סוף סוף הבנתי: אני לא יודעת לקבל ביקורת

אני תמיד צודקת. בעיקר כשאני טועה. יש לי טון סמכותי כשאני מדברת, פסקני ובטוח בעצמו. באותו רגע שבו אני מדברת אני באמת בטוחה שזה הדבר הכי נכון עלי אדמות וברור שהאוטו נמצא מצד שמאל אפילו שיש שם ים והכביש נמצא בצד השני. ככה זה, המוח מאותת "תסמכי עליי", ואני הולכת אחריו כעיוורת, מאמינה לו בלי יותר מדי שאלות ומטעה את עצמי ואת כולם על הדרך.

אני לא עושה את זה בכוונה, זה באג באישיות שנולדתי איתו. תכונה שגורמת לאנשים להתבלבל, כי הם יודעים שהם צודקים והביטחון שלי מערער אותם. אני כמו עיוורת צבעים שלובשת חולצה ירוקה ומכנסיים ורודים ובטוחה שהיא מהממת בשעה שהיא נראית כמו מצעד הגאווה. כשמתברר לי שטעיתי אני מגיבה בהלם ותדהמה, שמתחלפים בצחוק מתגלגל ממבוכה.

אני תמיד צודקת. אולי בעצם לא(צילום: Shutterstock)

עוד כתבות של גאיה

מה למדתי משמונה שנים של גירושים?

מקעקעת זיכרונות חדשים

החיים יכולים להיות טובים יותר. צריך רק להאמין בזה

תכונת האופי המולדת הזאת לא עשתה לי בעיות במשך ארבעים שנה, מפני שלא הייתי מודעת אליה. ברגע שקיבלתי על עצמי את הידיעה שלפעמים אני טועה (רק לפעמים, לעתים רחוקות, כמעט לעולם לא) נפתח בפניי עולם שלם של אפשרויות. ומה אני אגיד לכם? יותר מדי שפע זה מבאס. פתאום התחלתי לשאול שאלות, לפקפק, לבחון מצבים באלף עיניים חשדניות. פתאום לא הכל היה חד וחלק ברור ומובן מאליו.

פתאום הבנתי שאני לא יודעת לקבל ביקורת. שאני שולפת קוצים ומגיבה בקשיחות, כי מי אתה שתאמר לי מה נכון ומה לא כשאני תמיד צודקת? בעלי לשעבר היה משתגע ממני, אחותי עד היום מתחרפנת מזה, והבת שלי – אופס – ירשה ממני את התכונה הזאת. מקווה שיקח לה פחות מארבעים שנה להבין.

לא נורא להודות בטעויות

התדהמה הכי גדולה אחזה בי כשהבנתי שזה לא נורא להודות בטעויות. השמים לא נופלים, צונמי לא שוטף אותי, ואנשים מגיבים בסלחנות. למעשה, הקלה נרשמת על פניהם כשהם מבינים שאני זאת שטועה ולא הם, כי הפחד הכי גדול של האנושות, ולצערי אני אנושית לגמרי, זה לצאת מטומטם. ואם לחדד – שאחרים יגלו שמתחת לקליפת המושלמת מסתתרת דבילית מושלמת.

חיי נעשו נוחים הרבה יותר כשהבנתי שבחיים אני לא אהיה מושלמת ושפרפקציוניזם זאת מילה שהמציא אדם עצלן במיוחד. הרי אם אתה חייב שהכל יהיה מושלם – ואין דבר כזה מושלם – לעולם לא תיצור, תפרסם, תצעד קדימה, תגיע לגדולה. תישאר תקוע בפחד עטוף בבינוניות וככה אף אחד לא יוכל לתקוע לך אצבע בעין ולהגיד "נא, אמרנו לך שאתה מטומטם!".

כולנו חכמים וטפשים ומצליחים ונופלים ויפים ומכוערים. תמיד יהיה מישהו יותר מצחיק, מוצלח, צעיר, רזה, שמן, עני, עשיר, וכן הלאה. יש דברים שאני חכמה בהם ויש נושאים שאני עמה, יש ימים שאני יפה וזוהרת ובאחרים אני צריכה להיזכר מי משתקפת מולי במראה. כולנו לפעמים צודקים ולפעמים טועים, לפעמים רעים ולפעמים חומלים. יש שחור ולבן וחמישים גוונים של אפור ומיליון גוונים של צבע.

לפני כמה שנים התקשרה אליי מישהי שלא אהבה משהו שכתבתי בידיעות אחרונות. "את כותבת בחסד, אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך", היא התחילה, "אני גם מכירה את ההורים, משפחה נהדרת, כולכם יצאתם ילדים מוצלחים. הכתבה מצוינת, את מאוד מוכשרת".

פה בערך הפסקתי להקשיב לה ותחושת התרוממות אפפה את גופי הענוג, ואז היא המשיכה: "כשכתבת שאמרתי ככה וככה זה לא היה מדויק, כי התכוונתי לזה וזה, את באמת נורא מוכשרת, חבל שלא הבנת מה רציתי להגיד". היא המשיכה ודיברה, ואז קלטתי שהיא שימנה אותי, ריככה אותי מכל הצדדים, ולכן הייתי מסוגלת לקבל את הביקורת.

לו הייתה ישר מטיחה בי אשמה הייתי קופצת עליה בזעם. מאז אני משתמשת קבוע בטריק שלה: קודם לשה, אחר כך מכניסה לתנור. כדאי לכם לנסות, זה תמיד מצליח, תסמכו עליי, אני תמיד צודקת. בעיקר כשאני לא.

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.