עזבו את הכישלון ביורובאסקט ותתרגשו מהעתיד

אין ספק שהכישלון של נבחרת הבוגרים שלנו להעלות אל שלב ההצלבה ביורובאסקט מותיר את כולם עם תחושה שהכדורסל שלנו הלך אחורה. לא הצלחנו לנצל את יתרון הביתיות שניתן לנו לראשונה בהיסטוריה ונפלנו שלב אחד מוקדם יותר מזה אליו הגענו באליפות שנערכה בצרפת לפני שנתיים. אני לא חושב שיש צורך להמשיך בעיסוק האובססיבי בדבר נאמנותה של המילה "כישלון" לייצוג המציאות. לדעתי זה חסר ערך ממשי ועדיף לעבור להביט בעין מקצועית על מה שבאמת קרה לנו הקיץ העמוס בתחרויות בכל הגילאים השונים.

לפני שאדבר על השחקנים שגדלים לנו מתחת לאף בנבחרות הצעירות השונות, מספר מילים על הנבחרת הבוגרת. בסופו של דבר הגענו דווקא לאליפות הראשונה בה אנחנו מארחים שלב בתים עם נבחרת שהשחקנים הוותיקים שלה כבר לא טובים מספיק והשחקנים הצעירים שנכנסו לרוטציה עדיין לא טובים מספיק כדי להתמודד עם הרמה האירופית הגבוהה. ברור שהיריבות היו נבחרות ברמה גבוהה. כולם מבכים על ההפסד לגיאורגיה, אבל שוכחים שאין לנו בסגל עוצמת פנים כמו שמספקים פאצ'וליה ושרמדיני, שלא לדבר על היכולות המופלאות של שנגליה. אפילו בנבחרת האוקראינית שאנשים מעיזים עדיין לכנות הנבחרת החלשה בטורניר כולו יש שחקן כמו פוסטובי, שמגובה של כמעט 2.20 מ' שולט ברחבות ברמה שאנחנו לא נראה כנראה לעולם.

ועדיין, היו מספר נקודות אור די בוהקות בנבחרת הזו, והחזקה מכולם היא זו של ריצ'רד האוול. הוא אומנם לא הכי גבוה, לא הכי חזק ומרבה לעשות עבירות שטותיות בניסיונות חטיפה, ועדיין הוא משהו שלא גדל אצלנו באף חממת גידול צעירים. המחויבות האינסופית, המקצוענות והרגש שהוא מכניס לכל משחק גורמים לתחושה שיש לנו פיתרון לעמדת המתאזרח לעוד הרבה הרבה זמן. עוד נקודת אור מבחינתי היא דווקא עומרי כספי, שאולי לכאורה לא הציג טורניר ברמה שהוא הרגיל אותנו אליה, ועדיין הקפטן שלנו שיחק כמו אריה פצוע (מאותה נחיתה לא טובה במשחק הפתיחה מול האיטלקים) ואין ספק שהוא האיש שמציג ומוביל את הרוח הישראלית שאנחנו רוצים לראות בנבחרת. מלבד שני אלו הרווחנו עוד דבר חשוב באליפות הזו, וזה שפשוף של השחקנים הצעירים. בר טימור, שון דוסון, זלמנסון ובלייזר יפיקו בעתיד מהאליפות הזו הרבה יותר ממה שהשורה הסטטיסטית שלהם מציגה כעת.

כשאנחנו מביטים על השחקנים הצעירים שגדלים לנו ומגלים יכולת גבוהה מול מקבילים אירופים לגמרי ראויים, אפשר להיות מאוד אופטימיים. ישנם לפחות חמישה שחקנים מהנבחרות הצעירות שמבחינת פוטנציאל יכולים ואמורים לקחת את הקריירה הארוכה שיש לפניהם לרמות הגבוהות של היורוליג והכדורסל הזה שמשחקים באמריקה. ההשקעה שאנו צריכים לתת בחבורה הסופר מוכשרת הזו אינה צריכה להיות מוגבלת בדבר, כיוון שהדיבידנדים על הצלחה יהיו עצומים. צריך לתת להם את כל הכלים הנדרשים להתפתחות והתעצמות כשחקנים וכבני אדם, עם כל היועצים המקצועיים ושעות האימון הנדרשות. זה אולי יישמע מפתיע, אבל לדעתי הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות כעת למענם הוא לבטל את חוק הצעירים, שלמעשה הופך אותם לשחקני פוסטר שוליים בקבוצות הבוגרים. במקום זה עליהם לרדת לליגה השנייה ולהוביל את הקבוצות שלהם עם כרטיס פתוח לגמרי מבחינת דקות. תאמינו לי שהם מוכשרים מספיק כדי לעשות את הקפיצה בעוד שנה-שנתיים להובלת קבוצות צמרת בליגת העל.

אז על מי אני בעצם מדבר? קודם כל על החבורה המגובשת של נבחרת העתודה שלנו, ששיחזרה את הישג השיא של הכדורסל הישראלי באליפויות אירופה השונות וחזרה עם מדליית כסף. יש לי תחושה שאם היינו לוקחים את החבורה הזו ומוסיפים לה את בר טימור, זלמנסון, האוול, שון דוסון וכספי, היא הייתה לוקחת אותנו למקומות אחרים לגמרי גם בטורניר הבוגרים הזה. עודד קטש הצליח ליצור בנבחרת הזו קבוצה מלוכדת ולוחמת שיודעת למקסם את היתרונות שלה ולבטל בצורה מרשימה המון מהיתרונות המובנים של היריבה. בלאט, הובר, זוסמן, קופרברג וארצי צריכים להיות השלד של הנבחרת הבוגרת שלנו בזמן הלא רחוק.

חוץ מהחבורה הזו אין אפשר להתעלם מעוד שלושה שחקנים עם פוטנציאל מרקיע שחקים המשחקים בנבחרות היותר צעירות. הראשון עליו אני רוצה לדבר הוא הלה בומבה הבא של ישראל, ועונה לשם עמית עבו. הידית שיש לילד הזה לא יודעת גבולות מרחק ולא יודעת שובע, ויחד עם זה ראיית המשחק שלו איפשרה לו להוביל את הנבחרת עם קרוב לשישה אסיסטים למשחק. עם התפתחות צפויה בפיזיות ובמשחק ההגנה, בהחלט יכול להיות שיש לנו כאן שחקן שיפתור את בעיית הקליעה שלנו מבחוץ להרבה שנים.

לידו בנבחרת הנוער משחק תומר לוינסון, שסומן עוד בגיל 15 כאחד שיכול להגיע ל-NBA ואפילו לנפץ את הגבהים הבלתי נתפסים אליהם הגיע כספי. לילד יש הכל והוא עושה זאת מגובה של שני מטרים ושלושה סנטימטרים בגיל נוער. עוד כמה סנטימטרים ועוד המון מסה של שרירים שתעלה על גופו בשנים הקרובות בהחלט יכולים לספק לנו שחקן פנים ברמות שכל כך חסרות לנו בנבחרת הבוגרת.

ואם לא די בכך, בנבחרת הקדטים גדל לנו הפוטנציאל הגדול מכולם, והוא דני אבדיה. בתור אחד שנהנה מהיכולות והמקצוענות שהביא איתו זופר אבדיה, האב הנהדר, אני יכול לומר בצורה מוחלטת שהוא פשוט מתנה שלא נגמרת עבור מדינת ישראל. אם הילד שהוביל את האליפות עצמה, לא רק את הנבחרת, כמעט בכל אספקט של המשחק יקבל את מה שהוא צריך לקבל כדי להמשיך להתפתח, אנחנו נקבל בפעם הראשונה מישהו שנוכל להשוות עם דירק נוביצקי. מישהו אמר שחקן ישראלי ראשון באולסטאר?

לסיכומו של עניין. עברנו קיץ מאוד מתסכל מצד אחד, אבל בראייה מקצועית רחבה אפשר לומר שאנחנו בסופו של עידן בנבחרת הבוגרים אבל גם לקראתו של עידן חדש שיכול וצריך להיות הרבה יותר הישגי ומרגש.