שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הרצל אמר!": אגדה שתרצו להיות חלק ממנה
    כשחוזה המדינה יוצא מקברו וקם לתחייה בשנת 1949, הוא לא ממש מרוצה ממה שסביב. אז הוא מנסה בדרך יצירתית לשכנע את הישראלים הצעירים שהחזון שלו בר מימוש - כן, גם אם זה אומר שיהודים וערבים יצאו לחופשות משותפות בכנרת והומוסקסואלים יתקבלו בחיבוק בירושלים. עם הומור שנון, משחק מעולה וטקסט משובח - "הרצל אמר!" היא אחת ההצגות הרלוונטיות והמומלצות בסביבה

    אוליגרכים מאריתריאה; חופש דת; אין גזענות; העיקר להיות בנאדם; בית אופרה בחיפה; בירושלים כל כך נקי עד שאפשר לאכול קיגל מהרצפה; "הולילנד" הוא בסך הכל שם של בית מחסה, והומואים - באופן כללי, מתקבלים בעיר בברכה; פשקוויל הוא מועדון לילה; אין שפיכות דם - אבל יש הרבה-הרבה אהבת חינם. אלו הקווים לדמותה של ארץ ישראל כפי שחולם אותה הרצל, כן – אותו בנימין זאב – בהצגה של תיאטרון גשר "הרצל אמר", המבוססת על תמהיל של ספרו "אלטנוילנד", עם קורטוב תולדות ישראל, ומנה מכובדת של חלומות על עתיד טוב יותר.

     

    "הרצל אמר" - טריילר ההצגה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    טעות טכנית גרמה לחוזה המדינה לפרוץ החוצה יום אחד מתוך ארונו בליווי רעם חזק – בסך הכל קראו עליו קדיש, אבל הפוך. זאת אומרת, לא בדרך הקונבנציונלית. ולא יעזרו תחנונים, ולא קריאה מתקנת מההתחלה לסוף, ואפילו לא משחק ערמומי של "הרצל אמר לחזור לארון" – חוזה המדינה כבר יצא מהארון, והוא כאן כדי להישאר, לפחות עד שהחזון ימומש. כך, הארץ הישנה-חדשה יוצאת מבין מילות הספר הכתובות שחור על גבי לבן, ומקבלת חיים על הבמה, כשהרצל בתפקיד הבמאי, והוא ממחיז את החלום שלו למדינת היהודים, בניסיון להמחיש זאת מול עיניהם של הצעירים בוני הארץ בשנת 1949.

     

    איטבח אל יתוש. גרסת הרצל (צילום: ויקטוריה שוב)
    איטבח אל יתוש. גרסת הרצל(צילום: ויקטוריה שוב)

    הרצל של ההצגה (גלעד קלטר), כמו גם בחיים, לא אחת נתקל בדחייה ובהתנגדות, נתפס כתימהוני, חולם באספמיה, או יותר נכון בווינה – על מדינת היהודים שלא זכה לראות. גם בהצגה הרצל לא באמת מממש את חזונו, אלא רק זוכה לספר אותו לדור הנכון - זה שעתיד לעצב את אופיה של המדינה. בספרים אגדות יכולות להתקיים באין מפריע, לעומת זאת במציאות, כך מדגיש חוזה המדינה - רק אם נרצה. ואם לא נרצה – ובכן, זה כבר סיפור אחר.

     

    במדינת היהודים שבהצגה, קומדיה מוזיקלית ביקורתית שכתב רועי חן, בניהולו האומנותי של יבגני אריה, אוויר ההרים צלול כמו המים בנחל הקישון, צעירים עושים מה שנקרא "שירות ציבורי" ועוזרים לחלשים כחלק מהנורמה. במדינה הזאת יהודים וערבים נוסעים יחד לסופשבוע בכנרת, ועושים בצוותא חג – פסח וגם רמדאן; אשת הערבי שולחת מטעמים לחבר היהודי, מקמח מצה כמובן, ואיטבח אל יתוש זו המשאלה היחידה, כי חלאס עם העקיצות. במדינה הזאת הכל מתוק, אפילו מתוק מדי, ומעל כל זאת עומד הרצל, מתבונן ושואל – ממתי מתוק מדי זה רע?

     

    מהנה ומוצדקת. "הרצל אמר!" (צילום: רדי רובינשטיין)
    מהנה ומוצדקת. "הרצל אמר!"(צילום: רדי רובינשטיין)

    הרצל של גלעד קלטר הוא דמות היפסטרית-משהו, כזו שלא אוהבת את מה שהיא רואה בישראל של 1949, ועושה לה שינוי תדמית. ממש פאשניסטה של אידאלים. קלטר בולע את דמותו של הרצל וממש מתמזג איתה, עד שנדמה כי הרצל האמיתי נראה, נשמע והתנהג בדיוק כך. קולו העמוק והבטוח של קלטר מייצר איכות – גם בקומדיה וגם ביכולת לרגש. יתר על כן, צוות שחקנים משובח הופך את ההצגה הזו לחוויה קומית מופלאה ומעוררת מחשבה - רות רסיוק, הנרי דוד, אסף פריינטא, אורי יניב, אלי מנשה וזיו זוהר מאיר – כולם יוצרים פסיפס ישראלי מעורר הזדהות שתחילתו עם קום המדינה והמשכו עד לימינו. המוזיקה של רוני רשף שזורה בטבעיות ובחן לכל האורך, נדב ברנע עם משחקי תאורה יפים, וראויה לציון במיוחד התפאורה שיצר אדם קלר, מלאכת מחשבת עדינה ויצירתית.

     

    עבודת הבימוי היא מרכיב מרכזי בהצלחת ההצגה הזו. היא רצופה בהברקות שלא מתעייפות, היא לוקחת את הטקסט של רועי חן, שהוא מעין ספוקן-וורד וירטואוזי וחד כשלעצמו, ועוטפת אותו בצורה כל כך חיננית, עם קריצה עכשווית ביקורתית מהדהדת, כזו שאפשר לצחוק איתה וממנה, וגם להיצבט.

     

    פאשניסטה של אידאלים. הרצל בגרסה משודרגת (צילום: רדי רובינשטיין)
    פאשניסטה של אידאלים. הרצל בגרסה משודרגת(צילום: רדי רובינשטיין)

    יש גם בעייתיות ב"הרצל אמר", והיא גלומה בכך שגם בעולם של הרצל חייב להיות רשע-מרושע, אחרת זו לא אגדה, ועל כן האויב מגיע על ידי הצגה חד ממדית של דמות היהודי החרדי, כאומרת – מקור כל הרוע הוא הדת. יש משהו גס באפיון בלתי מסתייג של דמות אחת ספציפית, בהצגה שהיא כולה אוטופיה – באופן זה קל מאוד להבחין למי, ולמי בלבד, מופנית האצבע המאשימה. על אף שבחייו האמיתיים היו זרמים בתנועה החרדית שכן תמכו בפועלו של הרצל, כמו החרדים-הציוניים, הרי שבהצגה הקביעה לגביהם היא נחרצת וכוללנית.

     

    "הרצל אמר" נוצרה בסימן חגיגות 70 שנה לישראל. ניתן להניח שכותרת חגיגות השבעים תמסגר לא מעט אירועי תרבות בשנה הקרובה, אך אם יש אורח שראוי לזכות לעדנה מחודשת הלוא הוא חוזה המדינה של תיאטרון גשר - אחת היצירות המהנות והמוצדקות שנראו לאחרונה במחוזותינו. אגדה של ממש, כזו שקל להתמסר אליה ולהתאהב בה, תחומה בשעה וארבעים, ומתפוגגת כלא הייתה עם רעש מחיאות הכפיים.


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הרצל אמר!": אגדה שתרצו להיות חלק ממנה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רדי רובינשטיין
    "הרצל אמר". אגדה שקל להתאהב בה
    צילום: רדי רובינשטיין
    7 לילות
    מומלצים