הגודל לא קובע
אחרי שנים של הגמוניה ספרדית, הגיעה בדלת הראשית שורה של לוחמים סלובנים והוכיחה שזו לא הכמות, זו האיכות
4 דקות לסיום. גוראן דראגיץ', ה MVP של הטורניר ומשחק הגמר, שקלע עד לאותו הרגע 35 נקודות, יורד לספסל, מתנשף, בקושי מצליח לנשום. הסרבים חוזרים למשחק ואף עולים ליתרון, וסלובניה, בלי שני הכוכבים שלה ושל הטורניר כולו, מתחילה להתפלל. איכשהו, מבלי שום התראה מוקדמת, הסלובנים נועלים את ההגנה, עושים פעולות התקפיות מצוינות וגומרים את המשחק. לוקה דונצ'יץ' בן ה-18, הכוכב של ריאל מדריד והעתיד של הכדורסל העולמי, יושב ובוכה על הספסל והעולם מתמלא גאווה. כאילו היינו אנחנו שם.
אז איך יכול להיות שמדינה קטנה כמו סלובניה, צעירה מישראל, המכילה רק שני מיליון תושבים, מצליחה לזכות באליפות אירופה בכדורסל? ואיך איסלנד הקטנה, עם 300 אלף תושבים בלבד, מעיפה את אנגליה הגדולה באליפות אירופה לכדורגל, ורק אנחנו מפסידים למקדוניה.
המסיבה של סלובניה(צילום: AFP)
מצחיק להגיד את זה, אבל לא בכדי יש שרה אחת ל"תרבות וספורט", הגברת מירי רגב. הדבר הולך יחד. לשמוע את הקללות שחטף קפטן הנבחרת לשעבר ערן זהבי במשחק הנבחרת בסמי עופר, לקרוא על איומים שמקבל עדן בן בסט על שחגג שער שוויון בבעיטה האחרונה במשחק כי "לא כך חוגגים בטדי", הכל מעיד על התרבות הישראלית, או ליתר דיוק על התת תרבות.
אם נפסיק לשמוח לאיד, נפסיק לחשוב שאנחנו הכי טובים ונדע לצפות מהצד וללמוד איך עושים את זה נכון, אולי גם אנחנו נצליח מתישהו. אם לומר את האמת, אנחנו לא שם ולא נראה שנהיה שם בקרוב. אבל הכי חשוב שנזכור, הגודל באמת לא קובע, אלא גודל הלב והנשמה. אם נשתמש בזה, השמיים הם הגבול.
לפנייה לכתב/ת 
סלובניה
צילום: AFP
מומלצים
