הגרסה הלסבית של וונדר-וומן: סיכום פסטיבל טורונטו
שמוליק מעוז התקבל במחיאות כפיים ותורים ארוכים, סיפורי אהבה לסביים השתלטו על המסכים, הקולנוע הפלסטיני עשה חיל וסיפורה האמיתי של וונדר-וומן נחשף. סיכום פסטיבל טורונטו ה-42 שננעל השבוע
הקולנוע האמריקאי מהדהד ברחבי הגלובוס בזכות שוברי הקופות שלו - אותם להיטים הוליוודיים מעדות גיבורי העל והמדע בדיוני, שעושים הרבה רעש בתוך האולם ובעולם שבחוץ. הם אולי עולים המון כסף, אבל משמרים את תזרים המזומנים של האולפנים הגדולים של לוס אנג'לס. מהצד שני, הצד של ניו יורק - הקולנוע העצמאי האמריקאי בקושי מצליח לשרוד. התקציבים הזמינים הולכים וקטנים והסיכון של המפיקים והיוצרים גדל.
הפער בין שני הצדדים הללו הולך ומתרחב, אך השבוע במקרה - או שלא במקרה - שניהם נפגשו מחוץ לארצות הברית. זה קרה בפסטיבל טורונטו ה-42, אליו הגיעה וונדר-וומן. לא, אין מדובר בגל גדות ומפגן האקשן שלה, אלא בדרמה Professor Martson and the Wonder Women שמתרכז דווקא בגבר שהגה את דמות גיבורת העל.
הסרט ייצא לאקרנים בארצות הברית באוקטובר - ארבעה חודשים בלבד אחרי "וונדר-וומן" של אולפני האחים וורנר. הדרמה התקופתית מלווה את וויליאם מולטון מרטסון (בגילומו של לוק אוונס, מכר של גדות מ"מהיר ועצבני"), מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה שפיתח מודלים של יחסים בינאישיים ואף המציא את מכונת האמת הראשונה. בהמשך פנה לכתיבה יצירתית, וברא ממוחו הקודח את וונדר-וומן. על פי הסרט היא עוצבה כשילוב בין שתי הנשים בחייו - אשתו המדענית אליזבת' מרטסון ועוזרת המחקר שלו אוליב ביירן (בלה הית'קוט). המשולש הרומנטי הסבוך הזה הוא הגרעין האמיתי של הדמות כפי שהופיעה בקומיקס המקורי: אישה רבת עוצמה, פתיינית ובעלת משיכה לפעילות מינית מהסוג של המרקיז דה סאד. מה הקשר בינה לבין הגרסה של גדות? בעוד זו לוכדת את אויביה בעזרת "לאסו האמת", המוזות של פרופ' מרטסון נכבלות בחבלים לצורך התענגות מינית. מעין קשר צופים לטובת הקשר עם הצופים.
כמו במקרה של "וונדר-וומן" של הבמאית פאטי ג'נקינס, גם את ההפקה הזו הובילה אישה – אנג'לה רובינסון. הדרמה התקופתית שיצרה בוודאי נאחזת בשובל התהילה ויחסי הציבור של שובר הקופות ההוליוודי, אך יש בו ניתוח מעמיק יותר של הגיבורה ושל השורשים שלה שאינם נמצאים במיתולוגיה היוונית אלא בחדר המיטות של בני הזוג מרטסון, אליו מצטרפת אוליב הצעירה, היפה והשברירית. כוונדר-וומן היא מתנערת מעולם פטריארכלי שמרני ומגלה אהבת אישה, וזאת בניגוד לגרסה המנורמלת של גדות שגדלה בעולם מטריארכילי של אמזונות ובכל זאת התאהבה בגבר. מבחינה זו שני הסרטים שונים אחד מהשני בתכלית, אולם בו בעת משלימים את עצמם - ממש כמו אליזבת ואוליב שהיוו השראה לפרופ' מרטסון. שתי הנשים התמזגו לכדי דמות דמיונית אחת שיכולה להזין להיט קופתי הוליוודי שפונה למכנה משותף רחב, וגם דרמה אישית עצמאית ומורכבת המיועדת לצופים בעלי קיבולת למתירנות מינית.
שחור הוא הצבע החם ביותר
סיפור אהבתן של הנשים מאחורי וונדר-וומן, או הרומן הלסבי הסודי של הטניסאית בילי ג'ין קינג (בגילומה של אמה סטון) והספרית שלה בסרט "קרב המינים", הראו שפסטיבל טורונטו השנה היווה בית חם לסרטים העוסקים באהבת אישה. אך השערורייתי שביניהם הוא העיבוד הקולנועי לספרה של נעמי אלדרמן הבריטית "מרדנות". עלילתו מתחוללת בתוך הקהילה היהודית-אורתודוכסית בלונדון, ולמרות רגעי הרוך והאמפטיה שבו, הוא צפוי לעורר הדים גם בישראל.
סבסטיאן ליליו הצ'יליאני מביים לראשונה באנגלית סרט מלא הוד והדר מבית סבא, בית כנסת, תפילות, קריאת קדיש, וגם סצנת מין בוטה בהשתתפות רייצ'ל ווייז ורייצ'ל מקאדמס. הרייצ'ל הראשונה מגלמת את בתו המרדנית של רב גדול בתורה החוזרת הביתה לרגל הלוויית אביה. השנייה היא אשת עילוי תורני, חיוורת ושקטה. השתיים חלקו בעבר רומן שטלטל את הקהילה כולה, והוא מתחדש ביתר שאת עם פגישתן אחרי שנים רבות. זה קורה מאחורי גבם של המקורבים, ומול עינינו הפעורות הצופות בווייז ומקאדמס מתעלסות בהתלהבות. עיני אזרחי ישראל החרדים כנראה שלא יחזו בכך עם יציאת הסרט בישראל, אבל תלונות ומחאות צפויות לקראתו. כמו שכבר גילינו במקרה של השרה מירי רגב ו"פוקסטרט" - בישראל אין צורך לצפות ביצירת קולנוע כדי לבוא אליה בטענות.
יוצרת ישראלית נוספת שהצטרפה לגל הקולנועי-לסבי בטורונטו היא לימור שמילה, והיא עושה את זה בעברית ב"מונטנה". שמילה, הידועה בעיקר כמלהקת, מביאה למסך כבמאית סיפור של צעירה (נעה בירון) השבה לבית משפחתה אחרי שנים רבות לרגל הלווית סבה. היא צריכה להתמודד הן עם החיבה והן עם הרתיעה שביקורה מעורר בסביבתה. רומן לוהט פורץ עם אשת השכן (נטע שפיגלמן) ונשאר חשאי, בעוד סודות מן העבר נחשפים ומטלטלים את המשפחה. קווי המתאר של העלילה מקבילים לאלו של "מרדנות", אלא שהם מתרחשים בעכו ולא בלונדון. למען האמת, למרות הנושא הנפיץ שבו, הדרמה הקטנה הזאת מזכירה באווירה שלה סרטים רבים אחרים שנעשו בישראל – אי אז באייטיז.
המעוז של שמוליק מעוז
"מונטנה" הוקרן בבכורה בטורונטו, בעוד ש"געגוע" של שבי גביזון ו"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז הגיעו לקנדה אחרי בכורות מוצלחות בפסטיבל ונציה. לצידם "פיגומים" של מתן יאיר והסרט הקצר "אמא לנצח" של אלינור נחמיה השלימו את הנבחרת הישראלית בטורונטו. מטבע הדברים "פוקסטרוט" משך את מירב תשומת הלב - גם בגלל הזכייה בפרס אריה הכסף בוונציה וגם בגלל המתקפה של רגב שזכתה לתהודה באמצעי תקשורת בכל העולם.
הבדיחה על חשבוננו
אם לא חסר לישראל בושות בחו"ל באדיבות שרת התרבות, היה מי שדאג להריץ דחקות על חשבון המדינה, ודווקא בסרטים מוערכים למדי. כך למשל חומר נפץ מתוצרת כחול-לבן בשם "פופר ישראלי" מופיע בסרטו של גיירמו דל טורו Shape of Water, שגבר על "פוקסטרוט" בתחרות על אריה הזהב בוונציה. בקומדיית המדע בדיוני האמריקאית Downsizing של אלכסנדר פיין ובכיכובו של מאט דיימון פיתוח טכנולוגי מאפשר כיווץ של בני אדם שאמור להקל על העומס של החיים בכדור הארץ, אולם יש גם מי שמתנגד ותוהה: "אז עכשיו הישראלים יחליטו לכווץ את הפלסטינים?".
הבמאית הפלסטינית אן-מארי ג'סיר הגדילה לעשות באזכורים עדכניים יותר כששרבבה את שמה של שרה נתניהו למהדורת חדשות הנשמעת בסרטה "וואג'יב". הקריינית מדווחת בערבית על פרשת שחיתות בסביבת בנימין נתניהו, ובמעורבות אשתו, ואף הוסיפה ציטוט שמתחיל ב"לא היה כלום...", כל זאת תוך כדי נסיעה במכונית. הדרמה המשפחתית מלווה אב ובן ערבים-ישראלים במסע בסמטאותיו הסבוכות והפקוקות של נצרת לצורך חלוקת הזמנות לחתונת הבת. בסרט מככבים מוחמד וסאלח בכרי - אב ובן בחיים. דרך דיון בפערי הדורות, מפגשים עם טיפוסים שונים ולא מעט הומור, עולה השאלה האם ניתן להתמסר לשלטון הישראלי ומה מחיר המאבק בו.
הרשות נתונה
"וואג'יב" שצולם בנצרת נבחר כנציג הרשות הפלסטינית לאוסקר הזר, ולצדו הוצגו בטורונטו לא מעט פרויקטים פלסטינים מעניינים. בינם הקומדיה הקצרה "בונבון" של ראקאן מיאסי בה משתתף סאלח בכרי כאסיר בטחוני. ביחד עם אשתו (ראיה מדין הלבנונית) הוא מנסה להערים על שירותי הביטחון הישראלים, וברגע שמזכיר את הסצנה המדוברת "אקספרס של חצות", הוא מצליח להבריח זרע אל מחוץ לכותלי הכלא כדי להביא ילד לעולם.
לבמה גדולה הרבה יותר זכה הבמאי האני אבו-אסעד לרגל הבכורה של "ההר שבינינו" - דרמת הישרדות בכיכובם של קייט ווינסלט ואידריס אלבה. מדובר בהפקה מושקעת מבית אולפני פוקס-המאה ה-21 שהקולנוען יליד נצרת נבחר להוביל. זוהי גאווה גדולה לעם הפלסטיני, אך גם היא מתגמדת ביחס לחולוד אל-פקיח, גיבורת הסרט התיעודי "השופטת". אריקה קוהן האמריקאית מספרת את סיפורה של האישה הראשונה שמונתה כשופטת שריעה (בין הדין האיסלמי) במדינה ערבית. מדובר בפורצת דרך אמיתית שמנהלת מאבק לשינוי חברתי בחברה הפלסטינית וסחפה אחריה נשים נוספות שקיבלו את הכרת הממסד הדתי - כנגד כל הסיכויים. לתשומת ליבם של בתי הדין הרבניים בישראל - בראמללה כבר מינו שופטות.
אינדי אינדיאני
שטחים כבושים, התנחלויות וסכסוכים אתניים ותרבותיים הם נושאים שמעסיקים גם את האמריקאים משני צדי הגבול עם קנדה. האינדיאנים קיבלו ביטוי בולט השנה בפסטיבל בטורונטו כשכל הקרנה נפתחה בדברי הוקרה והודיה לבעלים המקוריים של הקרקע. בנוסף לכך, שני סרטים בתוכנית - Woman Walks Ahead ו-Hostiles - הוקדשו לשבטים הילידיים, להתעמרות הקולוניאליסטים של הלבנים בהם, ולתקווה לכפרה כלשהי מתוך יחסים בינאישיים. עלילות שני הסרטים מתחוללות באותו חבל ארץ של ארצות הברית ובאותה תקופה, אך המימוש שלהן מאכזב למדי.
נצפו ועשו רעש
בין הסרטים שהוקרנו בטורונטו בבכורה וזכו לתהודה שאולי תיקח אותם עד לאוסקר שווה להזכיר "המשחק של מולי" של ארון סורקין בכיכובה של צ'סטיין, Darkest Hour של ג'ו רייט בכיכובו של גארי אולדמן כווינסטון צ'רצ'יל, "חזק יותר" של דיוויד גורדון גרין בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול כקטוע רגליים, Call Me by Your Name של לוקה גואדנינו, "ליידי בירד" של גרטה גרוויג, Three Christs של ג'ון אוונט עם ריצ'רד גיר ופיטר דינקלג', "הזוג" של ביורן רונגה עם גלן קלוז וג'ונתן פרייס, Mudbound של די ריס, "55 צעדים" של בילה אוגוסט עם ג'פרי טמבור והלנה בונהם קרטר וכמובן, הסרט שזכה בפרס חביב הקהל "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי".
