אין דבר כזה ניצחון מורלי? / ד"ר לכדורגל
האם יתכן בספורט מצב בו מתחרה הפסיד, אבל השיג בכל זאת רווח אחר מאשר הניצחון? נראה כי המנטליות השלטת היא של שחור ולבן: השחקנים והמאמנים חוששים שאם יודו בכך תידבק בהם תדמית של לוזרים
מדובר כמובן על מצב מוכר לכולנו. למי לא הזדמן לחוות במהלך החיים איזה הפסד או שניים. אנחנו יודעים שכמו שיש יותר מדרך אחת לנצח, ישנן דרכים רבות להפסיד, ושיש הפסדים שהם ניצחונות מורליים ואחרים שממש לא.
בתור דוגמא, נביא סיפור קטן על ניצחון מוראלי, שאמנם התרחש לפני 2100 שנה, אבל עדיין טרי מספיק לשמש כדוגמא גם כיום. בשנת 480 לפנה"ס פלש מלך פרס, חְשְיָארְשָׁ הראשון (שהוא אחשוורוש התנכי) ליוון. כלקח מניסיון הפלישה הכושל של אביו דָרְיָוֶשׁ (שהפסיד ליוונים בקרב מרתון, שנתן את השם לריצה),
החליט חשיארש לתקוף את היוונים בו זמנית דרך הים והיבשה. היוונים, שלא יכלו להתמודד ישירות עם גודל ועוצמת הצבא הפולש, שלחו שני כוחות לבצע קרב בלימה: ימי בפיקודו של תמיסטוקלס האתונאי וקרקעי בפיקודו של ליאונידס מספרטה.
לנוכח העדיפות המספרית הברורה של הפרסים, מיקם ליאונידס את כוחותיו במעבר הכרחי וצר, בשם תרמופילֵיי ('השער החם'), שנמצא בין מצוקי ההרים לים. מטרתם מלכתחילה, הייתה לעכב ככל שניתן את האויב ולהסב לו אבידות כבדות ככל האפשר. הפרסים שנתקלו בחסימה, תקפו בחמת זעם את הכוחות המגוננים על המעבר. הגל הראשון נבלם על ידי היוונים, וכך גם המתקפה השנייה. בניסיון השלישי, הטיל חשיארש למערכה את "בני האלמוות" שהיו הכוח המובחר ביותר שלו, אך גם במקרה זה, המתקפה נהדפה.
שלושה ימי קרבות חלפו, וביום הרביעי ההבקעה התרחשה. זו התאפשרה רק לאחר שיווני בשם אֵפִיאַלְטֵס (שמאז שמו הפך מילה נרדפת לבוגד), גילה לפרסים אודות קיומו של מעקף נסתר, שדרכו הצליחו "בני האלמוות" לאגף את היוונים. כשנתגלה הדבר, היה כבר מאוחר מדי. לאונידס שלח הודעה על מפלתו לצי והורה לחיילים היווניים לסגת, מותיר איתו 300 חיילים. הקרב נמשך מספר שעות והסתיים במותם של ליאונידס והספרטנים.
למרות האבדות הכבדות שספגו, הצבא הפרסי חצה את המעבר דרומה, הגיע לאתונה וכבש אותה. עם זאת, העמידה ההרואית של ליאונידס וחבריו היוותה בפירוש ניצחון מורלי עבור היוונים. המעשה סיפק השראה ואומץ לרבים ונתן בהם את האמונה כי למרות ההבדלים המספריים שבין הצבאות, יש בכוחם לגבור על הפולשים. מה שאכן קרה, והפרסים נסוגו חזרה לאסיה.
על האנדרטה שהוצבה בתרמופיליי נחרט: "הו עובר אורח, הודע נא לבני ספרטה כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם". על פי חוקי ספרטה, אסור היה לחייל ספרטני להיכנע או לסגת.
בחזרה לספורט. גם אם המאבקים ספורטיביים, על אף הדרמה שבהם, הם הרבה פחות גורליים מאשר זה של ליאונידס, עדיין מתאפשר לחוות דרכם את השמחה, הצער ועוד מנעד שלם של רגשות שמתלווים לניצחון או להפסד. ועם זאת, אחת מהקלישאות היותר מוכרות בספורט טוענת בתוקף ש"אין דבר כזה ניצחון מורלי".
מאחר שפעמים רבות אנו נאלצים להודות כי יש אמת רבה בקלישאות, האם גם הקלישאה הספורטיבית הזו נכונה? אם לשפוט לפי האמירות של מאמנים ושחקנים בראיונות אחרי הפסדים, מתקבל הרושם שלא. נראה כי המנטליות השלטת בספורט היא של שחור ולבן, במצב כזה, בוודאי שאין דבר כזה ניצחון מורלי, והפסד הוא גרוע ממוות, וכולי וכולי.
רק שכולם עדיין בחיים. זאת מכיוון, שלדעתי מדובר במצב קלאסי של אחד בפה ואחד בלב, שבו האמירות הללו בעצם מכוונות בראש ובראשונה לאוזני הקהל והתקשורת. נדמה שהשחקנים והמאמנים מאמינים שזה מה שצריך לומר על מנת להשקיט את הקהל שלא יזעם. חששם של הדוברים ברור. אם יגידו בצורה גלויה שיש "ניצחון מורלי" ואולי יספרו אפילו על הרווח שניתן להפיק מההפסד, מיד יאשימו אותם שהם ממציאים תירוצים. חמור מכך, אם יתפרש מדבריהם שהם מוכנים לחיות בשלום עם הפסד, תידבק בהם תדמית של לוזר.
זהו לב העניין, וזוהי הטעות הנפוצה. הניצחון המורלי שקול ליכולת לראות שהדברים אינם רק אפס או אחד, אלא שקיים מרחב גדול של אפור שמשתרע בין הניצחון להפסד. מכאן, שלא רק רצוי, אלא אפילו הכרחי בסיטואציה הנכונה להשתמש בו, מכיוון ששם נמצאים הרווח והאפשרות להיבנות מן ההפסד.
לצורך ההמחשה נבחן שני תרחישים קצרים. בשניהם הקבוצה הביתית הפסידה 3:2. בתרחיש הראשון, ההפסד הגיע לאחר שבדקה ה 75 הקבוצה פיגרה 3:0, ורק לקראת סוף המשחק
היא כבשה שני שערים. בתרחיש השני, אותה קבוצה ביתית דווקא הוליכה במחצית 0:2, רק בכדי לראות את היתרון המבטיח נשחק, עד לסוף המר עם שער הפסד בתוספת הזמן.
מבחינה אובייקטיבית, שני המקרים זהים. בשני המקרים תהיה אכזבה מן ההפסד, זה מובן. אלא שבמקרה השני, שבו הקבוצה שמטה יתרון מבטיח, האכזבה תהיה עמוקה יותר מאשר בתרחיש הראשון, שבו אפשר לשאוב עידוד מכך שהבחורים נלחמו בחזרה, גם אם במבחן התוצאה, הניסיון לחזור מהפיגור נכשל.
אם לא רואים מעבר להפסד, אי אפשר לעשות שיפורים מקצועיים. זו גם טעות לחשוב שאם השחקן חש מרוצה מחלקים במשחק שלו ושל קבוצתו במשחק שהסתיים בהפסד, הוא פחות מאוכזב מהתוצאה, או פחות יילחם בפעם הבאה עבור הניצחון. להיפך. שחקן, מאמן, או קבוצה, שתדע להכיל את כל המנעד הזה, תהיה קבוצה שלמה יותר וחזקה יותר.
נחתום במילותיו של רפאל איתן (רפול) - הלוחם, הנגר, המשורר ובן ידוע של ספרטה: "מי שלא יודע להפסיד, לא יוכל אף פעם לנצח".
לפנייה לכתב/ת 
