שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    שבע שנים
    ספטמבר הוא חודש משמעותי עבורי.

    תחילתה של שנה חדשה,

    הזדמנות להתבונן ולהרהר, לשנות, להשתנות. לבקש להיטיב עם אחרים ועם עצמי.

     

    בספטמבר השנה, בתי הבכורה חגגה את יום הולדתה השביעי.

    שבע.

    המספר הזה מתעתע בי.

    אני לא מבינה גדולה במספרים או בנומרולוגיה, אבל משום מה המספר, הגיל הזה, גיל שבע, מרגש וגם מפחיד אותי.

     

    אני משערת שזה קשור לכך שאחותי הגדולה זכתה לבלות רק שבע שנים במחיצת ביתה היחידה.

    יום הולדת שבע היה היום ההולדת האחרון שאחותי זכתה לחגוג לבת שלה.

    אחותי נפטרה שלושה חודשים אחרי יום ההולדת של ביתה, בדיוק ב-7 בדצמבר.

     

    בכל חודש, כשהמספר הזה מגיע, שבע, אני נזכרת מחדש.

    נזכרת שבכול יום, בכל רגע, יש לי את היכולת להיוולד ולהתחיל מחדש.

    כל יום מגלם בתוכו הזדמנות להתבונן בחיים שלי בעיניים בורקות, להתמלא בהוקרה והודיה על עצם קיומי בעולם המופלא, השמימי, הזמני והקסום הזה.

     

    "התרגשות גדולה". צילומים: אלבום משפחתי
    "התרגשות גדולה". צילומים: אלבום משפחתי

     

    אחותי סברה שבשבע שנים אישיותו של ילד מתגבשת.

    היא האמינה שיש ביכולתה לזרוע יסודות חזקים בנפשה של ביתה, גם אם הזמן שלהן יחד קצוב.

    אני

    זוכרת היטב כמה התאמצה וכמה נרגשת היא הייתה לכבוד יום ההולדת של ביתה.

    הזמינה קוסם, ארגנה מסיבה, חגיגה של ממש. היא עיצבה הזמנה צבעונית ועליה הדפיסה את תמונת ביתה מחייכת עם ילקוט בית הספר על הגב.

     

    והנה פתאום גם הילדה שלי כבר בת שבע.

    כשהיא נולדה, נולדתי אני בעצמי. חלק גדול מהתמימות, מהחופש המוחלט, מהילדותיות שלי אבדו כשהיא נולדה. חלקים שלמים בנפשי, נופים ועומקים שלא חלמתי על קיומם, שלא הכרתי, נולדו ונגלו לעיניי בזכותה, כשהפכתי להיות אמא שלה.

     

    יום הולדתה לווה בהתרגשות וסמליות עמוקה עוד יותר, אחרי שנכנסה השנה לבית ספר חדש.

    בית ספר מלא בילדים גדולים ובוגרים, והילדה שלי עתידה מהיום והלאה להגיע לבית ספר בהסעה.

     

    הבוקר הגיע.

    יום ראשון בבית הספר החדש.

    והנה היא, ביתי הקטנה בת השבע, גודלת לנגד עיני. לרגע היא נדמה לי שהיא ענקית, ולרגע שוב היא מתיילדת וחוזרת להתכרבל בחיקי כמו תינוקת.

    התארגנו וצעדנו יחד לתחנה, יד ביד.

    חיכינו להסעה שתגיע, וכשדלת האוטובוס נפתחה, ללא התרעה מוקדמת, בביטחון מלא היא נפרדה ממני ויצאה לדרכה, מבלי להביט לאחור.ראיתי אותה לרגע מסובבת את ראשה ובשמחה מחייכת אליי דרך החלון, ואז היא נלקחה ממני.

     

    ממש כמו שנפרדתי אני מאימא שלי מרוגשת ודומעת ביום הגיוס שלי בבקו"ם, לרגע נדמה היה לי שהילדה שלי בכלל לא בת שבע, אלא נערה בת שמונה עשרה.

    עוד רגע היא כבר תתגייס, תתחתן, תיסע לטיול בדרום אמריקה או ללימודי תואר ראשון...

    האוטובוס נסע ונותרתי שם לבדי בתחנה, בוכה בשקט, לא מבינה איך הזמן חלף לו מהר כל כך.

     

    אין זכות גדולה יותר עבורי מלראות את הילדה שלי גדלה.

    לראות כף ידה כתינוקת עוטפת ברכות את אצבעותיי.כשהפסיקה לזחול ולמדה כבר ללכת,אותה היד למדה לאחוז בידי, כשכף היד הזאת מתחזקת ומתבגרת ובו בעת הידיים שלי משתנות ולומדות לתת עד ועד מעצמן.

     

    מחול משונה אנחנו רוקדות שתינו, עם כפות הידיים המשולבות שלנו, מבלי לשים לב.

    לרגע ידיי נפרשות אליה ולרגע לא ברור מי מאתנו זאת שנותנת ומי מקבלת.

    מי מאתנו מבקשת, מי מתנגדת ומי שוב מאפשרת ומלטפת.

    והנה שוב מבטי שמוט מטה, ואני מגלה מחדש את ידיי. נדמה לי לפתע שהן התבגרו. שהן מזכירות לי את כפות ידיה של אמי.

     

    הפער הזה בן האינטנסיביות, הדריכות וההתשה העמוקה שנדרשת ממני ברגעי היום יום.

    היכולת לראות אותן, להיות שם עבורן, ללמד, להיות נוכחת במלואי, ועדיין לזכור להתבונן בפרספקטיבה, להבין שאנחנו יחד מתבגרות, מזדקנות מרגע לרגע, זו לצד זו.

     

    "יחד מתבגרות, מזדקנות מרגע לרגע".
    "יחד מתבגרות, מזדקנות מרגע לרגע".

     

    הנה היא גדלה לי, חומקת בין אצבעותיי. אני תוהה לעצמי. אם הזמן היה נגמר לנו מקדם מדי. בבת אחת. מה היא הייתה זוכרת ממני?

     

    האם היא הייתה זוכרת את כל אותן הפעמים שאכזבתי אותה ואת עצמי?

    הפעמים בהן הרמתי את הקול או כשפקעה סבלנותי? כשכעסתי או שלא לגמרי נכחתי.

    הפעמים בהן מיהרתי. נחפזתי להגיע, ולא ראיתי את החיפושית או את הפרח שהיא ביקשה לגלות ולהעיר בנפשי.

     

    כל כך קל לזכר את הרגעים האלו, בהם פישלתי. את הפעם ההיא שאיחרתי או כעסתי.

    אבל אם היה קורה לי משהו. האם היא הייתה זוכרת גם את הטוב שבי. את הזיכרונות שניסיתי ליצור, רגעים שביקשתי לתפור עבורה, כמו שמיכה רקומה מתלאות נפשי.

     

    האם היא תזכור את הדאגה שלי אליה? את ייסורי האשמה של אמא שחוששת תמיד בליבה אם עשיתי נכון, אם עשיתי מספיק? האם היא יודעת שהיא מלווה אותי אפילו בחלומותיי ועד כמה אני כמהה בכל ליבי שהאש שלה לעולם, לעולם לא תכבה?

    שכל רצוני הוא שיהיו בה מידות טובות, יכולת לראות ולכבד את האחר ועדיין שתבער בה הלהבה, שתישאר עקשנית, אמיצה, לוחמת צדק קטנה. כי למרות שמעולם לא גיליתי לה, מהרגע שהיא נולדה, היא למעשה מורת הדרך. היא השיעור, המצפן, המבחן שלי.

     

    האם היא תזכור לי את כל ההסעות, המטלות, לילות חסרי שינה, המחשבות, הדאגות, הריקודים בסלון, ההליכות יחד בפארק בגשם, בשלג, בחום. האם היא יודעת שנשאתי אותה על כפיים ואהבתי אותה יותר מאשר את עצמי. שהייתי נותנת הכול בן רגע לדעת שהיא בריאה. שטוב לה. שהיא בטוחה ומאושרת. לדעת שהיא נינוחה, לדאוג שהיא מונחת שלווה, בתוך עצמה.

     

    היא לא רואה ולא שומעת את קולי בלילה. כשהיא ישנה, אני מלטפת את פנייה. בסתר ליבי אני מתפללת, מבקשת מישות לא נגלית, שאין לה לא צורה ולא שם. שתשמר עלייה מכל רע. ששלום ובריאות ימלאו את ליבה. היא לא שומעת את תפילותיי ולא רואה אל נבכי נשמתי, הרי היא רק ילדה. בסך הכול בת שבע. נבונה ובוגרת מדי לגילה, שואלת אותי שאלות על גוף ונפש, על מוות וחיים, ושאלות שאני לא תמיד יודעת לענות עליהן.

     

    אבל אולי היא כבר הבינה בעצמה. למרות גילה הצעיר, שגם אמא היא רק בן אדם.

    שגם אם לפעמים אני טועה, אני תמיד אעשה את כל שביכולתי למענה.

    ושלעולם, לנצח נצחים, אהיה שם, בשבילה.

     

     


    פרסום ראשון: 29.09.17, 13:48
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שבע שנים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים