שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מתנות לכולם: הספרים שיעשו למארחים שלכם את החג
    סייד קשוע באנטי-ביוגרפיה, ג'ונתן פראנזן עם טקסטים אישיים על נושאים שונים - מהדמנציה של אביו ועד לספרי הדרכה מינית, יגאל סרנה מקים לתחייה את ש"י עגנון, משה דיין ולוי אשכול, וגם סבא אחד - שמסתיר עם הגב את הכול. לקראת החגים - המלצות לספרים חדשים ששווה לתת כמתנה, או דווקא לשמור לעצמכם

    לדודה הרכלנית: "רווקים ואלמנות" – ירמי פינקוס

    עם דמויות שחוגגות את התמהוניות והמוזרות שלהם, ירמי פינקוס מניח בספר "רווקים ואלמנות" ארבעה סיפורים שמציתים אצל הקורא הרהורים שבכל מסגרת אחרת היו אולי מטרידים. כאן, בשפה מפתה וצבעונית, קשה שלא להישאב פנימה אל ההתרחשויות, שמצליחות - לכמה רגעים קטנים - לשנות סדרי עולם מוכרים.

     

     

    למשל, הסיפור הראשון עוקב במודוס רכלני ומותח אחר צעיר תל-אביבי שהדירה האהובה שהוא שוכר כבר מספר שנים במחיר לא עדכני מוצעת למכירה. סירובו הילדותי להשלים עם המצב הופך במהרה למזימה שתעביר את הבעלות על הדירה לידיו. הוא נעזר בשכן זקן ותחמן ובדודתו המנוחה, בדמות רוח רפאים, שמדברת בעברית וארמית לסירוגין.

     

    תשוקה, בדידות, יהירות, חוסר התמודדות ועוד עניינים קיומיים רבים שהספרות רגילה לנבור בהם - מוגשים כאן בגרסה מעוררת ומאירה וגם פשוט כיפית ומצחיקה.

     

    ("רווקים ואלמנות", ירמי פינקוס, כתר, 157 עמ')

     

    לגיס שאוהב שיחות על פוליטיקה: "עקוב אחר שינויים" – סייד קשוע

    סייד קשוע גר כבר שלוש שנים באילינוי, ונדמה שהמרחק הפיזי מכל מה שקורה כאן רק משכלל את יכולותיו להתיך נרטיבים קשיחים לצורות מחשבה דינמיות. ברומן החדש שלו הספרות עושה קסם קטן - מאלה שהיא יודעת לעשות מדי פעם - ומציעה לקורא גרסה אחרת, אולי מדויקת יותר, לאופן שבו אנו תופסים זיכרונות.

     

    במרכז "עקוב אחר שינויים" של קשוע עומד גיבור שיש לו כמה פרטים ביוגרפיים המשותפים לו ולסופר שנתן לו חיים: שניהם נולדו בטירה, שניהם למדו בירושלים, עבדו במקומון של העיר בתור סטודנטים והיום גרים בארה"ב. אך האופן שבו מגולל המספר את ההתרחשויות שהובילו אותו להווה הוא כזה שיכול להתקיים רק בטקסט. לא בגלל האיכויות הדרמטיות שנרקמות בעלילה או האופן מעורר ההשתאות שדרכו מעמיד המספר את הקורא במערכת דחוסה של ציפיות, מתח, התרופפות שלו ובנייתו מחדש - אלא פשוט כי מדובר במבט שמספר את העבר בצורה שונה בכל פעם.

     

    במהלך מבריק, היטשטשות הגבולות בין קשוע ובין הדמות הבדיונית שבספר מוליכה את הקורא על פי תהום של סימני שאלה. כמוה גם היכולת להעיד באופן חד-משמעי על עברו של המספר, שנצבר מחדש ומשתנה לאורך הרומן. במסגרת אותו מהלך גם ריבונותו של הגיבור על זיכרונותיו הופכת נזילה מתמיד, כשבין השאר סיפורים מילדותו בטירה מוצאים את דרכם אל חלק מהביוגרפיות שמכתיבתן הוא מתפרנס, של יהודים שלקחו חלק במלחמת תש"ח.

     

    ההיסטוריה האנושית מעוצבת ככזו שמשתנה בכל זמן. כך מתחברת אט-אט אנטי-ביוגרפיה של דמות, שתודעתה ממחישה כמה המציאות שבה אנו חיים מתכחשת לבדיוני וללא הגיוני שבה, ולסכנה הטמונה במצב הזה.

     

    ("עקוב אחר שינויים", סייד קשוע, כנרת-זמורה-דביר, 126 עמ')

     

    לאימא שאוהבת ספרות זרה: "ליל הנשים השרות" – לידיה ז'ורז'

    "ליל הנשים השרות", שכתבה לידיה ז'ורז' - מהקולות הספרותיים החשובים בפורטוגל היום, מגולל באמצעות מבט רטרוספקטיבי שנקודת המוצא שלו היא לילה אחד בשנת 2008, את סיפורה של להקת נשים שהוקמה 20 שנה לפני כן. הייחודיות המופלאה בשפתה של ז'ורז', כמו גם המרחב והרקע שבהם מתרחש הסיפור, מציעים זרות ומרחק שמרתק לפסוע בהם.

     

    הרומן מתחיל מהופעת מחווה למנהיגת הלהקה הכריזמטית והמסתורית ז'יזלה, שמחזירה את סולאנז', כותבת המילים של שירי הלהקה, אל סוף שנות השמונים ואל העבר המשותף לה ולחמש חברותיה, בדרכן חסרת הפשרות אל ההצלחה. במסגרת הזו היא גם חוזרת אל סיפור האהבה שעומד במרכז הרומן, בינה ובין הכוריאוגרף של הלהקה, לוסנה. דרך מונולוג של זיכרון חי, ממדי האשמה החבויים בסיפור הלהקה, כמו גם אלה הקשורים בקולוניות של פורטוגל באפריקה, צפים אט-אט.

     

     

    ברגישות ובמקוריות נידונות ברומן הזה שאלות צולבות על היחיד שמתבונן על סביבתו, ונבחנת דרכה של השאפתנות. כל אלה - בסיפור שמציב במרכזו את המוזיקה, על כל ההבחנות המוסריות שהיא מטשטשת וההתמסרות הטוטאלית שדורשת. כך הספר מציע גם שיעור חשוב על האופן שבו ההיסטוריה יכולה לעבור בשתיקה על אירועים קשים הנרשמים בה.

     

    ("ליל הנשים השרות", לידיה ז'ורז', תרגום: מרים טבעון, הקיבוץ המאוחד - הספרייה החדשה, 204 עמ')

     

    לאח שכותב למגירה: "איך להיות לבד" – ג'ונתן פראנזן

    15 שנה עברו מאז שנאספו המסות האישיות של ג'ונתן פראנזן לספר "איך להיות לבד" ועד שהן תורגמו לעברית, ונדמה שהזמן עשה להן רק טוב - הוא אפשר לקהל המקומי, שקרא את הרומנים המאוחרים למסות הללו ("התיקונים", "חירות" ו"טוהר", שיצא בעברית השנה), לקלוט את אבחנותיו והרהוריו המאוד אישיים של פראנזן בהערכה והתמסרות שלא כל סופר עכשווי זוכה להן, ושכאן יש להן משמעות גדולה.

     

    כשהוא כותב בשנות התפר בין המאה הקודמת לזו הנוכחית, פראנזן מעלה נושאים רבים לדיון בקובץ הזה, שמכיל טקסטים מגוונים שנעים מיומן חשוף הנוגע להתמודדות עם ההידרדרות הדמנטית של אביו, ועד טקסט חד שעוסק בספרי הדרכה מינית.

     

    לא מעט סכנות של ארכאיות עומדות לפני הספר הזה בשנת 2017. דיון מ-1996 על הפלישה של המרחב הפרטי אל הציבורי בהחלט מועד לפורענות בעידן הפייסבוק, שלינה דנהאם היטיבה לנסחו ככזה שבו לא קיים יותר המושג Too Much Information. אך פראנזן מצליח בכל פעם לפסוח מעל למשוכות הללו ולבשר הרהורים עתירי משמעות, שבסופו של דבר מספקים נחמה של ממש.

     

    ("איך להיות לבד", ג'ונתן פראנזן, תרגום: מרינה גרוס-לרנר, עם עובד, 214 עמ')

     

    לבן הדוד המלנכולי: "המשפחה הריקה" – קולם טובין

    בקובץ של תשעה סיפורים קצרים הסופר האירי קולם טובין חוקר משמעויות חמקמקות הנקשרות במושג הבית ומגיש אותן לקורא בפרוזה אסתטית ונוגעת ללב. אין התרחשויות גדולות בסיפורים ב"המשפחה הריקה", ורובם קורים במרחב הרהורי שדן בגעגועים, בדידות ופנטזיות, באופן נזיל ומעניין.

     

    בסיפור שנושא את שמו של הקובץ, בדברים שמפנה הגיבור לאהובו לשעבר, הוא מספר לו (או אולי בעיקר לעצמו) על חזרתו מקליפורניה לאירלנד, לבית החוף שבו גרו השניים יחד. בטון מלנכולי, המבט אל העבר שולה ממנו כמה שרידים המתוארים בעמימות, ומצבו העכשווי של הדובר נותר פתוח לפרשנות. גם התחושות שצפות במהלך הדברים מגוונות ונעות בין שלווה, חוסר אונים, התרגשות, אכזבה וציפייה. לכל אורכו של הסיפור הקורא נותר לא בטוח. החזרה הביתה מייצרת חוסר יציבות, אך באותו הזמן - היציבות מעולם לא הייתה שם.

     

     

    ("המשפחה הריקה", קולם טובין, תרגום: חני גלעד, בבל - ידיעות ספרים, 155 עמ')

     

    לאחיין שאולי עלה לכיתה א' ואולי הוא עוד בגן: "סבא מסתיר הכול עם הגב" – נבו זיו

    מה עושים כשאי אפשר לראות? מתי נעים לדמיין ומתי פחות? עד כמה אפשר לבחור להסתכל רק על מה שרוצים? ומתי היינו רוצים להיות בלתי נראים? שאלות כאלה ואחרות עולות במהלך הקריאה בספר הילדים של נבו זיו, "סבא מסתיר הכול עם הגב", שלוקח את הקורא בו לנסיעה מהירה ועתירת גירויים על אופניים, דרך עיניו של ילד שסבא, ובכן - מסתיר לו הכול עם הגב.

     

     

     

    עם כתיבה בגובה העיניים, קצב מלא תנופה ואיורים מפורטים, שיחד עם הטקסט משקפים מבט זר, מסוקרן ומפוחד על העולם, נדמה שכל ילד יוכל לזהות את עצמו בספר הזה. כשהרכיבה על האופניים יוצאת מגבולותיה, היא משרטטת חוויה מציפה של מפגש עם העולם, שמסוגלת להדהד גם בראשם של מי שכבר מזמן אינם ילדים.

     

    ("סבא מסתיר הכול עם הגב", נבו זיו, ידיעות ספרים, 36 עמ')

     

    לאבא הנוסטלגי: "השנה האחרונה" – יגאל סרנה

    ב"השנה האחרונה" יגאל סרנה חוזר לגיל 14 ומעלה על הכתב שנה משמעותית מחייו, שהיא גם שנה מכרעת בתולדות המדינה – זו שקדמה למלחמת ששת הימים.

     

    האירועים המפורטים מייצרים אקלים שאין צורך לתהות בו על מידת אחיזתם במציאות. זהו זן מיוחד וממוקד של אוטוביוגרפיה. הקורא יכול להיכנס בקלות רבה פנימה, אל חייו של סרנה הילד ושל משפחתו, וגם לצאת מהם החוצה, אל המרחב הישראלי הציבורי באותו הזמן, שנגלה בשלל מופעים אינטימיים של הדמויות המוכרות המופיעות בו.

     

    קווים לדמותו של ש"י עגנון, מסעו של משה דיין לסיקור מלחמת וייטנאם, לילה ברחוב שבו חולפת המשוררת שולמית אפפל, הדינמיקה בין לוי אשכול ואשתו בחדר השינה, או זו שהשתררה בינו ובין ובן-גוריון - שלל הדמויות הללו לוקחות חלק בספר הזה, ואליהן מצטרפות רבות אחרות.

     

     

    התיעוד ממחוזות הארכיון ובו סיפורים של אנשי ציבור מובא בטון אישי, עם התעכבות על פרטים שמאפשרים לקרוא אותם אחרת. באשר לזיכרונותיו של סרנה - הם מפורטים כמו הוצאו מפורטוקול יסודי או כאילו תועדו במצלמה שעקבה בצורה מוקפדת אחר כל התרחשות מאותה השנה. הכול נמסר דרך מבטו של אדם שממרחק הזמן מניח את סיפוריו במסגרת החברתית הרחבה שבה הם מובאים, כך שנוצרת הפריה מעניינת של האישי והלאומי.

     

    ("השנה האחרונה", יגאל סרנה, משכל - ידיעות ספרים, 360 עמ')

     

    לאחות שמגרדת את משבר גיל העמידה: "הנתיב" – מייקל פיואיט וכריסטין גרוס-לו

    מייקל פיואיט, פרופסור להיסטוריה סינית בהרווארד, מעביר בה כבר שנים את הקורס השלישי בפופולריות שלו באוניברסיטה (אחרי קורסים לכלכלה ולמדעי המחשב) – מבוא לפילוסופיה סינית, המיועד גם לסטודנטים שאין להם ולו שמץ היכרות עם הנושא. את "הנתיב" הוא כתב על בסיס הקורס הזה יחד עם כריסטין גרוס-לו, דוקטור להיסטוריה של מזרח אסיה בהרווארד גם כן, בניסיון להציע אותו לקהל הרחב.

     

    גרוס-לו מספרת בהקדמה לספר שפיואיט פותח את הרצאותיו בהבטחה: "אם תתייחסו ברצינות לרעיונות שגלומים בטקסטים האלה, הם ישנו את חייכם". הדאגה מפני חוסר רצינות מונחת במקומה. מרבית הטקסטים העתיקים שמובאים בספר, שנתחברו בסין לפני כאלפיים שנה, יכולים להתפרש בקריאה ראשונה כיצירות תיאוריות פשוטות או אמרות שלא נושאות בהן אמת מורכבת ומרחיקת לכת. אך בעיני פיואיט - זאת בדיוק הנקודה. העניין המרכזי שאליו מכוונים הטקסטים הללו פעמים רבות קשור דווקא בדברים הקטנים, בשינוי תפיסת המבט.

     

    ("הנתיב", מייקל פיואיט וכריסטין לו-גרוס, תרגום: עפר קובר, משכל - ידיעות ספרים, 214 עמ')

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מתנות לכולם: הספרים שיעשו למארחים שלכם את החג"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים