ביקורת סרט: "להעיר את המלכה" - שמרני ומנומס מדי

תמיד מעניין להציץ להלך המחשבה של מתרגמי שמות סרטים לעברית. סרטו החדש של סטיבן פרירס, העוסק במערכת היחסים בין המלכה ויקטוריה ובין משרת הודי-מוסלמי, נקרא "להעיר את המלכה". שם הנובע מ"להעיר את נד" (1998) אותה קומדיה אירית על התחזות לאדם מת לשם קבלת פרסי זכייה בלוטו. כמובן שיש כאן מהלך מוכר של שטאנץ שמות סרטים כמו "X מת מצחוק" או "בדרך אל X" – מבנה סכמטי שתכליתו לסייע לאלו שרק כך מחליטים לאיזה סרט להיכנס.

המקרה של "להעיר את המלכה" מעניין במיוחד בשונותו מול השם המקורי. במקור הסרט נקרא "ויקטוריה ועבדול" Victoria and Abdul – שם שהסיבות לשינויו סותרות את המניע של יוצרי הסרט. מערכת היחסים שהייתה בשלהי המאה ה-19 בין המלכה ומי שיועלה לדרגת "מונשי ופקיד הודי למלכה הקיסרית" אינה רק בסיס לקומדיית נימוסים והליכות. ברובד המשמעותי יותר זהו ניסיון לייצר מפגש תרבותי, מעמדי ודתי שיש לו משמעות בהווה בו התרבויות והדתות נמצאות במצב של חיכוך. השם המתייחס לשמות הפרטיים של שתי הדמויות מעמיד את מלכת האימפריה הבריטית, ואת הנתין הקולוניאליסטי במישור שווה, ומרמז על האינטימיות של יחסים אלו.

נדמה כי שניים מסרטיו הידועים והמוצלחים ביותר של הבימאי הוותיק סטיבן פרירס התלכדו בסרט זה. סרט הפריצה שלו, ואחד מסרטי המפתח של הקולנוע הבריטי בשנות ה-80, היה "מכבסה יפיפייה שלי" (1985). עיבוד למחזה של חניף קוריישי על קשר רומנטי בין צעיר בריטי-פקיסטני ופנקיסט בריטי. ההעזה הכפולה של קולנוע שמתחיל לעסוק בבריטניה הרב תרבותית, ומחבר אותה לאלמנט של מיניות הומוסקסואלית שגם בה הקולנוע דאז לא הרבה לטפל.

הסרט השני הוא "המלכה" (2006) שבו הלן מירן גילמה את דמותה של המלכה אליזבת בתקופה המטלטלת שלאחר מות הנסיכה דיאנה. פרופיל דרמטי ופסיכולוגי אמפאתי של מלכה המבינה בהדרגה כי בית המלוכה נמצא בצומת מסוכנת של להיות או לחדול, ואת הצורך האישי שלה לבצע שינוי.

שני המרכיבים – המפגש בין תרבותי ומעמדי והפרופיל הנפשי של המונרכית נמצאים גם כאן אך "להעיר את המלכה" נופל משמעותית משניהם. הוא סרט ארוך מדי, שמרני, נוטה לסטריאוטיפיות ולשיטוח דמויות בשם מסרים שאותם הוא נחוש להעביר. אין כאן בחינה פסיכולוגית מספיק מעניינת של ויקטוריה (חרף כישוריה הידועים היטב של ג'ודי דנץ), ובוודאי לא של עבדול (עלי פזאל) המוצג כדמות כמעט מופשטת של מלאך עלי אדמות.

הסרט מבוסס על דמות וסיפור אמיתי שנמחק מהרשומות לאחר מותה של ויקטוריה. המכתבים בין המלכה והמשרת נשרפו במצוות יורש העצר אדווארד, והנסיכה ביאטריס מחקה את הרישומים המתייחסים לעבדול מהיומנים של אימא. הקרבה יוצאת הדופן שהייתה במשך כעשור בין השניים, התארים שאותן העניקה לו, הנסיעות שאליהן התלווה, המתנות האישיות – כל אלו היו בלתי מתקבלים על הדעת עבור אנשי החצר ובני המשפחה. אלמלא חושיה החדים של עיתונאית ההודית-בריטית שרבאני באסו, והספר שאותו כתבה ב-2011 על מערכת היחסים, הפרשה הייתה נבלעת בתהום הנשייה.

המפגש בין ויקטוריה ועבדול מתרחש בשנת 1887, במהלך אירועי יובל הזהב למלכותה. לבקשתה הובאו מהודו שני משרתים לאחת מסדרת הארוחות החגיגיות שנועדו לציין את המאורע. הסרט חולב לא מעט מהופעתה של דנץ כויקטוריה שנדמית כאדישה לחלוטין לאנשי החצר ולטקסים השונים. מי שאוכלת את המנות המוגשות לה בכמעט בולמוס, ומותירה את אנשי החצר, אלו שצריכים לאכול אחרי שהיא מתחילה ולסיים יחד איתה, רעבים ומתוסכלים. אין ספק שהמלכה שרויה בדיכאון עמוק.

השינוי מתחיל כשעבדול לא רק מגיש אלא שובר את כללי הפרוטוקול ומסתכל לתוך עיניה. היא נכבשת ממחוות ההערצה של נישוק רגליה, ומהר מאוד הוא יהיה בן לוויה קבוע. דנץ זוכה לנתחים העסיסיים של מחוות שעמום המתחלפות ברוח מרדנית ועזה ונאומי תוכחה כלפי אנשי החצר, הממשלה ובני משפחתה. פאזל צריך להיות יפה, לחייך, להיראות מוקסם תמידית ולמלא את תפקידי החונכות וההוראה של המלכה.

זו כבר הפעם השניה בה דנץ מגלמת את דמותה של ויקטוריה. בפעם הקודמת היה זה "גברת בראון" (1997), וגם שם הייתה זו מערכת היחסים עם המשרת אך אז מדובר היה בסקוטי ג'ון בראון - התחליף הראשון שהיה לויקטוריה לאחר מות הנסיך אלברט. מערכת יחסים עם בראון הסתיימה כשמת, ארבע שנים לפני שפגשה את עבדול קארים. המועמדות שלה לאוסקר על התפקיד נראית בלתי נמנעת אבל לא בהכרח מוצדקת.

המשחק של דנץ לא יכול למנוע מהסרט להיות יותר מאשר חזית חלולה של קולנוע איכות. בפועל זוהי עשייה שמרנית ולא מספיק זהירה בכל הקשור לאותו מרכיב בעייתי שבקולנוע האמריקאי מוכר כ"ניגרו הקסום" – זה שכל הווייתו מוגדרת באופן בו הוא מאפשר לדמות הלבנה לעבור שינוי. סיפור על אהבה טהורה ותמימה בין שני אנשים שהאחרים לא הבינו. אז מה אם האחת היא המלכה הקיסרית והשני נתין שחום עור. ההשטחה הזו הופכת לטעונה כשהדבר מתרחש בקונטקסט של שליטה קולוניאליסטית שזוכה בסרט לביקורת שכל תפקידה הוא יציאה ידי חובה.