שלושת הבלמים כובשים את העולם

שיטת המשחק 4-4-2 הייתה בולטת מאוד עד אמצע שנות ה-2000, כשבמהלכן ה-4-3-3 המפורסם של ברצלונה נכנס לאופנה, ובתחילת העשור השני של המאה ה-21 שיטת ה 4-2-3-1 נהייתה שיטת המשחק השכיחה ביותר בעולם בכדורגל המודרני. כיום, יש מגוון שיטות כמו ה-4-4-2 של דייגו סימאונה, 4-3-3 הקלאסי של ברצלונה, 4-2-3-1 של פ.ס.ז' ומאמנה אונאי אמרי ושיטת שלושת הבלמים ושלל מערכיה השונים.

מערך עם שלושה בלמים החל להיות פופולרי במהלך שנות ה-70 מכמה סיבות. הסיבה המרכזית היא שמאחר שרוב ההתקפות התבססו על שני החלוצים, מאמנים רבים החליטו להציב בלם שלישי שישמש כגיבוי, למקרה שאחד משחקני ההגנה יאבד את השחקן אותו הוא אמור לשמור. בתיאוריה, כשהקבוצה חוטפת את הכדור, אחד הבלמים "חופשי" להעביר את הכדור במהירות לאחד הקשרים וליצור התקפה מתפרצת קטלנית. דוגמה טובה לכך הוא פרנץ בקנבאואר ונבחרת מערב גרמניה של מונדיאל 1974 ששיחקו בשיטה זו ולבסוף גם זכו בגביע.

פרנץ בקנבאואר. עשה את זה כבר בסבנטיז(צילום: רויטרס)

נחזור לקונטה, מאז שעבר לצ'לסי, הקבוצה ממערב לונדון משחקת 5-2-3, כאשר שני שחקני הקו הם מרקוס אלונסו ו-ויקטור מוזס, והעונה הצטרף אליהם דווידה זאפאקוסטה. כאשר משחקים "רק" עם שני קשרי אמצע, הצורך עולה בקשרים דפנסיביים מצד אחד, אך כאלו שיכולים לעזור במלאכת ההתקפה. אנגולו קאנטה, ססק פברגאס וטימואה בקאיוקו, שהחליף את נמניה מאטיץ', עונים על שתי דרישות אלה. לראייה, שלושתם מעורבים בחמישית משערי הקבוצה העונה, בועטים 2.5 בעיטות למשחק, אחראים על 5.8 תיקולים ו-3.8 סיכולי התקפות של היריב. כאשר משחקים עם 7 שחקנים שמעורבים במשחק ההגנה, חוליית ההתקפה יכולה לרכז את כל המאמצים במשחק ההתקפה, ונשארים "השחקנים החופשיים".

אנטוניו קונטה. השיטה הולכת איתו(צילום: AFP)

עוד מאמן שדוגל בשיטה זו הוא חורחה סמפאולי. הוא הצליח עם 3-4-3 עם נבחרת צ'ילה והוביל אותה לזכייה בקופה אמריקה 2015. הוא דורש משחקניו ללחוץ גבוה, וכשהם מרוויחים את הכדור - להעביר אותו מהר בין ההגנה להתקפה כדי ליצור מצבי הבקעה. בשביל להרוויח את הכדור, שישה שחקנים מתמקמים בעמדות מפתח וחוסמים את דרכי המסירה לשחקן שנמצא עם הכדור. במידה שהקבוצה היריבה מחליטה ללחוץ את שלושת שחקני ההגנה, יש להם יכולת לעבור לעמדות המגינים. מעבר זה מאפשר עוד אופציות מסירה ובכך לעצור את הלחץ. בסביליה, אותה אימן בעונה החולפת, השתמש באותה שיטה באופן קצת שונה, כאשר הוא מוותר על אחד משחקני ההתקפה בשביל לעבות את הקישור. סטיבן אנזונזי משמש הפליימייקר ועליו מוטלת העבודה להעביר את הכדור מההגנה להתקפה. לראייה, לקשר בן ה-28 היו יותר מ-6,000 נגיעות בכדור וכמעט 2,500 מסירות, לצורך השוואה, לטוני קרוס היו כמעט 5,200 נגיעות בכדור וכמעט 2,000 מסירות.

כשפפ גווארדיולה הגיע למנצ'סטר סיטי הוא ניסה לשחק את אותו הכדורגל שראינו בברצלונה, ה-4-3-3 המפורסם. לאחר כמה משחקים, כשפפ הבין שהוא לא סומך על המגינים שלו, ראינו את סיטי עוברת לשחק עם שלושה בהגנה - אוטמנדי, קולארוב (העונה זה דנילו) וסטונס, כשלפניהם משחק פרננדיניו, שבדומה לאנזונזי, משמש הפליימייקר של הקבוצה. כאשר סיטי משחקת עם שלושה בלמים, ופרננדיניו ועוד קשר לצידו משחקים כקשרים דפנסיביים, היא יכולה להרשות לעצמה לשחק עם שני שחקנים שמשחקים את תפקיד "מספר 10" ומנסים להיכנס בין קווי ההגנה. שני שחקני הקו, ראחים סטרלינג ולירוי סאנה מושכים אליהם שחקנים, מה שנותן יותר שטחים למספרי ה 10. לראייה, בעונה שעברה קווין דה בריינה ודויד סילבה היו אחרים על 35 שערים בפרמייר ליג ואיימו על השער 3.5 פעמים במשחק.

בקיץ, פפ השקיע את מרבית התקציב שלו בשביל לחזק את ההגנה. סיטי הביאה את דנילו, קייל ווקר ובנז'מין מנדי. מגנים איכותיים, מהירים והכי חשוב: חושבים קודם כל התקפה. כאשר סיטי משחקת עם ווקר ומנדי כשחקני קו, יש לה שחקנים שיכולים לספק מספרים בהתקפה וגם להשתתף במלאכת ההגנה כשצריך (ווקר עם שלושה בישולים העונה ומנדי עם בישול אחד). בנוסף, שחקנים אלה נותנים לסיטי את היכולת לתמרן בין מערכים תוך כדי משחק ולהקשות על היריב. פפ השתמש בשיטה זו גם כשאימן בבאיירן מינכן, כשדויד אלאבה ופיליפ לאם הם השחקנים שיכולים לשחק בכמה עמדות.

אפשר לראות את ההשפעה גם על הכדורגל הישראלי, כאשר אנחנו רואים יותר ויותר מאמנים מנסים לשחק עם שלושה בלמים, כמו בבני יהודה, עירוני ק"ש, הפועל חיפה והפועל ת"א. דוגמה נוספת לכך היא מכבי תל אביב, כאשר שרן ייני משמש כשחקן קו, וכשמכבי משנה את ההרכב תוך כדי משחק ייני יכול להישאר בצד ימין כמגן, או לעבור לקישור האחורי ובכך מאפשר לג'ורדי קרויף גמישות בשינוי המערכים מבלי לבזבז חילופים.

יש עוד מספר דוגמאות ברחבי היבשת לקבוצות שאימצו את השיטה. בגרמניה, הופנהיים של יוליאן נגלסמן, המאמן הצעיר ביותר בהיסטוריה של הבונדסליגה, ובורוסיה דורטמונד של טוכל, שיחקו 3-4-3. בצרפת, הקבוצה המפתיעה של העונה שעברה, ניס, נטשה את ה-4-3-3 לטובת ה-5-3-2 ובאיטליה, פיורנטינה ולאציו שיחקו עם שלושה שחקני הגנה. עכשיו, לאחר שנת הפריצה, עומדת בפני השיטה שנת המבחן, ואם היא גם תעבור את השנה שבפתח, זה יהיה רק עניין של זמן עד שהיא תיכנס לתודעה כמו ה-4-4-2 וה-4-3-3 שלפניה.