לקהיר הגיעו מנהיגי החמא"ס מהרצועה ומחוצה לה, כאלה המצויים בעימותים אישיים ומאבקים פוליטיים בינהם, כדוגמת אסמאעיל הניה, יו"ר הלשכה המדינית של החמא"ס (למעשה המנהיג העליון, לצד ח'אלד משעל המוכר שאינו נושא תפקיד רשמי) מול יחיא סינואר, המנהיג של רצועת עזה ואסיר כבד לשעבר, ממשוחררי עסקת שליט. לו הייתי זבוב על הקיר, הייתי בוחר לצפות בדינמיקה הפוליטית המרתקת המתחוללת בין האישים הללו, דינמיקה הייחודית למי שנמנה על שורות הארגון המרתק ביותר במזרח התיכון.

אבל ולמרות כל הדברים הללו, והרצון הטבעי לכתוב על כך כאן, בחרתי השבוע בטור הנוכחי לא לעסוק בענייני השעה הבוערים באיזור, אלא להקדיש את תשומת הלב של הקוראים לנושא שונה ולפתוח צוהר לתחום אחר לחלוטין: החיים עצמם (כאמרת ראה"מ נתניהו).

החיים עצמם הם מטריה רחבה המכניסה תחת כנפיה את כל מה שבני האדם זקוקים להם ועוסקים בהם – משפחה, צריכה, תחביבים, תרבות, יחסים אישיים ועוד, ובקיצור כל מה שנכלל במסגרת ההגדרה "שגרת חיים". לא ביטחון, לא טרור, לא גורל הסכסוך, לא אינטרסים לאומיים ולא גבולות. מסתבר, כמה מפליא, שהחיים עצמם ובעיקר הצורך לקיים אותם וליהנות מהם תקפים בקרב אוכלוסיות שונות מלאומים נפרדים, הדוברות שפות אחרות ואף שייכות לדתות שונות. כך לפחות בקרב רובם המכריע של בני האנוש.

את החוויה האחרונה והפרטית שלי אני בוחר לחלוק עם הקוראים ולשתף בטור זה. בשבוע החולף התקיים בירושלים פסטיבל מוזיקה מיוחד הנקרא "מקודשת" (ממליץ לגגל). זהו אירוע מוזיקלי מתמשך הנערך בבירה, וכולל מספר מופעים מגוונים ולא שגרתיים, בהם משתתפים אומנים וזמרים יהודים, מוסלמים ונוצרים, כאשר הערבית, העברית, האנגלית ואפילו הפרסית מתערבבות להן זו בזו ליצירות משותפות.

המופע אליו הגעתי שנקרא "כולנא" (כולנו) התקיים בגן חוצות היוצר הסמוך לחומות העיר העתיקה, בניצוחו ובניהולו של המוזיקאי רב הכישרונות תום כהן. על הבמה, הופיעו ביחד ולסירוגין יוצרים וזמרים מופלאים, יהודים וערבים, אשר שרו לקהל המגוון אף הוא יצירות מוזיקליות ושירים מוכרים, בדואטים ובנפרד, לצד תזמורת ירושלים מזרח-מערב. בין אלה היו נסרין קדרי, שי צברי, זיו יחזקאל, דיקלה, כמאל סולימאן ולונא אבו נסאר, הראפר מוחמד מוגרבי והמשוררת עדי קיסר, כולם אומנים ופרפורמרים משובחים.

הקהל היה שענטז של הכל מכל בכל כל – חרדים, דתיים בשלל כיפות, זרוקים עם ראסטות, ערבים ממזרח ירושלים, מאבו גוש וממקומות אחרים, מתנחלים וצפוניים מתל אביב, מבוגרים וצעירים, מכל הצבעים והעדות. הרמוניה אחת שלמה, ללא בדל של סכסוך אלים ובלתי נגמר, של שנאות ועוינות, של שאיפות לאומיות מתנגשות. ערבים שרים בעברית את "הפרח בגני"של יזהר ארגוב, יהודים שרים את "סירת אל חוב"של אום כולתום. מולי רקדו מחובקים יהודי חרדי וערבי, ולרגע נדמה היה שכל הדם הרע נשאר בחוץ ונשטף תחת אחווה מוזיקלית אחת גדולה ומשותפת. בירה וערק זרמו לגרונותיהם של כולם, והאווירה במקום היתה פשוט מופלאה. יהודים התחברו לערביות שבהם, ערבים התחברו לשירה עברית קלאסית.

אף אחד מבין הנוכחים, על הבמה ומתחתיה, לא חשב לרגע שהנה בא השלום המיוחל בין העמים, וכל שנדרש הוא רק לפתוח את הדלת. אלא, שהמופע הנדיר והמקסים הזה הוכיח יותר מכל, לתומכים בימין ולתומכים בשמאל, למצדדי ארץ ישראל השלמה מול אלה הרוצים שתי מדינות לשני העמים, לערבים הרוצים בחלוקת הארץ או לאלה התומכים במדינה דו לאומית, שמעל כל אלה קיימת שפה משותפת ורצויה לכולם, והיא שפת החיים עצמם.

לא חשוב כלל ואין זה משנה מה עמדתך הפוליטית, במי ובמה אתה מאמין, אם בכלל, ומהי שפת האם שלך; המופע היוצא מן הכלל הזה הוכיח טוב יותר מכל דבר אחר, כי המכנה המשותף בין יהודים לערבים רחב, וצריך לנצלו ולתעל אותו לאפיקים חיוביים הרבה יותר ממה שנעשה עד כה. פסטיבלים של מוזיקה משותפת, תחרויות ספורט, אירועים קולינאריים משותפים וכיוצא בזה, אם ייערכו באופן תדיר ונרחב, הינם בעלי חשיבות מרובה להפחתת המתח ולהרגעת האווירה, ללא כל קשר לעתיד המדיני באיזור, וללא כל זיקה לעמדות הצדדים כלאומים וכפרטים. ואם צריך עדות ממקור ראשון, אני מוכן למשימה.

סא"ל (מיל.) אלון אביתר

מומחה, פרשן ומרצה לענייני ערבים והמזרח התיכון, לשעבר יועץ למתאם הפעולות בשטחים.

aloneviatar1@gmail.com - ניתן להזמין הרצאות

050-6234055