שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "לוחמי הקומנדו ניפצו את השמשה והאיש נשלף כמו בובה" | מרגל מתאר איך נתפס חשוד בטרור
    לבוש כהומלס, טום עקב אחרי היעד: מוסלמי שהקצין ותכנן רצח המוני. סוכן לשעבר של סוכנות הביון הבריטית (MI5) כתב את הספר "חייל, מרגל" על החיים האמיתיים של איש ביון במאה ה-21. ynet מביא את הפרק הראשון במלואו

     

     

    קטע מראיון של מרקוס ל-BBC    (BBC)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ריח השתן הכה בי כשהוצאתי את הבגדים מהשקית האטומה. לקח לי דקה להתגבר על הבחילה, וכדי ללבוש אותם הייתי צריך לעצור את הנשימה. ואז הם היו לחלק ממני. כשאנשים חושבים על מרגלים בקולנוע או בבתים היפים שלהם, הם לא מדמיינים מישהו כמוני.

     

    מכשיר הקשר הסמוי שלי עבד במרץ וקיבל עדכונים רצופים על היעד שלנו. כשנעלתי את הסניקרס המרופטות ולבשתי את המכנסיים הישנים, הספוגים שתן, יכולתי לשמוע את המלים שחיכיתי להן: "היכון-היכון!"

     

    מרכז המבצעים התקין מצלמה סמויה מחוץ לביתו של היעד. היעד שלנו היה עכשיו בחוץ, מן הסתם בדרכו לתפילות הערב במסגד. ידעתי שיש לי כעשרים דקות להתמקם. הייתי צריך לתצפת על היעד כשהוא נכנס למסגד בלי שיבחין בי, ולהעביר התרעה לצוות כשהוא יוצא.

     

    כשיצאתי מהדלת האחורית של הוואן, לבוש כהומלס ומסריח, נראיתי כאילו בעשר השנים האחרונות אני מתגורר ברחובות צפון לונדון. התיישבתי על המדרכה וחיכיתי, חמוש בכפפות צמר חסרות אצבעות ובקרטון לח.

     

    מהמקום שישבתי בו יכולתי לראות את השערים הראשיים של המסגד וידעתי בערך מאיזה כיוון יגיח הבחור הצעיר שהיה היעד שלנו. יכולתי לראות את הפנים של כל הנכנסים למסגד והיוצאים ממנו. היעד שלנו אמור לצאת ואז להתרחק ממני, ואז אעביר לצוות התראה חשאית.

     

    החזקתי ספל קפה ישן לקבץ נדבות, הרכנתי מעט את הראש והתכוננתי לשדר במכשיר הקשר הסמוי – או ה"רשת", כפי שקראנו לו. "אפס שש מתצפת על הכניסה למסגד," מילמלתי, כאילו הייתי סתם קבצן שרוטן לעצמו.

     

    "רות, אפס שש. היעד מתקדם לעבר המסגד עכשיו. שלוואר קאמיז אפור בהיר, זקן מלא, סנדלים חומים."

     

    התיאור שקיבלתי עכשיו מראש הצוות היה חיוני. זה איפשר לי להתביית עליו בטבעיות בלי להיראות כאילו אני בוחן את מאות הגברים שנכנסים למסגד, דבר שהיה קשה בהחלט לעשות בהתחשב בלילה החשוך והלח.

     

    "כאן אפס שש, היעד צועד מצפון לסנט תומס רואד. רואה אותו." חיוני ליידע את הצוות בכך שאני יכול לראות את היעד: כל עוד אני רואה אותו, זה אומר שהם יכולים להתרחק מהאזור ולהיות ערוכים לפעולה במקרה שיצטרכו להתקרב אליו.

     

    היעד היה מעין זאב בודד, מוסלמי שהלך והקצין: שני הוריו היו בעלי תואר דוקטור. ידענו עליו כבר כמה שנים, וידענו שהוא נסע למערב אפריקה כדי להילחם לצד בוקו חראם. לפני זמן לא רב הוא חזר הביתה. בשבועות האחרונים שמתי לב לחבּורה שצצה במרכז מצחו, והעידה שהוא מתפלל בדבקות יתרה.

     

    ידענו מהאימיילים ומהמסרונים שלו שהוא מתכנן רצח המוני בבית ספר מקומי. לא ידענו איפה או מתי. אבל זה אמור לקרות בימים הקרובים. אולי מחר.

     

    תכנון של התקפה כזו לא היה עבודה מן הסוג שעשו הקיצונים הרגילים שבהם נלחמנו מדי יום. הציק לי החשד שמישהו מסייע ליעד לנוע כאוות נפשו ברחבי העולם.

     

    אנחנו שונים מהמשטרה בדרכים רבות. ראשית, הסיכוי שיחשפו אותנו נמוך בהרבה הודות למיומנויות שלנו, לטקטיקות שלנו ולמשאבים העומדים לרשותנו. במלים אחרות, האנשים שאנחנו צדים אף פעם לא יודעים שאנחנו שם – וגם כשהם מגיעים למשפט, הם עדיין לא יודעים איך נתפסו.

     

    המשטרה אוהבת מעצרים מהירים, לסלק את האיום על הציבור במהירות האפשרית. זה לא מחסל את הבעיה, רק מנטרל את אחד הרגלִים. אנחנו רוצים את כל התשתית. אנחנו מאפשרים ליעדים שלנו להמשיך בחיי היומיום שלהם ולהתקדם בתכנון ההתקפה עד לשלב הסופי, בין אם מדובר בפיגוע התאבדות, בחטיפת בני ערובה או ברצח המוני, וזה מאפשר לנו לראות את התא שלהם ולפתח מה שאנחנו מכנים "תמונת מודיעין".

     

    אנחנו בוחנים את התמונה מבפנים, רואים את השיטות שלהם, את הגיבוי הבנקאי, את תהליכי הגיוס והתכנון, את ההיררכיה ואת הקשרים. המטרה אינה להסיר מעל הפרק את המתקפה המסוימת הזאת, אלא להשתמש בה כדי לזהות – ולעצור – עשר אחרות.

     

    בעוד קהל המאמינים נוהר אל המסגד, אני מציין לעצמי את מספרן הזעום של הנשים הנכנסות לעומת מאות הגברים.

     

    "אפס שש, שומע? קודקוד."

     

    "כן. כן, תמשיך." ברגע זה בדיוק, אשה חביבה אם כי מתוחה מעט מטילה כמה מטבעות לספל שלי, אבל אני יכול לראות בפניה שהיא נגעלת מהריח של בגדי.

     

    אז עם עשרים ושבעה פני בספל סטארבקס המעוך שלי, מרכז המבצעים מודיע לי שהיעד שלנו נצפה באזור במצלמת טלוויזיה במעגל סגור. אלה היו חדשות נהדרות. אמנם ידעתי שעליתי על הבחור הנכון, אבל תמיד טוב שיש עוד זוג עיניים שמאשר שאכן איתרתי את המטרה הנכונה.

     

    "אפס שש לכל העמדות," עניתי. "היעד נכנס, היעד נכנס למסגד. אני יכול לתת התראה ביציאה, אבל לא יכול להיכנס איתו!"

     

    שנאתי את הדממה הטכנית של מכשירי הקשר שלנו כאשר חיכינו לפקודת כוננות להעיר את כל הצוות. זה מבודד, דממת האלחוט. הרגליים שלי נרדמו והקור מהמדרכה התגנב פנימה למפרקי הירכיים. ניענעתי את הבהונות בסניקרס המרופטים וניסיתי להזרים את הדם ברחבי הגוף בעודי מבקש בשקט נדבות מהעוברים ושבים, שעכשיו, כשהתחיל לרדת גשם והטמפרטורה צנחה, לא הרימו ראש להביט בי. אפילו שוטר הסיור המקומי התעלם ממני. חייתי בתוך הכיסוי שלי, וזה עבד מצוין.

     

    "כל העמדות, כאן אפס שש!" לחשתי בבהילות לתוך מכשיר הקשר הסמוי. "אנשים יוצאים מהמסגד."

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
     

    תחילה יצאו רק הנשים, רובן בעבאיה מלאה מעל הבגדים הרגילים. שש-עשרה עזבו את המסגד, כולן מדברות יחד, חוץ מאשר שתיים שהשתרכו מאחור. קודם ספרתי ארבע-עשרה נשים שנכנסו למסגד. טעיתי? אני בטוח שלא.

    "ראש צוות, האם שומע? אפס שש."

     

    "דבר."

     

    "האם כל העמדות יכולות לפקוח עין ולחפש את היעד שלנו, בבקשה? יכול להיות שהוא שינה את ההופעה שלו."

     

    לא הייתי בטוח במאה אחוז, אבל הצוות היה צריך להיות פתוח לאפשרות שהיעד שלנו החליף בגדים בתוך המסגד.

     

    כשהמאמינים הגברים התחילו לצאת מהמסגד, לא ראיתי ביניהם את היעד שלנו. ידעתי שמשהו לא בסדר. "כאן אפס שש. כל העמדות לעקוב אחרי היציאות מהשטח, יציאה המונית מהמסגד."

     

    רוב הגברים פנו דרומה, הרחק ממני, כמתוכנן, מה שהיה טוב מבחינת הכיסוי שלי, אבל מנע ממני לראות את היעד שלנו.

     

    רוב הנשים התקדמו דרומה, הלאה מהמסגד, חוץ מהשתיים שהשתרכו מאחור. הן לבשו בורקות מלאות וחלפו ממש מולי בגלימותיהן הארוכות, שספגו את הגשם הכבד.

     

    בדיוק כשהשתיים מהמסגד חלפו על פני, קיבלתי מסר בקשר מהצוות שלי. "יש אפשרות סבירה שהיעד הולך דרומה מהמסגד, במרחק מאה חמישים מטר בערך, וממשיך ללכת. אותם בגדים שתוארו בכניסה למסגד. לא יכול לראות את הפנים שלו עכשיו."

     

    שככה יהיה לי טוב, איך יכולתי לפספס אותו? סרקתי את השטח בלי הפסקה, ועד כה מעולם לא פיספסתי מישהו שיצא. בדיוק כשהתחלתי לענות, העפתי מבט בשתי הנשים בבורקות. כשהבורקה התרוממה בזמן ההליכה, הבחנתי שאחת מהן נועלת סנדלים חומים פתוחים.

     

    "כל העמדות, כאן אפס שש! יכול להיות שהיעד צועד צפונה לבוש כאשה. בורקה שחורה מלאה, סנדלים חומים פתוחים, מטר שבעים, על ידו עוד מישהו, התיאור זהה. קודקוד, אשר!"

     

    "רות, אפס שש. הצוות ממשיך לעקוב אחרי היעד האפשרי שפנה דרומה מהמסגד."

     

    כיוון שהצוות לא זיהה חזותית את פניו של היעד, ידעתי שאני חייב לעשות משהו. אבל אם אני אקום מהמדרכה הרטובה זאת, אסתכן בכך שאמשוך את תשומת הלב של מישהו שאולי מתצפת מטעמו של היעד.

     

    "כאן אפס שש, האם האפשרי שלכם נועל אותם סנדלים כמו קודם?"

     

    "לא יכול לראות ממרחק כזה."

     

    הייתי בטוח שאם זה היה היעד שלנו, הלבוש עכשיו כאשה, הוא יעשה הכול כדי לחמוק מהאזור בלי שיעקבו אחריו. זה דפוס חשיבה מבצעי קלסי. אם מישהו כזה, שקרוב כל כך לשלב הסופי בתוכנית פיגוע, עושה מאמצים כאלה לחמוק מאנשים כמונו, זה אומר שהוא עומד לבצע פיגוע או להיכנס למקום מסתור לפני הפיגוע. כך או כך, זה רע.

     

    קרוב לוודאי שיש לו אנשים שעוזרים לו ומזהירים אותו, לכן אני צריך לדעת בדיוק איך אני זז משם ועוקב אחרי שני אלה שהייתי בטוח שהם גברים מתחת לבורקה. מכשיר הקשר הוצף בבקשות עדכונים מחדר המבצעים אל חברי הצוות לגבי "אפשריים" – אנשים שיש להם קווי דמיון ליעד שלנו – ופסילתם.

     

    בצד השני של הרחוב היתה חנות למכירת משקאות אלכוהוליים. קמתי על רגלי לאט-לאט, בכבדות, הצצתי לתוך ספל הקפה המעוך, ניענעתי את המטבעות שהיו שם, וניגשתי אל חזית החנות. שתי הבורקות עדיין צעדו והתרחקו ממני, במרחק כשלושים מטר עכשיו. הן התקדמו בקצב מהיר מהרגיל ועקפו את הולכי הרגל האחרים. הייתי צריך להזדרז.

     

    הסתכלתי מבעד לחלון החנות והעמדתי פנים שאני בודק את מחירי האלכוהול הזול ומבין שאין לי מספיק כסף. בייאושי, התחלתי לצעוד צפונה בעקבות שתי הבורקות, שעכשיו היו במרחק חמישים מטר לפני. התחלתי לאבד מגע.

     

    "קודקוד, כאן אפס שש. אני ממשיך עם שני האפשריים האלה. בתנועה צפונה."

     

    "רות, אפס שש. אתה לבד עד שיתברר אחרת."

     

    בנקודה זו חשבתי שאיבדתי את התמיכה ואת הביטחון מצד הצוות שלי ודמויות בכירות במרכז המבצעים. היתה לי משימה חשובה מחוץ למסגד, ומשום מה פיספסתי אותה. כלומר, ידעתי שהצוות בוטח בי כסוכן משופשף, אבל היה קשה לא להרגיש כאילו פישלתי עם מישהו שקרוב כל כך לבצע פיגוע.

     

    האתגר שלי עכשיו היה לשנות במהירות את הפרופיל שלי מהומלס לברנש נורמלי שחוזר הביתה, ולסגור את הפער ההולך וגדל ביני לבין שתי הדמויות הכהות, שהתרחקו במהירות.

     

    קשה לשנות את ההופעה ברחוב, תוך כדי הליכה, בלי למשוך תשומת לב. למזלי זה היה יום איסוף האשפה, והרחובות היו מלאים פחי אשפה ועגלות אשפה. נשארתי בצד השני של הרחוב, מאחורי קבוצת אנשים ששתו במרץ וחשבו שהם עדיין בתוך הפאב. פתחתי במהירות את רוכסן הז'קט המגעיל שלי והחזקתי אותו ביד ימין בזמן שחלפתי על פני הפח. הרמתי את המכסה במהירות אבל בשקט, זרקתי את הז'קט פנימה והורדתי את המכסה בעדינות, כדי לא להבהיל את החברים השתויים החדשים שלי.

     

    עברתי לצד השני של הרחוב, התכופפתי מאחורי אוטובוס חולף וזרקתי את כפפות הצמר על הרצפה. אולי זה יישמע טיפשי, אבל אני זוכר שחשבתי: חבל, יש לי את הבגדים האלה כבר שנים, כדאי מאוד שזה יהיה היעד הנכון!

     

    עדיין הייתי צריך להיחלץ ממכנסי ההסוואה. אין לי ברירה אלא להסתכן ולעשות את זה. לאחר שסגרתי מעט את הפער, יכולתי להרשות לעצמי עשר שניות או משהו כזה. נכנסתי לסמטה חשוכה מימין והתחלתי להוריד אותם. כשנאבקתי בשליפת הרגליים מהמכנסים, ראיתי הומלס מתחת לקרטון, מנסה להתחמם ולהסתתר מהגשם. אישוניו היו לבנים לגמרי למרות פניו המטונפים ושיערו השמנוני הארוך.

     

    מילמלתי, "הבני-זונות השתינו עלי!" במיטב הקול השיכור שלי. הוא קנה את הסיפור שלי, ואני השארתי את המכנסיים בני העשרים שלי על הארץ. הגיע הזמן להשיג את שתי הבורקות האלה.

     

    קלטתי אחת הדמויות הכהות פונה ימינה ומזרחה בהמשך הרחוב הבא. המרחק: מאה מטר. החשתי את צעדי אבל בלי להתבלט, והמשכתי לשמוע את הדיבורים בקשר, שנעשו יותר ויותר כאוטיים. עדיין אין סימן ליעד, למרות שהצוות בודק עכשיו רכב שהנהג שלו נראה דומה ליעד שלנו, ונמצא במרחק קילומטרים מהמקום.

     

    הייתי צריך לחצות שוב את הרחוב, ולהיזהר שלא ליפול למארב מעבר לפינה.

     

    התקדמתי לאורך הרחוב והסתכלתי לראות מה קורה בצד השני. עכשיו היתה שם רק דמות אחת בבורקה, אבל לפי הגובה, בהשוואה לגובה המכוניות, יכולתי לדעת שזאת היתה האחת מבין השתיים שאחריהן עקבתי. איפה לעזאזל השנייה?

     

    זאת היתה סיטואציה מסויטת; נזקקתי לתמיכה. בדיוק כשעמדתי לשדר, שמעתי דלת של בית נטרקת מאחורי. כבשתי את הדחף להסתובב מיד. העמדתי פנים שדרכתי על צואת כלבים והשתמשתי בשולי המדרכה לגרד את סוליית הנעל. זה נתן לי די זמן להעיף מבט לאחור ולנסות לראות מי טרק את הדלת.

     

    יכולתי לראות גבר נכנס למכונית. מטר שבעים עד מטר שבעים וחמש, אותו מבנה גוף דק כמו היעד שלנו ובהחלט ממוצא סומאלי, אבל מגולח למשעי. לא יכולתי להיות בטוח במאה אחוז שזה אכן היעד שלנו.

     

    "קודקוד, אפס שש, יעד אפשרי, עכשיו מגולח, נכנס לטויוטה יאריס ירוקה, מספר רישוי חלקי בהמשך."

     

    כשנמצאים במשחק הזה הרבה זמן, מפתחים מודעות חדה לשינויים בהתנהגותו של יעד. פיספסנו את היעד שלנו ביציאה מהמסגד, כך חשבתי, מפני שהוא שינה את הופעתו. עכשיו, במקום שבו הוא נעלם מן העין, ראיתי סומאלי אחר בגובה דומה, אבל מגולח. כיוון שזה קרוב לשלב הסופי שלו, חשבתי שהוא עומד לבצע פיגוע; הוא מטהר את גופו.

     

    "כאן אפס שש, מספר רישוי חלקי ינקי שש תשע שש אוסקר טנגו. בסיס, קודקוד, אשר."

     

    "קודקוד, רות, כל העמדות מספר רישוי מלא ינקי שש תשע שש אוסקר טנגו ינקי. הרכב הזה שייך לדוד של היעד!"

     

    "כאן שש אפס, רות, הרכב נוסע עכשיו מערבה ונראה לאחרונה במגמה ימינה וצפונה."

     

    במרכז המבצעים חשבו כמוני: סביר מאוד שזה היה היעד שלנו, שנקט אמצעי ביטחון מבצעי מירביים והשתמש ברכב שלא ראינו אותו נוהג בו לפני כן.

     

    בדרך כלל הייתי הולך בנתיב טבעי למראה ומתאים לסביבה בחזרה לעבר הרכב שלי או מארגן רכב שיאסוף אותי, אבל במכשיר הקשר עדיין התקבלו אישורים לחשדותי והודעות על חיפושים אחרי הרכב. הייתי צריך להצטרף למצוד – ומהר.

    "מישהו יכול לאסוף אותי? אפס שש."

     

    "כן, טי-סי, לך לכביש הראשי. אני מסתובב עכשיו."

     

    אף שהתקשורת שלנו היתה מוצפנת ברמה הגבוהה ביותר, כך שאפילו טובי ההאקרים הסינים היו צריכים עשר שנים כדי לפצח אותה, רק לעתים רחוקות השתמשנו בשמות שלנו ברשת, וכמעט תמיד השתמשנו במספרי השירות שלנו.

     

    יכולתי לחוש עכשיו את הדחיפות בקולו של כל אחד, ובצדק; אם לא נתפוס את הרכב הזה או את היעד, אנחנו עלולים לקבל טבח בבית ספר בימים הקרובים ממש.

     

    כשראיתי את רכב הצוות שלנו מפלס דרך במהירות בתוך התנועה, ידעתי שזה היה רכב האיסוף שלי. קפצתי לתוך המושב שלצד הנהג, ושלחתי אישור מהיר מאוד למרכז המבצעים, לדווח שאני נמצא עכשיו ברכב ולא ברגל.

     

    "כאן אפס שש, נמצא עם צ'רלי תשע."

     

    "כל העמדות, הרכב נע מערבה על A100 אנפילד בצומת רחוב סילבר."

     

    היעד נסע כנראה במהירות רצינית אם כבר הספיק להגיע רחוק כל כך צפונה. ברור שהוא רצה למנוע כל סיכוי שיעקבו אחריו. הצוות זרם לאזור בחיפושים אחר הרכב. יכולתי לשמוע את כולם מדווחים על האזורים שבהם חיפשו.

     

    "בודק צפונה על רחוב סילבר לעבר תחנת המשטרה."

     

    "פניתי מערבה ב-A100 לכיוון מקדונלדס."

     

    "בודק דרומית ללונדון רואד לכיוון ארגוס."

     

    סימנים חזותיים לצד כיווני המצפן על המפה הם הדרך המהירה ביותר לכתר את כל האזור. אסור שייראה כאילו כוחות משטרה נוהרים אל האזור ומחפשים אנשים עם כוונות זדון. גם בזמן שאנחנו מתאמצים למצוא את מכונית היעד שלנו במהירות האפשרית, אנחנו עדיין צריכים להתמזג בשטח.

     

    ואז ראיתי אותה. "כאן צ'רלי תשע. הרכב חונה בווילו רואד בצד מערב, לכיוון דרום, מול צומת פרטרי. נוסע אחד, בצד הנהג."

     

    זאת תחושה נפלאה, להיות זה שמגלה את הרכב או את היעד המבוקש; אתה מקבל תגובות מיידיות מהצוות שלך.

     

    "קודקוד, רות, צ'רלי תשע – יכול להמשיך במעקב?"

     

    נשארתי במכונית, ולכן הקודקוד כינה אותי עכשיו צ'רלי תשע.

     

    "כן. כן!"

     

    "כאן קודקוד, רות, פעולה מבצעית בתוך שלוש!"

     

    הקצינים הבכירים לא אהבו את זה, כמובן, והורו על פעולה מבצעית שתוביל למעצרו של נהג הרכב. הפעולות האלה מתבצעות בדרך כלל על ידי שוטרים חמושים של יחידת הביטחון המסכל 19SO, אבל בהתחשב במסגרת הזמנים הצפופה, סביר יותר שזה ייעשה בידי כוחות הימ"מ המשולבים בצוותים שלנו. המטרה שלהם היא לעצור, אבל אם הם נתקלים בהתנגדות, יש להם סמכות להרוג.

     

    "צ'רלי תשע. רות, אין שינוי."

     

    שלוש הדקות האלה נראו לי כמו נצח. שום דיבורים בקשר; כולם שתקו למקרה שהקודקוד יזדקק לעדכון ובעיקר למקרה שאני אצטרך לבשר את החדשות המבאסות שהרכב נסע מהמקום או שהיעד יצא ממנו רגלית.

     

    ראיתי את הריינג' רובר הראשון ששעט במורד הרחוב אל עבר רכב היעד, בלי אורות, וניגח את הטויוטה יאריס מן הצד. ברגע שהוא עלה על המדרכה, שני כלי רכב אחרים, באורות דולקים, באו בדהרה מצפון ומדרום וחסמו את הטויוטה, אף שלמען האמת הטויוטה היתה עכשיו רק גרוטאה מעוכה על המדרכה עם כריות אוויר מנופחות, דולפת כל מיני נוזלים.

     

    לוחמי הימ"מ ניפצו ועקרו את שמשת הרכב – ניכר שהם התאמנו על זה הרבה – והאיש נשלף החוצה כמו בובת סמרטוטים דרך החזית נטולת החלון והוטל על קדמת אחת המכוניות בידי שני בחורים מגודלים במדי קומנדו אופייניים: מכנסי חאקי אזרחיים אבל שימושיים, נעלי הליכה חזקות וגבוהות, אקדחים על הירך. כאשר שני הענקים אזקו את ידיו, השלישי, שהופיע משום מקום, הלביש על ראשו ברדס שחור והכניס אותו אל אחורי רכב מסחרי בלי חלונות.

     

    כשהמסחרית יצאה לדרכה, הריינג' רוברים הסתובבו ונסעו בעקבותיה אל תחנת המשטרה פדינגטון גרין, שם החזיקו וחקרו טרוריסטים מסוכנים.

     

    "צ'רלי תשע, כאן קודקוד, האם שומע?"

     

    "צ'רלי תשע, כן, כן."

     

    מרכז המבצעים הורה לנו להישאר בשטח עד ש-19SO והימ"מ יסלקו את הטויוטה יאריס המעוכה. בתוך כמה דקות הופיעו שוטרים חמושים לצד שוטרי הימ"מ הלבושים אזרחית, וכעבור זמן קצר הגיע רכב חילוץ לא מסומן וגם כמה מתושבי האזור ששמעו את ההתנגשות, אבל למזלנו לא היו עדים למעצר הדרמטי.

     

    "כל העמדות, כאן קודקוד, לחדול ולסגת, אשרו קבלה."

     

    אחרי שעזבנו את השטח הסיעו אותי אל הרכב שלי. נסעתי בחזרה לחדר התדריכים במרכז המבצעים. עדיין הדפתי ריח קלוש של קבצן זקן והרצתי בראש את השעתיים האחרונות. זה היה היעד שלנו, בוודאות. אבל מה אם לא? אם הוא לא שינה את הופעתו, איך פיספסתי אותו? מי זה היה בבורקה השנייה? האם ייתכן שזה היה מישהו שעזר ליעד שלנו? רציתי לקבל תשובות, והייתי בטוח למדי שאין סיכוי שאקבל אותן.

     

    עברתי בדלתות הזכוכית החד-כיוונית וראיתי את כל הצוות שלי, את קצין המבצעים הראשי ועוד שני קצינים בכירים, שבדרך כלל אנחנו פוגשים רק אם אנחנו מפשלים ומישהו נהרג בגלל טעות בזיהוי.

     

    ככל שהתקדם התחקור, התברר שהיעד שלנו היה בטויוטה יאריס; הוא אכן גילח את זקנו. בתא המטען היו שישה מטעני צינור תוצרת בית, מכוונים להתפוצץ בעת ובעונה אחת באמצעות שיחה יחידה ממכשיר סלולרי חדש וזול, שנמצא על גופו של היעד.

     

    הימ"ם מצאו גם רובי סער מסוג 56 תוצרת סין עם שמונה מחסניות. המטרה שלו היתה בית ספר מקומי. הוא תיכנן לתקוף שני אוטובוסים עם בני נוער בדרכם הביתה אחרי טיול של בית הספר בצרפת. כשישים ילדים, מורים מלווים והוריהם הממתינים. הוא תיכנן להרוג את כולם.

     

    הבכירים עזבו את החדר, וקצין המבצעים שלנו תידרך אותנו לקראת היום הבא: חבר בכיר במחתרת האירית טס לגלזגו, לפגוש חברים בכירים אחרים בפאב. ציפו שהם ישוחחו על אנשי המשטרה שהם מתכננים להרוג בצפון אירלנד או על דרכים לחבל בתהליך השלום.

     

    כך הסתיים לו עוד יום עבודה. בלי דברי שבח, בלי לחיצות ידיים, בלי תודה ובטח בלי מדליות.

     

    אנחנו לא עושים את זה בשביל הכרה או בשביל צל"שים מהמלכה.

     

    יש אנשים שמצטרפים לשירות מתוך תחושת חובה. אחרים – מתוך רצון לעשות משהו טוב ולסלק את הרע.

     

    אני עושה את זה מפני שזה כל מה שאני יודע. אני צייד אנשים, ואני ממש טוב בזה.

     

    חייל, מרגל

    טום מרקוס (שם עט) גדל כילד רחוב, וכבר בגיל 16 התגייס לצבא. בזמן ששירת ביחידה מיוחדת בצפון אירלנד קיבל באופן יוצא דופן פנייה יזומה מסוכנות הביון הבריטית – ה-MI5 – להתגייס לשורותיה. וכך, על רקע איום הטרור האסלאמי ההולך וגובר בעולם המערבי כולו ובבריטניה בפרט, נבחר לעמוד בחזית המאבק בו. בספר הוא מאפשר הצצה נדירה לדרכי הפעולה של אחת מסוכנויות הביון המובילות והחשאיות בעולם.

     

    הספר "חייל, מרגל" יצא לאור בהוצאת "כתר ספרים". תרגמה מאנגלית דפנה לוי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""לוחמי הקומנדו ניפצו את השמשה והאיש נשלף כמו בובה" | מרגל מתאר איך נתפס חשוד בטרור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים