שתף קטע נבחר

מסיבה בסלון

מה קורה כשהורים עייפים מחליטים להרים מסיבה כמו ילדים? מסתבר שלא מעט

הכול התחיל ביומולדת של חבר.

יצאנו, חבורה של עשרה חברים קרובים למסעדה עכשווית ונחשבת, קשקשנו, אכלנו ושתינו.

 

הערב זרם וכך גם המשקאות. שתיתי מרטיני אחד יותר מדי, הרמתי כוסית לנער היומולדת ויצאתי בהצהרה לכל מי שישב בשולחן שבשבוע הבא אנחנו יוצאים שוב, אבל הפעם אנחנו הולכים לרקוד. הבטחתי בפה מלא לכל הסובבים, שאני הולכת לארגן ערב ריקודים בלתי נשכח.

 

השבוע עבר וחזרתי לעיסוקיי הרגילים. כמובן ששכחתי לגמרי מאותה הצהרה בומבסטית שהבטחתי קבל עם ושולחן. כשבסופו של שבוע מתיש זה היכה בי, ניסיתי בבהלה להרים את אותו ערב רווי הבטחות שהעמסתי למכביר. כל בר או מועדון כבר היו מלאים מדי ועסוקים מדי. למועדונים של בני עשרים הרגשתי מטופשת לנסות להיכנס וברוב המסעדות לא ממש היו רחבות ריקודים... חיפשתי ולא הצלחתי למצוא שום מקום שאפשר באמת, אבל באמת לרקוד בו.

 

בשישי בצהריים נותרתי נואשת ומבוישת. נאלצתי להתקשר לחברתי האיטלקיה בתבוסה ולהודות שלא הצלחתי להשיג שולחן במועדון ריקודים. פתאום החלטתי להציע לחברתי, "למה שלא נעשה מסיבה אצלכם בבית?"

 

אצל האיטלקים מסתבר, מקובל שסבא וסבתא לוקחים את הילדים לסליפ אובר.

לפי מה שחברתי טוענת, הסבים והסבתות לוקחים את הנכדים בכל קיץ לכמה שבועות!

אם זו המסורת באיטליה, אז מה הבעיה בשביל סבא וסבתא איטלקים לקחת את הנכדים ללילה, ולהשאיר לאמא ואבא בית ריק להתפרע בו? מסורת זו מסורת...

 

"לא חשובה הכמות, אלא האיכות". צילום: אלבום משפחתי ()
"לא חשובה הכמות, אלא האיכות". צילום: אלבום משפחתי

 

לצערי, אני לא איטלקיה ולכן לא רק שנחסך ממני חוש סטייל והבנה אמיתית בהתאמת צבעים, אלא נגזלה ממני גם הפנטזיה הלוהטת של סבא וסבתא שמוכנים פשוט ״לקחת״ את הילדים ללילה. חברתי האיטלקיה זרמה עם המזימה ומפה לשם החלטנו שבפחות מ24 שעות אנחנו הולכות להרים מסיבה.

 

התקשרנו לחברים הקרובים, למי שיכול היה בהתראה קצרה להגיע והיטלנו על כל אחד משימה. כולם התבקשו להביא כמה שיותר אלכוהול, האמא הבלונדינית (״עורכת הדין/ מדריכת הפילטיס שלנו״), שנוטה לקחת כל משימה ולבצע אותה בשלמותה, הפכה בן רגע אחראית על הכנת קוקטיילים. ארגנו בזריזות כמה סלטים ואפילו הצלחתי לאתר דיג’יי. הסבתא האיטלקיה בהחלט הייתה ראויה לציון לשבח, כי מלבד הרצון לעזור עם הנכדים, מבלי למצמץ, הרימה גם סיר ענקי של קציצות דגים משובחות. מפה לשם, קצת עבודת צוות והכל היה מוכן. הנה אנחנו יוצאים לדרך...

 

הרגע הגיע והכל נראה היה יפיפה. לא האמנתי איך הצלחנו להרים מסיבה כזו. אומנם היינו מעט אנשים, אבל החלטנו שלא חשובה הכמות, אלא האיכות. הרמנו מסיבה איכותית לחברים הקרובים ואנחנו נחושים, אבל נחושים ליהנות !

 

הדיג’י, בחור צעיר בן שש עשרה נראה היה,לכאורה, תמים וביישן. הוא התחיל רגוע, אבל מהר מאד פירק אותנו לגזרים עם מוסיקה קצבית ומרוממת. הערב הגיע לשיאים חדשים כאשר כנראה הבין שמדובר במסיבה של אנשים לא בני דורו, והחל להפגיז אותנו בלהיטים של שנות השמונים.

 

חלק מהאורחים הלכו הביתה ונשארנו בערך עשרה אנשים. עשרה הורים עייפים ומותשים, אך חדורי מוטיבציה לרקוד וליהנות. לאט לאט הקוקטיילים המאולתרים עשו את העבודה ואנחנו שחררנו כל רסן. אפילו התינוק הקטן של חברינו לא עצר אותנו מלתת את ריקוד חיינו. האימהות הורידו נעליים והתחילו לקפץ ולצרוח בקולי קולות. כשהגיע ״פלאשדנס״ אני כבר הייתי בשאגות על הספה הלבנה של החברה האיטלקייה שלי, אותה הספה שצעקנו על ילדינו, לא להעז להתקרב אליה עם צ'יפס וידיים מלוכלכות, בן רגע הפכה לרחבת הריקודים הפרטית שלי ואני הפכתי לביונסה.

 

חבר טוב, שעד היום מעולם לא ראיתי רוקד, יצא החוצה לגינה בקפיצות וביללות של זאב. הטרנסים כבר היכו חזק, התינוק הקטן נרדם ואנחנו כבר איבדנו כל שביב של כבוד עצמי. זהו, אנחנו נשלחנו למחוזות נועזים של חופש, טירוף והנאה צרופה.

 

"כאילו אין מחר". צילום: אלבום משפחתי ()
"כאילו אין מחר". צילום: אלבום משפחתי

 

לרגע תהיתי לעצמי בחשש, מה הדיג'יי הצעיר חושב עלינו. חבורה של עשרה הורים רוקדים ככה בסלון כמו משוגעים, משוכנעים שאנחנו בני עשרים במסיבת טרנס בגואה... אבל גם את המחשבה הזאת בחרתי מהר מאד לשחרר. בכל זאת הייתי עסוקה מדי בלהתגלגל על הרציפה בריקוד ברייקדנס משוגע. כשזוג חברים התחילו לשחזר את ההרמה המפורסמת של ״ריקוד מושחת״, האבא איבד שיווי משקל, ואחת האימהות נמרחה על הרצפה המבריקה, ממש כמו ספונג’ה. מבלי להסס, אותה האמא מיד הרימה את עצמה ובנחישות מעוררת השראה המשיכה לרקוד כאילו אין מחר. כולנו היינו בכזה טירוף שבאמת שום דבר, אבל שום דבר לא יכול היה לעצור אותנו.

 

מדהים לראות איך באווירה הנכונה כולנו פשוט משתחררים. מניחים את הדאגות בצד ורוקדים. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רקדתי ככה. בתשוקה, בטוטאליות ורצינות כזו עמוקה שכל הגוף כאב לי. בסוף הערב, ממש כאילו שהיה מדובר בסיום חתונה של אלף איש, התחבקנו במעגל וסיכמנו שעדיין יש לנו את זה. לא אבדנו את ה-moves שלנו. למרות שאני די משוכנעת שמהצד, נראינו כמו הדודים והדודות המזיעים ומחוסרי הקצב שהצעירים מלגלגים עליהם באירועים משפחתיים.

 

חזרנו הביתה צולעים וגאים. כל הגוף כאב לנו. התקלחנו ונכנסנו למיטה שיכורים ומרוצים.

בדיוק ברגע שחשבנו שהנה אנחנו שוב צעירים ופרועים, הקטנה שלנו התחילה לצרוח והגדולה נכנסה למיטה שלנו. בלי לחשוב פעמיים הילדה שלנו נשכבה לרוחב עם הרגליים שלה על הפרצוף שלי, והזכירה לנו שזהו, חופשיים וצעירים אנחנו כבר לא נהייה.

 

ובכל זאת, גם לאמא ואבא מותר ליהנות קצת מהחיים. אפילו אם זה רק כמה חברים טובים, בסלון הבית, עם כיבוד מאולתר, דיג’יי המום ומוסיקת שנות השמונים. גם אם אנחנו קצת צולעים, גם אם נתפס לנו הגב וגם אם אנחנו קצת פחות צעירים וסוערים ממה שהיינו פעם, אין לנו שום כוונה, אבל שום כוונה, להפסיק לרקוד.

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"למה שלא נעשה מסיבה אצלכם בבית?"
מומלצים