שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    החמצה היסטורית, החלטה מוצדקת
    ההחלטה של ראשי הממשלה והמוסד שלא לתעדף את המרדף אחרי מנגלה הוכיחה בגרות ומציאותיות
    סדרת הכתבות שפורסמה ב”ידיעות אחרונות” (ובמקביל ב”די-צייט” הגרמני ו”בניו יורק טיימס”) וחשפה את תיק המוסד על המרדף אחר “מלצר”, הכינוי שניתן למנגלה, הציפה ברחבי העולם כעסים, כאילו הכל קרה אתמול: על גורמים גרמניים בכירים שלא פעלו להעמידו לדין והפנו עין עצלה, אם לא סייעו ממש, לבריחתו; על הצלב האדום שסיפק לו מסמכים כוזבים עימם השתקע בדרום-אמריקה; ומעל הכל, ובעיקר בישראל, תחושה עמוקה של החמצה: איך ייתכן שמדינת ישראל, והשפיץ שלה, “המוסד”, לא סגרו חשבון עם פושע המלחמה הנתעב.

     

    ואכן, תיק המוסד מתעד כמויות אדירות של שעות אדם, כספים, משאבים, סוכנים, מקורות, האזנות, חדירות, פריצות, צילומי סתר, מבצעים חשאיים, ישיבות ורעיונות נועזים ופרועים, שיגור סוכנים וסוכנות אטרקטיביים שינהלו רומן עם בני משפחתו, הפעלת מנהיגים וסייענים, והכל כדי לנסות לאתרו ו"אם לא תהיה אפשרות להביאו למשפט - להורגו". הכל לשווא.

    יוזף מנגלה (מתוך אוסף צבי אהרוני)
    יוזף מנגלה(מתוך אוסף צבי אהרוני)
     

    עיון באלפי המסמכים המסווגים הגנוזים גם עתה בארכיון המוסד (גרסה חלקית הועברה לאחרונה ל”יד ושם”) מסביר מדוע. שורה של טעויות מקצועיות בהערכת החומר ובמרדף אחר האנשים הלא נכונים היא סיבה אחת, חשובה פחות. אלא שמהמסמכים עולה, בניגוד למקובל לחשוב, כי ברוב השנים שבהן חי מנגלה במנוסה המוסד כלל לא רדף אחריו, או שראה במציאתו עניין בעדיפות נמוכה ביותר. ראשי ממשלת ישראל, בהמלצת ראשי המוסד, הורו לתעדף נושאים אחרים שנתפסו מאיימים, דחופים וחשובים יותר.

     

    תיק “מלצר” מכיל הוראות של ראשי המוסד וראשי הממשלה – זולת מנחם בגין, שהתניע מחדש את המרדף, אבל מאוחר מדי – להקצות משאבים מצומצמים ביותר לנושא, אם בכלל. לפחות פעמיים היו אנשי המוסד קרובים מאוד למנגלה, פעם ממש ראו אותו, אך בעקבות ההחלטות הללו הוא לא נתפס או חוסל. ההחלטות לא היו פרי גחמה אלא נבעו מאתגרים קשים - פרי ההווה - עימם נאלץ הארגון להתמודד, ולכן החליט, כדברי מאיר עמית, "להפסיק לרדוף אחרי רוחות רפאים מהעבר ולהשקיע את כל כוח האדם והמשאבים באיומים על ביטחון המדינה", ממדעני טילים גרמנים שעבדו במצרים, דרך איומי מלחמה לפני ואחרי ששת הימים ועד סכנת הטרור שלבשה ופשטה צורות אבל העסיקה את המוסד מאוד מסוף שנות ה-‭.60 ‬

     

    בדיעבד, חלק מאנשי המוסד מצטערים על כך. מפקד יחידת המבצעים המיוחדים במוסד, מייק הררי, אמר לי בראיון זמן קצר טרם מותו: "אני חושב שהיה צריך לעשות יותר... כל זמן שנאצי אחד נושם באיזו פינה בעולם, היינו צריכים לעזור לו להפסיק... היום, כשאני מכיר את שטח המחיה שלהם - מרכז ודרום אמריקה - וכמה קל היה לנו לעשות שם מה שאנחנו רוצים, אני חושב איזה אידיוטים היינו".

     

    לא בטוח שאני מסכים. אני בן לשני ניצולי שואה. החברה הכי טובה של אמי סיפרה לי בילדותי איך עברה את הסלקציה של מנגלה ואיך רצח במכות אישה שעברה אחריה. הסצנה המבעיתה רדפה אחריי בחלומותיי כילד. עיון בתיק ”מלצר” מרתיח את הדם נוכח אוזלת היד של השלטונות הגרמניים, שנתנו למנגלה "תעודת יושר" ב-1956 אף שידעו היטב מיהו; מתסכל לראות כמה קרוב הגיע המוסד ולא הצליח להביא את מנגלה למשפט. עם זאת, אני חושב שההחלטה של ראשי הממשלה והמוסד הייתה מוצדקת והוכיחה בגרות ומציאותיות - מצרך חשוב יותר מהרגשנות הסנטימנטלית של בגין.

     

    חטיפתו ומשפטו הדרמטי של אדולף אייכמן הספיקו כדי להציף את זכר השואה ולהעביר את המסר שדם יהודי לא יהיה הפקר. משם והלאה היה המוסד צריך לעזוב את העבר ולהתמקד באויבים של ההווה. כאלה אף פעם לא חסרו לנו. ‬

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "החמצה היסטורית, החלטה מוצדקת"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים