבתי הקולנוע המסחריים – עכשיו הוא מפלס דרכו לקודש הקודשים של התרבות האמריקנית.

בימים אלה, מסגרת הקולנוע של ה-MoMA מארחת לא פחות משבעים יצירות מדע בדיוני מכל העולם תחת השם Future Imperfect: The Uncanny In Science Fiction. לצד קלאסיקות כמו "המזח" של כריס מרקר הצרפתי, "לקום אתמול בבוקר" של הרולד ראמיס, "דוני דארקו" של ריצ'רד קלי, משובצים בתוכנית גם סרטים מהשנים האחרונות כמו "היא" של ספייק ג'ונז, "אקס-מאכינה" של אלכס גרלנד, ו"Reimmigration" של בארי ג'נקינס שזכה לאחרונה באוסקר עם "מונלייט". היוזמה המרעננת והמפתיעה הזו מגיעה שבועות ספורים אחרי סיומו של פסטיבל Scary Movies בלינקולן סנטר במהלכו הוקרנו שלל זוועתונים מתוחכמים יותר או פחות, ובעיקר מדממים.

מתוך 'מרג'ורי פריים'. מערכת יחסים מתוחה

בעוד בתי הקולנוע המסחריים בארצות הברית מצפים בקוצר רוח לעיבוד הקולנועי המחודש לליצן הרצחני שגיבש סטיבן קינג בספרו "It" מ-1986, הוקרן בלינקולן סנטר "Terrifier" (2006) של דמיאן ליאון העוסק גם הוא במוקיון סדיסט ופתח את התוכנית של Scary Movies. המסגרת הזו מתקיימת אמנם זו השנה העשירית ועדיין קשה לעכל לא רק את הזוועות שמופיעות על המסך, אלא גם את העובדה שהן מוצגות במקום כמו לינקולן סנטר. סרטים בולטים נוספים שהוקרנו בתוכנית הם "The Limehouse Golem" של חואן קרלוס מדינה, "Better Watch Out" של כריס פקובר, "Killing Ground" של דמיאן פאוור, "Night of The Virgin" של רוברטו סאן סבסטיאן, "Still/Born" של בנט כריסטנסן ו"It Stains the Sands Red" של קולין מינהן.

מול התוכנית המדממת של הלינקולן סנטר, זו המד"בית מבית ה-MoMA מעודכנת ובעלת אפיל איכותי יותר. ועדיין, יש בה מנה מכובדת של אימה ("וידאודרום" של דיוויד קרוננברג ו"Timecrimes" של נאצ'ו ויגלונדו), דכדוך עתידני ("Strange Days" של קת'רין ביגלו ו"מתחת לעור" של ג'ונתן גלייזר), אבל גם דרמות מתוחכמות ומורכבות לאנשים חושבים. כזה הוא "מרג'ורי פריים" (Marjorie Prime), סרטו החדש של הבמאי מייקל אלמריידה, בכיכובם של ג'ון האם, טים רובינס, ג'ינה דיוויס ולויס סמית' הוותיקה.

ההפקה הצנועה הזו מזריקה חיים במחזה מאת ג'ורדן הריסון, שמקבל חיים חדשים על מסך הקולנוע. כמו שהסרט מהדהד את המחזה בגרסתו הבימתית, כך גם חלק מהדמויות בו הן בעצם הולוגרמות המהדהדות אנשים שחיו באמת. כזה הוא וולטר (האם) עבור מרג'ורי (סמית') – התגלמות של בעלה המנוח בגרסתו הצעירה. היא חולקת איתו רגעי שיחה אינטימיים כאילו היה האדם עצמו שאינו עוד. ההולוגרמה שלו היא בעצם נשמה הייטקית שלו, מעין גלגול טכנולוגי שלה. לא פעם היא מעדיפה את נוכחות הדמייתו הווירטואלית על זו של בתה טס (דיוויס) בגרסת הבשר ודם שלה. במצבה השברירי מבחינה תודעתית, לחיות את הזכרונות עם אהובה מן העבר, הוא אופציה מועדפת על פני דעיכתה בזקנתה.

הסרט הקטן והעדין הזה מתרחש רובו ככולו בבית מפואר אחד בו מתגוררת מרג'ורי ביחד עם טס ובעלה האוהב ג'ון (רובינס). אנחנו נוהגים לראות בטכנולוגיה כמשהו קר וחסר רגשות, אולם מערכת היחסים המתוחה בין הדמויות עוברת ריכוך בחסותה. כבני אדם הם יצורים מלאי מגננות, וגם מתקפות. דחפים קמאים, ספקות, חשדנות ואיבה פוגעים ביחסים האישיים ביניהם. ואילו ב"מרג'ורי פריים", שיוצא לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע ויוקרן גם בפסטיבל חיפה באוקטובר, הדימויים הווירטואלים שלהם פתוחים, גלויי לב, נדיבים ומכילים יותר. כמו שהיינו רוצים להיות בחיינו, או לפחות כמו שהיינו רוצים שייזכרו אותנו במותנו.