שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שלומית כהן-אסיף: "הייתי רוצה להעז ולכתוב דמויות מרושעות יותר בסיפורים שלי"
    מכנים אותה "היורשת של לאה גולדברג", אברהם שלונסקי אימץ אותה כנכדה, עלילות הספרים שלה נגלות אליה בחלום, והיא קמה לכתוב אותן באמצע הלילה. סופרת הילדים שלומית כהן-אסיף הייתה רוצה להיות פחות זהירה ("הפחד הכתיב לי את ההתנהגות בהמון דברים בחיים") ולהפסיק לפחד מהחושך, אבל את שר החינוך נפתלי בנט היא לא מהססת לבקר: "אני כועסת עליו. הוא מאוהב במתמטיקה". לרגל יציאת ספרה ה-70, "ביצה מרובעת", היא מאפשרת הצצה לעולמה הפנימי הייחודי, שכאילו בעצמו נלקח מתוך סיפור. ראיון

    הָיֹה הייתה ילדה, שמה שלומית. היא הייתה קטנה, ליתר דיוק - הכי נמוכה בכיתה. עד כדי כך שכל ילד שובב יכול היה לקפוץ מעל ראשה ולצעוק "חמור חדש". בכיתה ד' הרכיבה שלומית משקפיים בפעם הראשונה. בהפסקות היא הייתה מקפידה לעמוד בצד, רק שלא יישברו לה. הרי לטובה, חברתה לכיתה, נשברו המשקפיים ורסיס חדר לה לעין, ושלומית - היא הייתה קצת חששנית, וגם ביישנית. כמעט ולא דיברה, תמיד עמדה בצד והסתכלה. מה שכן, היה לה מקום מחבוא נפלא: היא מצאה מסתור בתוך הספרים. הייתה מפליגה על כנפי המילים, קוראת להנאתה, ולא רק זאת - שלומית הייתה משוכנעת, אבל באמת משוכנעת, שכל מה שכתוב בספרים הוא אמת לאמיתה.

     

    "גרה בתוך סיפור". יצירותיה של שלומית כהן אסיף

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "פעם המשפחה נסעה לחופש בנהריה, ובשדרת געתון עלינו על מרכבה, ואני פחדתי שהמרכבה תהפוך פתאום לדלעת", היא תספר שנים לאחר מכך, בראיון ל-ynet, לרגל צאת ספרה החדש "ביצה מרובעת". אז כבר יכתבו עליה בשמה המלא והרציני - שלומית כהן אסיף.

     

    "הייתי רוצה יותר להעיז". שלומית כהן אסיף (צילום: יעל שחר שריד)
    "הייתי רוצה יותר להעיז". שלומית כהן אסיף(צילום: יעל שחר שריד)
    70 ספרים הוציאה כהן-אסיף. 70 ספרים בדיוק, בשנת ה-70 למדינה, ואיזה רצף נהדר היה זה יכול להיות אילו גם גילה היה 70 – אך לא, שכן משוררת הילדים האהובה בת 69 וחצי בלבד - כך היא מקפידה לתקן - "יש לי עוד חצי שנה לחשוב על זה".

     

    כהן-אסיף היא לא מבוגרת מן המניין. "ילדה לשעבר", מכנה את עצמה, קולה ענני ענוג, ופיוטיות בוקעת ממנה תדיר, גם בנושאים היומיומיים ביותר. "אני ילדה לשעבר שניזונה מן הגעגוע. אני עדיין נושאת את הילדה שבי. היא יושבת לי על הכתפיים ומובילה אותי, ועוזרת לי לכתוב את השירים והסיפורים. לא פעם אני שואלת את עצמי אם הילדה הזו הייתה אוהבת את האגדות והשירים של שלומית כהן אסיף, והלוואי שהתשובה היא כן. המבוגרים הם סיפור לגמרי אחר, אבל גם הם ילדים לשעבר. יש כאלה שאיבדו את הכרטיס לעולם הדמיון, לארץ הָיֹה היה, ויש כאלה שעדיין מחזיקים את הכרטיס ויכולים להיכנס לתוך הבועה הזו".

     

    כריכת הספר החדש
    כריכת הספר החדש

    את מסוגלת לנהל שיחה עם אלה שאיבדו את הכרטיס?

    "אני מעדיפה שהם לא יהיו חלק מהמעגל שלי. במעגל שלי מסתובבים אנשים עם כרטיסים לעולם הדמיון. כל החברים הטובים שלי אוהבים סרטים מצוירים, מסוגלים להקשיב לשירה, ויודעים להקשיב לה גם באוזן של הלב".

     

    רבים משיריה של מי שזכתה לא אחת לכינוי "היורשת של לאה גולדברג", מתהלכים בינינו כמו גמדים קטנים - "נשיקה בכיס", על הנשיקה שתמיד שמורה לכל צרה שלא תבוא, "גובה החלום" על הפרפר שרצה לעוף גבוה, "בתוך הלב", על אותה נקודה קטנה ונרעדת – הם רק טיפה בים המילים הטובות שמפזרת כהן-אסיף בעולם. "אני כותבת לכולם", היא אומרת, "אבל בעיקר לאותם תמימים שמחפשים בועה להתחבא בה. איזשהו מסתור מהמציאות המבולגנת והבלתי אפשרית שלנו, והיא באמת בלתי אפשרית".

     

    איור מתוך "ביצה מרובעת" (איור: ליהי יעקב)
    איור מתוך "ביצה מרובעת"(איור: ליהי יעקב)
    נראה כי מי שמנופפת בדגלם של אלו, היא שלומית עצמה. "אני מעדיפה לגור בתוך שיר ובתוך סיפור", היא מודה. "אני מומחית באסקפיזם. זה אחד מתחומי ההתמחות שלי.

     

    "לא פעם אני תוהה איך אני הקטנה, עומדת באולם גדול מול מאות אנשים ומגישה את השירים שלי בביטחון, אבל שנייה אחרי שאני יורדת מהבמה אני צריכה שיגוננו עליי וישמרו עליי. אנשים רוצים לשאול משהו, להודות, אבל אני כבר לא יכולה להיות שם".

    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור: הילה חבקין
    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור: הילה חבקין
    כי אם תהיי שם מה יקרה?

    "אני לא יודעת. יכול להיות שיהיה שם עומס של מחמאות, של פרגון או דברים כאלה. כנראה אני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בעמידה הזו על במה, שלא נותרת בי טיפת אנרגיה לאנשים שניגשים אליי".

     

    לכהן-אסיף אין טלפון נייד. "חלק גדול מהזמן אני מבלה בבית. הגעתי לגילי המופלג בלי הדבר הזה. יכול להיות שמחר מתוך מצוקה משהו ישתנה", היא אומרת, ומרבה להשתמש במילה "מצוקה".

     

    זו מילה חריפה.

    "כל דבר שקשור למציאות ולא מסתדר לי מכניס אותי לאיזושהי מצוקה פנימית".

     

    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור: הילה חבקין
    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור: הילה חבקין
    כמו את השראתה, גם את פחדיה שאלה כהן אסיף מן הילדות: "אני עדיין מפחדת מהחושך. לא יוצאת לבדי כשחשוך. החושך עושה לי מפלצות, אבל אני ניזונה מן המפלצות-המכשפות-השדים האלה, הם מאכלסים את השירים ואת האגדות שלי, ובכתיבה אני תמיד מנצחת אותם. אולי זוהי עוד דרך להתגבר על אותו פחד ילדות שלא נגמלתי ממנו". באופן כללי, היא מודה, הפחד הנחה אותה לא פעם לאורך השנים – "הוא הכתיב לי את ההתנהגות בהמון דברים".

     

    היא לא מרבה להתראיין, נזהרת גם בזה, לדבריה. טון דיבורה כאילו מהלך בין זכוכיות, ובחביבות אין קץ היא דואגת חלילה לא לשבור משהו. "כל ילד הוא ביצה בלי קליפה", היא אומרת, והתהייה המתבקשת היא מה עובי הקליפה של כהן-אסיף עצמה.

     

    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור: הילה חבקין
    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור: הילה חבקין

    "גם בכתיבה הייתי רוצה יותר להעז, ולהיות פחות זהירה, יותר משולחת ופחות מאופקת. יותר לצעוק ופחות ללחוש. שהדמויות שלי תהיינה יותר ויותר מרושעות ובוטות, אבל אף פעם לא אכתוב על משהו שעלול לסכן את הילדים".

     

    אלימות? כאב? אובדן? זו ודאי כוונתה, חשבתי לעצמי, וההסבר לא איחר להגיע: "למשל, לא אכתוב על ילד שמטפס על סולם גבוה-גבוה. אני לא רוצה שהם יסתכנו או להכאיב להם, אני לא רוצה שמישהו ייפול מהסולם. אני נורא רוצה לכתוב ספר על ילד שגר במזוודה. אבל רק חסר לי שאחר כך ילד באמת ייכנס למזוודה ומישהו יסגור אותו".

     

    איור: גיל-לי אלון-קוריאל, מתוך הספר: "ציפור, לאן את נוסעת?" בהוצאת עם עובד
    איור: גיל-לי אלון-קוריאל, מתוך הספר: "ציפור, לאן את נוסעת?" בהוצאת עם עובד

    נושא נוסף שכהן-אסיף לא תכתוב עליו לילדים הוא אלוהים. "גדלתי בבית דתי ואני מאוד נזהרת כשאני משתמשת במילה אלוהים. אני לא מקיימת מצוות וכל השאר, אבל במהות שלי אני אדם מאמין, מאוד מאמין".

     

    היא נולדה בעיראק ועלתה ארצה בהיותה תינוקת. "השכונה שבה גדלתי נראתה כמו סניף של האו"ם. כל העדות היו בה, ואפשר היה לשמוע בליל שפות". המוזיקה ששמעה בביתה הייתה מיוחדת – תמהיל של טרטור מכונת התפירה מדגם זינגר של אימה, שהייתה תופרת, ושל קול הטנור של אביה, שהיה חזן. "גדלתי בבית שסיפרו בו סיפורים. אולי בצורה כפייתית אפילו. סיפרו לי גם כשלא הקשבתי, אבל תמיד היחידה בבית שהקשיבה לסיפורים זאת אני. סיפרו לי סיפור ועוד סיפור, ולפעמים הייתה לי תחושה שהם לא יודעים מתי להפסיק".

     

    יש לכהן-אסיף שתי אחיות, וכמו סנדלרית יחפה - אין לה ילדים. "אנשים שאין להם ילדים, מאוד נקשרים לאחיינים ולמשפחה הגרעינית שלהם", היא מסבירה בעדינות.

     

    "נפתלי בנט מאוהב במתמטיקה. איפה השירה?". כהן-אסיף (צילום: יעל שחר שריד)
    "נפתלי בנט מאוהב במתמטיקה. איפה השירה?". כהן-אסיף(צילום: יעל שחר שריד)

    היא גדלה והתחנכה בחולון, ואפילו על הפרט הביוגרפי היבש הזה היא מפזרת סוכריות ספרותיות-צבעוניות: "חולון זו עיר שיש בה הרבה חול, ואני למדתי מגרגרי החול מה שאיש הים לומד מן הים הגדול. אני משוכנעת שאם הייתי גדלה בירושלים או בבת ים, כל הכתיבה שלי הייתה נושאת אופי אחר. אני למדתי המון סודות מהחול, ואם חלק גדול מהשירים שלי הם קצרים - זה רק בגלל אותם גרגרים".

     

    ניכר שכהן-אסיף מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם התקווה שלה להעז יותר: "למרות שאני רוצה גם לצעוק, אני לא צועקת. אולי בגלל ששירה לא אוהבת שצועקים אותה, אלא שלוחשים אותה", היא אומרת. ועדיין, אף על פי שמעידה על עצמה כאדם לא פוליטי, משר החינוך נפתלי בנט היא לא חוסכת ביקורת: "אני כועסת עליו. אני ממש כועסת. והוא יודע את זה, אני חושבת. הוא עושה כאן עוול, לא לי כיוצרת אלא לילדים. כי הדרך היחידה לחדד את החושים שלהם ולרכך אותם בעידן האלים המשתולל הזה, היא רק דרך שירה".

     

    ולדעתך הוא לא נותן לה מספיק מקום?

    "הוא מאוהב במתמטיקה, כל הזמן מדבר רק על מתמטיקה. ורגע - איפה השירה, איפה הספרות, איפה המוזיקה והתיאטרון?".

     

    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור הילה חבקין
    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים. איור הילה חבקין

    היא הולכת לישון מוקדם בכל ערב, ונוהגת לקום באמצע הלילה, אז מבקרת אותה המוזה. ומהיכן ההשראה מגיעה? ובכן, גם ממקום שכמו נלקח מאגדה - את מרבית השירים שלה היא חולמת. כן, ממש חולמת בלילה.

     

    "אני רואה את השיר בחלום. חלק נשאר כפי שהוא נחלם וחלק עובר תהליך של עריכה, עיבוד וצמצום. אני יכולה בחלום לכתוב שיר של חמישה בתים ולצמצם אותו לבית אחד עבור הקורא".

     

    נשמע כמו סטארט-אפ נפלא. איך זה עובד בדיוק?

    "הלוואי שידעתי. אני תמיד אומרת לילדים שכל תינוק נולד עם מתנה בכף היד. הילדים נולדים כשהאגרופים שלהם סגורים, ואנחנו מתים כשהאגרופים פתוחים. חז"ל אמרו – כשאנחנו נולדים אנחנו רוצים לתפוס את כל העולם וכשאנחנו מסתלקים - הידיים ריקות. אז באגרוף הזה, הקמוץ, אני טוענת שיש לכל אחד מתנה, והחלום זו המתנה שלי".

     

    את יודעת על מי חשבתי מיד בהקשר שלך? על הנסיך הקטן. כי גם הוא מדבר על אותם מבוגרים ששכחו להיות ילדים.

    "'הנסיך הקטן', 'פיטר פן' - באותה מידה יכולתי לכתוב אני את הספרים האלה. הספרים שאני אוהבת הם כאילו ספרים שאני כתבתי. אני ניזונה מהם. 'הנסיך הקטן' הוא לא רק של אנטואן דה סנט-אכזופרי אלא גם שלי. אני מרגישה סוג של בעלות על כל הספרים ועל כל השירים שאני אוהבת".

     

    איור: גיל-לי אלון קוריאל, מתוך הספר: "גם לירח יש גומות חן", הוצאת עם עובד
    איור: גיל-לי אלון קוריאל, מתוך הספר: "גם לירח יש גומות חן", הוצאת עם עובד

     

    בורחס, אברהם חלפי, זלדה, רחל, אריך קסטנר, מיכאל אנדה, רבי נחמן מברסלב, אלתרמן ושלונסקי – אלו חלק משמות הסופרים והמשוררים שכהן-אסיף מונה כאהובים עליה ביותר. "כשאגיע לגן עדן, ואני מאד מקווה שאגיע לשם ולא לאגף אחר, הדבר הראשון שאשאל הוא אם יש שם ספרייה או חנות ספרים", היא אומרת במתיקות שלומיתית-אופיינית. "אחר כך אחפש את הוריי, ואז את הסופרים שאני אוהבת".

     

    מבין כולם, לאברהם שלונסקי יש חשיבות מיוחדת עבורה, כמי שגילה את כשרונה, וממש אימץ אותה כנכדה: "כשהייתי בת 20 באתי אליו עם שירים שכתבתי לגדולים, והוא מיד פרסם לי שלושה שירים כשהיה עורך המוסף 'על המשמר'. הוא בא אליי הביתה והביא לי את העיתון, אבל אמר לי – 'אני מרגיש שכדאי לך לכתוב אגדות ושירים לילדים'. הקשבתי לו. שלונסקי כל הזמן היה קורא לי 'הנכדה שלי', ממנו למדתי גם לערוך את עצמי".

     

    איור: גיל-לי אלון קוריאל, מתוך הספר "גם לירח יש גומות חן", הוצאת עם עובד
    איור: גיל-לי אלון קוריאל, מתוך הספר "גם לירח יש גומות חן", הוצאת עם עובד
     

    גם אביה וסבה הטביעו את חותמם בכתיבתה, כמו גם המורה שלה לספרות בתיכון, המחזאי אברהם רז, שגילה אותה וניחש שתהיה סופרת, וכן הסופר שלמה ניצן – "אלה האנשים שתמיד יושבים בשורה הראשונה באולמות כשאני מופיעה או באירועים משמעותיים בחיים שלי. אני קודם כל פונה אליהם".

     

    כאמור, 70 ספרים יש לה בשק שעל הגב, כ-50 שירים שלה שר יהורם גאון, ועוד שלושה אריק איינשטיין, ו-24 מספריה עובדו להצגות – בימים אלה מציגים שני מחזות זמר המבוססים על שיריה: "נשיקה בכיס" של תיאטרון המדיטק ו"מחשבות שאינן רוצות לישון" בהפקת תיאטרון באר שבע. "ביצה מרובעת", ספרה החדש, מספר על מלך גחמני שדרש שיביאו לו ביצה מרובעת, אז בלית ברירה יוצאים יועציו למסע חיפושים. "ליהי יעקב, מאיירת הספר, כתבה לי פעם 'אני מציירת כל דמות כמה וכמה פעמים, ואם הבעת הפנים של הדמות המצוירת מצטיירת גם על הפנים שלי, אני מרגישה שזה זה'. נכון שזה נפלא?", שואלת כהן-אסיף, ואי אפשר שלא להסכים איתה – כן, הכל נפלא, צבעוני וגם קסום, כשרוח ההתפעמות שלה שורה בו.

     

     (איור: ליהי יעקב)
    (איור: ליהי יעקב)

    "הייתי רוצה למסור דרישת שלום דרך השירים והסיפורים שלי לילדים שייוולדו בעוד 50 שנה", היא מביעה משאלת לב. "כמה ילדים הבטיחו לי שכשיהיו בני 80 יקריאו את השירים שלי לנכדים שלהם. אז אמרתי להם לזכור את ההבטחה".

     

    ומה דעתך על ההשוואה ללאה גולדברג?

    "זה מאוד מחמיא לי, אבל אני היורשת רק של ההורים שלי. אני לא חושבת שאומנות זה דבר שעובר בירושה. יהורם גאון אמר שמבחינתו אני ממשיכה את ביאליק, אז אני נהנית מהמחמאה, אבל אני חושבת שכל יוצר צריך אומנם להתחבר לדור הקודם, אבל גם שהדור הבא יתחבר אליו. אני שומעת את הקול שלי גם אצל סופרים ומשוררים חדשים, וזה כיף. אומנות לא פועלת בחלל ריק, אלא בשרשרת".

     

    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים
    מתוך הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה", הוצאת ספריית פועלים

    דומה שהברית שכרתה כהן-אסיף עם הקוראים הצעירים שלה בלתי ניתנת להפרדה. כשם שהיא שומרת עליהם, מפני נפילות מסולם או מפלצות בחושך, כן הם שמים בה את מבטחם, כמו כרית נעימה להניח עליה את הראש: "פעם, לפני אחד המפגשים איתי, ילד אחד נפל. הוא בכה, והייתי מאוד מבוהלת, כי כשאני רואה ילד מועד או נופל אני לגמרי מחווירה. והילד הסתכל בי ואמר – 'לא נורא, העיקר שיש לי נשיקה בכיס'. הוא הוציא מהכיס סימניה עם השיר שלי 'נשיקה בכיס', ובצד השני שלה הוטבעו השפתיים של האימא". והיא מוסיפה לספר עוד רגע קטן של נחת: "באחד המפגשים הזמנתי ילד בשם יונתן לקרוא שיר שלי, ואמרתי לו "וואו, יונתן זה השם שאני הכי אוהבת מכל השמות בעולם". כעבור כמה ימים אימא שלו מתקשרת ואומרת לי – 'פתרת לי איזושהי בעיה. יונתן לא אוהב את השם שלו, והתעקש שנחליף לו אותו. אבל הוא סיפר ששלומית אמרה שהשם האהוב עליה בעולם הוא יונתן. מאז כבר לא מדברים אצלנו על החלפת השם'.

     

    "אני מרגישה שיש לי איזושהי אחריות", היא אומרת לבסוף. "אדם לא מסתלק מן העולם וחצי תאוותו בידו, הוא רוצה יותר ויותר. אני מאמינה שעוד המון חלומות מחכים לי. אני רוצה להמשיך לחלום את הבלתי אפשרי שישמע אפשרי לילדים. נגיד, לחלום את הדברים הרחוקים שיישמעו קרובים. לתת לילדים הרגשה שיש להם כנפיים ושהם יכולים לעוף". או, בשפה השלומיתית הקלאסית:

     

    "פרפר בן יום

    שאל פרפר בן יומיים

    'עד איזה גובה

    עפות הכנפיים?'

    ענה פרפר בן יומיים

    לפרפר בן יום

    'גובה הכנפיים

    הוא גובה החלום'".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שלומית כהן-אסיף: "הייתי רוצה להעז ולכתוב דמויות מרושעות יותר בסיפורים שלי""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים