שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    נאורים בציון ופרסי הקולנוע
    כאשר השלטון מנסה להכתיב ראיית עולם אחת וסולם ערכים אחד ובשמו מבקש להשתיק את האחרים - כאן אומנים ויוצרי תרבות לעולם יהיו הראשונים למרוד במדכאים

    נאורים בציון, בדומה לשופטים בירושלים, הוא ביטוי בעל חשיבות מרכזית בישראל של ימינו ובשימור דמותה כמדינה מפותחת. מקרה מובהק מן האקטואליה של ימינו שבו מוכיח הביטוי את חשיבותו הוא העימות המתלהט בין ציבור האומנים ויוצרי התרבות בכלל ומובילי פרסי הקולנוע בפרט לבין שרת התרבות מירי רגב.

     

    אחד המובנים המקובלים של נאורות הוא האומץ לחשוב בכוחות עצמך בצורה מושכלת וביקורתית, להתגבר על הנטייה הטבעית לאנוכיות וקונפורמיות, ולדבוק במה שמתברר כאמיתי, צודק או ראוי - גם אם בסופו של דבר יתבהר שעמדותיך שלך ושל קבוצת השייכות שלך שגויים, פגומים או בלתי ראויים.

     

    איכות אנושית זו יכולה להתגלם במקרים יום-יומיים שבהם למרות אהבתך הגדולה לילד שלך, אתה נכון להכיר בכך שייתכן שדווקא הוא ולא הילד של השכן המעצבן - הוא זה שהתחיל במריבה, הוא שאשם במכות והוא שצריך להתנצל בפני האחר. ודוגמה אקטואלית לא פחות היא העוז של ישראלים ופלסטינים, של קתולים ופרוטסטנטים, של ימנים ושמאלניים - וכיוצא באלה קבוצות בקונפליקט - להקשיב בפתיחות לנרטיב של האחר ולבחון ברצינות ובביקורתיות את האפשרות שאכן יש מידה של אמת וצדק בטיעוני הצד היריב.

     

    הרלוונטיות של הנאורות לסוגיית התרבות והאמנות בישראל מתגלה לנוכח האשמות של שרת התרבות רגב שיוצרי התרבות והאמנות הם חד-צדדיים, שמאלניים, ובעיקר אשכנזים. מן הבחינה העובדתית די להתוודע לרשימת האומנים והיוצרים המובילים בעת האחרונה, במיוחד בתחום הקולנוע, כדי ללמוד שהשרה רגב שוגה: שאין כל קו הפרדה או הבחנה עדתית ביניהם ושבקרב קבוצה זו אין שום קשר בין אשכנזיות למזרחיות לבין התמיכה בחופש הביטוי והיצירה. שנית, וזה הטיעון המרכזי, יוצרי אמנות ותרבות, משום טבע העיסוק שלהם, הם ככלל מציגים עמדות יותר פלורליסטיות וביקורתיות ונאורות מן המקובל בציבור הרחב - ומכאן העימות הבלתי נמנע בינם לבין הממסדים הכוחניים.

     

    כמובן שאין זה נכון לגבי כל יוצר ויוצרת, אך די לבחון את ההיסטוריה של העת החדשה ואת התנגדותם העיקשת של אמנים ויוצרי תרבות למשטרים כוחניים וטוטליטריים - מימין ומשמאל, פשיסטיים וקומוניסטיים - כדי להבין שאומנים ויוצרי תרבות כמעט תמיד מתייצבים למען יצירה חופשית, פלורליסטית, נוקבת וביקורתית. יתר על כן, בין אם מדובר במאבק נגד דיכוי חופש היצירה תחת המשטרים הטוטליטריים של סטלין והיטלר, או להתנגדות האומנים לרדיפות המקרתיזם בארה"ב של שנות ה-50 ולפוליטיקה הבריונית של הנשיא טראמפ בהווה, או להגבלות חופש הביטוי והיצירה בטורקיה ובאיראן - המשותף בכל המקרים הוא לא תוכן האידיאולוגיה או האמונה, אלא ההתעקשות הנאורה על חופש המחשבה, הביטוי והיצירה והסירוב לשרת את האידיאולוגיה השלטת ולהיכנע בפני הכתבת הדרך הבריונית של המשטר.

     

    יש כאלה שיעלו בצדק את השאלה בדבר הקטגוריה של "האומנים ויוצרי התרבות". כאן אסתפק בהבחנה המוכרת בין תעשיית הבידור והתרבות הקלה לבין היצירה האמנותית והתרבות הרצינית. בעוד שבמקרה הראשון קנה המידה העיקרי הוא יצירת ריגושים מהנים ומעוררי שמחה וחדווה - ואחד הקריטריונים לבידור מוצלח הוא מידה הפופולאריות או גודל הקהל שנכבש על ידו - במקרה השני האתגר המרכזי הוא חשיפה מטלטלת לתכנים משמעותיים: לעורר אנשים אל מחוץ לאזורי הנוחות שלהם והמוסכמות הבנאליות של היום יום, ולהעשיר את עולמם בנקודות מבט, תובנות, דימויים ורגישויות בעלי תוכן משמעותי, מסרים מורכבים וצורה מוקפדת ומסוגננת (קהלת התנ"כי, מקבת השייקספירי, הגרניקה של פיקאסו, עקידת יצחק של ליאונרד כהן, המחזות של חנוך לוין והטרילוגיה הקולנועית של רונית אלקבץ הם דוגמאות מובהקות לכך).

     

    זו לא שאלה של ימין ושמאל אלא של חופש ודיכוי. כאשר השלטון מנסה להכתיב ראיית עולם אחת וסולם ערכים אחד ובשמו מבקש להשתיק את האחרים - כאן אומנים ויוצרי תרבות לעולם יהיו הראשונים למרוד במדכאים.

     

    פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "נאורים בציון ופרסי הקולנוע"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים