שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למסגר את הסליחה: האומנים שהפכו את יום כיפור לציור
    מאוריציו גוטליב השתיל את דמותו שלוש פעמים בציורו הידוע על כיפור בבית הכנסת, תרנגול הכפרות של אליהו אריק בוקובזה הפך לגיבור התמונה, גיל כהן מגן תיעד תשליך במלוא עוצמתו ודוד וקשטיין חקק אל תוך קיר של שלום את מה שהמלחמה צרבה בו. יום כיפור בעיני האומנים

    יום כיפור בראי האומנות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אליהו אריק בוקובזה, "יום כיפור"

    "אמי ז"ל גררה אותי במשך שנים לטקס הכפרות", מספר האמן אליהו אריק בוקובזה על ציורו "יום כיפור". "אני חילוני, מבית שאפילו מסורתי אי אפשר לומר עליו, אבל אמי נהגה לבצע את הכפרות כמו בתוניס בילדותה. בציור שני עולמות שמתנגשים - מצד אחד רב ג'ינג'י שלובש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ומחזיק את תרנגול הכפרות, ומצד שני יש אותי - ילד חילוני. הצורה בה אני לבוש היא ההפך הגמור ממנו - חולצת הוואי צבעונית, ניגוד לשחור-לבן של ההלכה.

     

    "ההתנגשות השנייה היא שהילד בטקס הכפרות מחזיק ביד אפרוח. מצד אחד יש פה תרנגול שבצורה ברורה הולך לכפר בחייו על חטאי אותו ילד, ומצד שני הילד חומל על האפרוח. יש פה צער בעלי חיים במקום שאין בו שום צער בעלי חיים. יש פה עוד משהו - בסצנת כפרות התרנגול יהיה תמיד הפוך. במקרה הזה, התרנגול עדיין שומר על הנוכחות. שם נרדף לתרנגול בעברית הוא 'גבר', אז פה התרנגול עדיין לא מוותר על הכבוד שלו, גם לא בסצנה המתישה הזו".

     

    "יום כיפור" (יצירתו של אליהו אריק בוקובזה. צילום: רן ארדה)
    "יום כיפור"(יצירתו של אליהו אריק בוקובזה. צילום: רן ארדה)

    גיל כהן מגן, "תשליך"

    "במדינה שלנו אין הרבה מקורות מים חיים, אז רבים נוסעים לאומן ועושים את התשליך באגם", מספר הצלם גיל כהן מגן, שצילומיו מוצגים בימים אלה בתצוגה "מועדים לשמחה - חגי תשרי בעין המצלמה" במוזיאון ישראל. "הכל ירוק מסביב והם מגיעים לבושים לבן. פה אתה מחפש את חוסר המודעות למצלמה, משהו שימחיש את הגודל והיופי. בדרך כלל אנחנו לא רגילים לראות חרדים בטבע, אלא במאה שערים, בישיבות, בחסידויות וברחובות, אז חיפשתי את השילוב של הטבע עם הצעקה, התפילה מכל הלב. יש עוצמה גם בכמות האנשים - בישראל לרוב הם הולכים בקבוצות קטנות. כל מי שנוסע לאומן יורד לאגם בזמן הזה ועורך את התשליך".

     

    "תשליך" (צילום: גיל כהן מגן, מאוסף מוזיאון ישראל)
    "תשליך"(צילום: גיל כהן מגן, מאוסף מוזיאון ישראל)

    גיל כהן מגן, "כפרות"

    "הבעיה בשנים האחרונות היא שמנהג הכפרות מתחיל להיות סוג של לא חוקי", אומר כהן מגן. "יש מלא ארגוני בעלי חיים שיוצאים נגד השחיטות, אז בשנים האחרונות נהיה קשה להשיג את העופות כי המקומות לא תמיד חוקיים. לכן מאוד קשה לצלם את זה. אני מחפש בתמונות שלי משהו הומוריסטי, משהו אחר, לאו דווקא את התרנגולת שמתנופפת מעל לראש. אתה מחפש את התמונה עם האור או הרקע השונים. אז פה הלכתי על הלילה. הם עושים את זה בלילה, במקום מוסתר פינתי. כולם מתכופפים ולא רוצים שהתרנגולת תיגע בהם. חרדים לא נוגעים בחיות, זה טמא, אז לראות אותם מתעסקים עם תרנגולת קורה רק פעם בשנה. אפילו אם נכנס להם הביתה חתול הם יגעו בו רק עם מקל. יש משהו הומוריסטי בכך שכולם מתכופפים מפחד לגעת".

     

    לגבי השאלה האם התמונה מבוימת, אומר כהן מגן: "זה ממש לא מבוים. בגלל שהרקע שחור הם לא ממש שמו לב גם אלי, כי זה לילה וקורים עוד הרבה דברים באותו רגע - בו זמנית עוד הרבה חבר'ה עושים כפרות ליד. ברגע ששמים לב לצלם התמונה לא כל כך אותנטית, אז פה כדי לתפוס את התמונה אתה צריך להסתובב כמה ימים, לפעמים כמה שנים".

    "כפרות" (צילום: גיל כהן מגן, מאוסף מוזיאון ישראל)
    "כפרות"(צילום: גיל כהן מגן, מאוסף מוזיאון ישראל)

    מאוריציו גוטליב, "יהודים מתפללים בבית כנסת ביום הכיפורים"

    אחד הציורים המזוהים ביותר עם יום הכיפורים הוא תמונתו של הצייר היהודי-פולני מאוריציו גוטליב מ-1878, "יהודים מתפללים בבית כנסת ביום הכיפורים". אחד הסימונים המזהים את התמונה עם יום זה הוא כתובת זעירה המופיעה בתוך הציור, "מחזור של יום כפור", הרשומה בתחתית הדף הפתוח שבספר עליו רכון היהודי שליד מרכז התמונה. גם גוטליב עצמו נמצא בתמונה - פעמיים: פעם ראשונה כנער, בצד ימין של הציור - זה הקורא בסידור בצוותא עם אדם מבוגר. ובפעם השנייה כפורטרט עצמי של גוטליב המבוגר, בדמות האיש משמאלם של השניים הקודמים, השעון על הדוכן בבגד פסים. על התליון שעונד על צווארו חקוק מגן דוד, כמו גם ראשי התיבות של שמו בעברית - מ.ג. פרשנויות מסוימות טוענות כי גם הילד השני שבתמונה הוא גוטליב עצמו, שכן הוא עונד תליון זהה לזה של גוטליב הבוגר.

     

    בעזרת הנשים מופיעה ארוסתו של גוטליב, לאורה - פעמיים: בפעם הראשונה בצד השמאלי כאישה צעירה המחזיקה סידור תפילה קטן על חזה, ובפעם השנייה בצד הימני - כשהיא מתלחשת עם אמה. דמויות אחרות בציור הן דיוקנאות של קרובי משפחה נוספים של גוטליב.

     

    "יהודים מתפללים בבית כנסת". יצירתו של גוטליב ("יום כיפור", אליהו אריק בוקובזה)
    "יהודים מתפללים בבית כנסת". יצירתו של גוטליב

    דוד וקשטיין, "קיר השלום"

    ויש כאלה שעבורם יום כיפור הוא קודם כל המלחמה. ניכר שהאמן דוד וקשטיין, למשל, עדיין חווה אותה בכל נימיו, כשבעצמו נפצע במלחמת יום הכיפורים לאחר שהטנק שבו שהה נפגע מפגז ממש עשר דקות לפני שהפסקת האש נכנסה רשמית לתוקף. שניים מחבריו לטנק נהרגו במקום. "דקה לפני הפציעה פנטזתי להתעורר בבית חולים על סדינים לבנים", הוא מספר, וניכר שהדברים עדיין מחוללים בו סערה, "כי מה שקרה לפני זה היה חמור כפליים. המציאות עזרה לי באיזשהו אופן. הוציאה אותי רגע לפני. ואני הייתי ילד בן 19, במן טרום תחילת חיים. רוצה לתרום למדינה, אבל הכל מתנפץ מול המלחמה, חיים ומוות, וכמה פשוט זה לעבור ממצב אחד לשני".

     

     ("קיר השלום", יצירתו של דוד וקשטיין)
    ("קיר השלום", יצירתו של דוד וקשטיין)

    במשך שלוש שנים עבד וקשטיין על היצירה "קיר השלום". קיר באורך 120 מטר, הממוקם בבאר אברהם שבבאר שבע, עליו סיתתו וחרטו בעצמם את שמותיהם ודיוקנאותיהם כ-360 אנשים, בהם נערים ונערות יהודים, מוסלמים ונוצרים. "פסיפס השלום" הוא שם נוסף לקיר.

     

     ("קיר לשלום", יצירתו של דוד וקשטיין)
    ("קיר לשלום", יצירתו של דוד וקשטיין)

    "כל היצירה הזאת עוסקת בשכול, ובחיבור אופטימי של חיים", הוא מסביר. "הצורה של אנשים, של יהודי וערבי, עברית וערבית עומדת אחת ליד השנייה. הם כתבו את השמות שלהם, הנציחו את עצמם. הם לא יכולים למות. השמות שלהם חקוקים. זה הכי אופטימי שיש, וזה מה שלי יש להגיד על יום כיפור. לא על יום כיפור של תפילה בבית כנסת, אלא על טראומת המלחמה הזאת והחיילים, על שני חברי הצוות של הטנק שלי, ועוד רבים. אני מדבר על פצע שמדמם, ולא קשור ליהדות כולה אלא לישראליות. יש פה ממד חילוני שמשלם מחיר - מהו מחיר של מלחמה? אומנות מתחננת לקיים חשבון נפש כל הזמן.

     

    אורי ניר, "צי יום כיפור"

    "זו עבודה שעשיתי כשהייתי סטודנט בבצלאל ב-2000", מספר ניר. "השם עלה בעקבות החומר - קרני איילים, מהם מכינים שופרות. קניתי אותם לא מעובדים ממפעל לשופרות בדרום תל אביב. חצי שנה קודם הייתי בחילופי סטודנטים בניו יורק וראיתי בבנק בצ'יינה טאון מודל של סירה שעשויה מקרניים של שור. חשבתי לעצמי מה יקרה אם אשתמש בקרן מפותלת, וככה הספינה עצמה תתאר גם את התנועה של הגלים והרוח. כמובן שהייתה גם מחשבה על הסידור של הספינות בחלל על הבמה - משהו מוזיקלי, כמו תרועה, מנגינות שמסתלסלות, להציג אותן על במה לבנה כמו ספינות שנלכדו על קרחון. מעין תמונה רומנטית כזאת.

     

    אורי ניר, "צי יום כיפור". מאוסף מוזיאון ישראל (אורי ניר, "צי יום כיפור", מאוסף מוזיאון ישראל)
    אורי ניר, "צי יום כיפור". מאוסף מוזיאון ישראל

    אורי ניר, "צי יום כיפור". מאוסף מוזיאון ישראל (אורי ניר, "צי יום כיפור", מאוסף מוזיאון ישראל)
    אורי ניר, "צי יום כיפור". מאוסף מוזיאון ישראל

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למסגר את הסליחה: האומנים שהפכו את יום כיפור לציור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים