געגועים לנבחרת של ברקוביץ' ורביבו
נכון, גם אז לא הגענו לכלום, אבל לפחות לשחקנים אז היה כבוד למדים הלאומיים, ואצטדיון ר"ג היה מלא בכל משחק. היום כל לגיונר שלא רואה מגרש בקבוצה שלו אוטומטית מקבל זימון, וככה זה נראה
נבחרת ישראל כבר איבדה את הבושה מזמן וזה רק הולך ומחמיר. השלכת סרט הקפטן על־ידי ערן זהבי בעת ששרקו לו בוז יחד עם הפסד המביך למקדוניה רק ממחישים זאת יותר. אבל איפה הבעיה האמיתית שפחות מתעסקים בה? הלגיונרים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שיש הרבה שחקנים שמסתובבים ברחבי היבשת ומחפשים את התהילה. חלקם בגלל הכסף הגדול וחלקם כדי להגשים את החלום.
הבעיה היא שלא לכולם זה מתאים ורובם ככולם לא מספקים את הסחורה בקבוצותיהם ולא רואים דקות משחק, מה פוגע ביכולתם. בגלל "היוקרה" מכך שהם משחקים בליגות הרבה יותר טובות מהליגה הישראלית, הם מקבלים זימון לייצג את המדינה וכך זה נראה. כל שחקן שעושה בליגה הישראלית עונה אחת שתיים טובות עובר לקבוצה באירופה. מה שפעם היה מאוד נדיר הפך לנגיש בעזרת סרטון ערוך היטב ביוטיוב וסוכן משומן. מה שאותו שחקן עשה בליגה הישראלית לא בהכרח בא לידי ביטוי בקבוצתו בחו"ל, וכל קשר בינו לבין המציאות – מקרי בהחלט.
(עוז מועלם)
נכון להיום יש שבעה לגיונרים בנבחרת. למעט המקרה המביש של זהבי שזרק בגסות את סרט הקפטן ובעקבות כך הושעה עד להודעה חדשה ופרש מהנבחרת, חוץ ממנו ומביברס נאתכו אין לגיונר שמצדיק את קיומו בנבחרת. איל ברקוביץ' אמר בסוף השבוע שעם החוקים של היום, הנבחרת שלו הייתה עולה לטורניר גדול, ויש אמת בדבריו. בעידן של ברקו, שיחקו שמות כמו אלי אוחנה, חיים רביבו, אבי נימני, אלון מזרחי, אלון חרזי, אמיר שלח, ראובן עטר, טל בנין, איציק זוהר, יוסי אבוקסיס, ניר דוידוביץ' ועוד רבים וטובים. גם הם לא הצליחו לעלות לטורנירים גדולים, אבל לפחות כיבדו את המדים שהם לובשים.
באותה נבחרת כמעט כולם שיחקו בליגה המקומית ברמה סדירה, למעט רביבו וברקוביץ', שעשו כבוד גדול מעבר לים. לעומת זאת, חשוב להדגיש שנימני, מזרחי, זוהר ואחרים, שכיום השחקנים הישראלים לא מדגדגים את הרמה שלהם, ניסו את מזלם באירופה, אבל הבינו מהר איפה מקומם הטבעי. כך הם יכלו להתקדם למקומות טובים יותר וזה בא לידי ביטוי בנבחרת. יש משהו בדבריו של ברקוביץ'. הנבחרת בתקופתו עשתה את המקסימום שביכולתה כדי להוביל את הנבחרת הלאומית למקומות טובים. הנבחרת הייתה אחרת לחלוטין. היה בה הרבה גאווה. האצטדיון הלאומי היה מלא עד אפס מקום, בניגוד להיום שהנבחרת מביאה בקושי עשרת אלפים צופים לסמי עופר.
אלישע לוי הוא אחד המאמנים הגדולים בישראל ויש לו הרבה קבלות. הוא עבר דרך ארוכה וקשה מהפועל בית שאן הקטנה ועד להישגים מרשימים במכבי חיפה ובהפועל באר־שבע. הוא בא לנבחרת עם ציפות ונכשל כמו קודמיו בתפקיד. אין דרך, אין שיטה, אין נשמה. אין את התשוקה כמו לשחקנים הגדולים שגדלנו עליהם. לשחק בנבחרת ישראל זו זכות גדולה, לא מובנת מאליה, וכל שחקן בנבחרת צריך להבין שהוא מייצג מדינה שלמה.
לא בושה כבר עכשיו לשנות מסלול מחדש ולחשוב איך נכון לנהל נבחרת ישראלית. להתבסס על שחקנים מהליגה שלנו, לתת הזדמנות לצעירים רעבים ולהחזיר את הכבוד שהיה פה ואיננו עוד.
לפנייה לכתב/ת 
שחקני הנבחרת
עוז מועלם
מומלצים
