שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מה קרה אחרי שזכיתי בלוטו
    חיים התמכר להימורים עד שאולץ להגיע לכפר גמילה, אורלי ונאוה איבדו כמעט הכול. זוכים בלוטו, שישה מונולוגים ולא מעט מסקנות, לרוב מדכדכות. אם אתם במקרה הזוכים לעתיד, או חולמים להיות כאלה, מוטב שתקראו את מה שיש להם לומר: "תשאירו את זה בפנטזיה"

     

    מה קרה אחרי שזכיתי בלוטו    (כתבת: אריאלה שטרנבך, צילום: אפי שריר, אבי חי ואורי דוידוביץ. עריכה: יובל קאסנר.)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אנחנו מכירים את התמונות שלהם, עם המסיכה האדומה הממותגת על הפנים. מסמנים תנועת ניצחון, משחררים איזה ציטוט, ונעלמים לחייהם. בחודשים האחרונים, ניסינו למצוא אותם, את הזוכים האלה. לראות מה עבר עליהם מאז. בזה אחר זה, מפה לאוזן, הגענו אליהם: מי בשל טרגדיה שפקדה אותו, ומי בשל מאבק משפטי.

     

    חמישה מתוך ששת המרואיינים שלנו, נפלו. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שרובם הגיעו מחיי צניעות, ובבת אחת נפל עליהם סכום כסף גדול. סביר להניח שרוב הזוכים הם מהז'אנר הזה, ולו משום שרוב דוכני הפיס ממוקמים באזורים שבהם אנשים נזקקים יותר לחלומות על כסף, משום שאין להם. בן אדם עם מיליונים בבנק, לא זקוק לפנטזיות האלה על טופס שיביא לו עוד כמה מיליונים. אדם שמגרד את התחתית, זקוק להם כמו חמצן. וכך הם נופלים.

     

    כמובן, לא מדובר אפילו במדגם מייצג. סיפורי ההצלחה, יש להניח, נעלמים לרוב מהעין. אנשים שלא איבדו דבר, אין להם סיבה להתראיין ולספר על קורותיהם. הגענו גם לאחד כזה, ששמר על מסתוריות מירבית. לגיטימי. השאר, הנה הם מונחים לפניכם, ישא איש את לקחו מהסיפורים שלהם.

     

    נאוה | החברים של הכסף

    "לפני עשרים שנה בדיוק זכיתי בלוטו. הייתי אז בת 29, לפני חתונה. אני זוכרת שבחרנו להתחתן בדצמבר, כי הכל יותר זול בתקופה הזאת. גדלתי במשפחה ברוכת ילדים בישוב קטן בצפון הארץ, ועבדתי אצל יבואן בגדים בשכר של 2,500 שקל לחודש. כדי להשלים הכנסה הייתי מנקה משרדים, ולמרות זאת היו לי חובות בהוצאה לפועל.

     

    תמיד היה לי חלום לזכות בלוטו, לחיות בלי דאגות כלכליות. מדי פעם, לא באופן קבוע, מילאתי כרטיסים. באותו יום יצאתי להפסקה קצרה מהעבודה והחלטתי לבדוק את הכרטיס. כשהמוכר בדוכן הפיס הכניס את הכרטיס שלי למכונה, היא מיד הבהבה, ממש רקדה. הסתכלתי על רשימת הפרסים שהופיע על נייר שהודבק על הדוכן, והייתי בטוחה שזכיתי ב־80 אלף שקל. תודה לאלוהים, אמרתי.

     

    ואז המוכר בדק, והתברר שזכיתי בשבעה מיליון שקלים. באותו רגע לא הרגשתי את הרגליים, הם ממש ניטעו באדמה. הייתי בהלם ולא עיכלתי שזה אמיתי. שני עוברי אורח שהיו בדוכן ושמעו יחד איתי שזכיתי, סיפרו לכל הרחוב. בן רגע התקבצו הרבה אנשים סביב הדוכן. המוכר הכניס אותי מהר פנימה, כדי שלא יחטפו לי את הכרטיס מהיד.

    "המשפחה הפכה להיות תלויה על הכתפיים שלי". נאוה (צילום: אפי שריר)
    "המשפחה הפכה להיות תלויה על הכתפיים שלי". נאוה(צילום: אפי שריר)

    התקשרתי לארוס שלי דאז – והגרוש כיום – וסיפרתי לו על הזכייה. ביקשתי שיבוא לקחת אותי, אבל הוא התקשה להאמין. חזרתי למשרד, לקחתי את התיק והודעתי חגיגית לכולם שבזה הרגע סיימתי לעבוד ורק אבוא לקחת את המשכורת בעשירי לחודש. גם הם לא האמינו לי שזכיתי, היו בטוחים ששתיתי משהו בהפסקה. הרי איך זה ייתכן, שיצאתי להפסקת צהריים וחזרתי מיליונרית? רק כשראו את הכתבה בעיתון וזיהו את הידיים שלי מהתמונה – הם האמינו. כשבאתי לקחת את המשכורת, הבוס התעצבן עליי.

     

    'את לא מתביישת?' הוא שאל. 'יש לך כל כך הרבה כסף ואת באה לקחת משכורת?'

     

    התקשרתי למשפחה שלי והודעתי להם שזכיתי. הם צרחו, ממש רקדו והשתוללו. אני רק צחקתי, הבנתי שעכשיו אני עשירה. המשפחה כולה הגיעה אליי. לא ישנו כל הלילה מהתרגשות ומדיונים מה נעשה עם הכסף.

     

    כשהלכנו למפעל הפיס לקבל את הצ'ק, הם הזהירו אותנו מאנשי העולם התחתון שמחכים למטה עם עצות אחיתופל להלבנת כספים ודברים כאלה. אחרי טקס קצר עם מנכ"ל מפעל הפיס שחררו אותנו לדרכנו. זה היה היום המאושר היחידי מאז שזכיתי בלוטו, ומאז חיי השתנו לחלוטין. מאותו רגע ואילך שנאתי כל יום, כל שעה.

     

    כן, היו גם כמה רגעים טובים. כשהפנמתי שאני מיליונרית התחלתי לתרום המון: לבתי עלמין שישפצו קברים, מכשור רפואי למחלקה אונקולוגית לילדים בבית חולים. והייתה כמובן גם ההשתוללות הכספית הראשונית. נכנסתי לכל החנויות שרק יכולתי לחלום עליהן. קניות ב־20 אלף שקל בחנות אחת, 25 אלף שקל בחנות אחרת. מיד אחר כך טסתי לחו"ל לראשונה בחיי. לקחתי איתי חברה לשבוע בלונדון, ושם הוצאתי בלי למצמץ 50 אלף דולר על בגדים ושטויות.

     

    במקביל, המשפחה הפכה להיות תלויה על הכתפיים שלי. ואנשים מהסביבה הקרובה התחילו לשנוא אותי. 'מאז שיש לך כסף את כבר לא אומרת שלום', הם אמרו, וזרקו הערות על כך שאני קמצנית ורעה. כמה חודשים אחרי הזכייה התחתנו. 280 מוזמנים, ומתנות שהסתכמו ב־15 אלף שקל.

     

    לא נפגעתי, אבל עבורי הזכייה הפכה לעונש. שנאתי כל יום שיש לי כסף. אנשים מהסביבה ניסו לנצל אותי – כל שיחת טלפון שנייה הייתה על כסף; החברים שהתרחקו ממני. הפכתי לבודדה מאוד, התמלאתי תחושות אשמה. גרמו לי לחשוב שאני אגואיסטית וקמצנית, למרות שלא הפסקתי לרגע לתת עוד ועוד ועוד.

     

    אני אישה מאוד פשוטה ולא ראוותנית, ואני זוכרת שישבתי בבית קפה צנוע בישוב ולפתע ניגש אליי בחור שמעולם לא דיברתי איתו, ואומר לי: "אני בונה בית ורוצה מערכת סטריאו. את יכולה לקנות לי?" אם כן, כל החברים שלי באותה תקופה, היו כאלה שהגיעו בגלל הכסף.

     

    ההתנהלות הכלכלית הייתה גרועה. סמכתי על בן הזוג שלי דאז, כי חשבתי שאני חיה עם גאון כלכלי. הוא לא רצה למהר לרכוש דירה, ולכן רק שכרנו כזו במרכז הארץ והוא קנה לעצמו ג'יפ ובחר לחיות בראוותנות עם כל מיני פינוקים. תוך זמן די קצר נגמר לנו הכסף, והוא גם לקח הלוואה מהשוק האפור, אנשים שבהמשך איימו עליי ועל חיי ילדיי.

     

    יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהבנק: "יש לכם חוב, 50 אלף שקל". הייתי בהלם. לא הבנתי מה קורה. פתאום התחילו לחזור לי צ'קים והאשראי לא עבר. החלטנו לחזור לישוב בצפון, כי כבר לא היה לנו מהיכן לשלם את דמי השכירות הגבוהים.

     

    רק אז גיליתי, על פי המכתבים שהגיעו אלינו, שאנחנו מסובכים עם חובות של יותר מ־300 אלף שקל. נכנסתי לחרדות קשים, ובן הזוג שלי התחיל להיעלם. לא הצלחנו להתמודד עם המשבר והתגרשנו. נשארתי לבד עם שני ילדים וחובות, חזרתי לעבוד כשכירה במשרד וזה היה החלק השפוי והאהוב עליי. מצד שני, עדיין היה קשה לי לסרב לבקשות של הילדים. הם לא הכירו את המושג "אין". גם הביקורות מהסביבה לא הפסיקו: "איך בזבזת שבעה מיליון שקלים?"

     

    במבט לאחור, אני חושבת שהזכייה בלוטו הייתה ניסיון שהיה גדול עליי. המנהל של הבנק דיבר איתי ולא הבנתי כלום. לא הבנתי אפילו למה מתייחסים אליי יפה כל כך ומלווים אותי.

     

    צריך להיות אנשים מאוד חזקים ושקולים בשביל כדי לזכות בלוטו. אני יודעת שאם זה היה קורה היום, לא הייתי מפרסמת ברבים שזכיתי. לא הייתי מפזרת כספים בהיקפים כאלה. הייתי קונה דירה וחיה כרגיל, בלי דאגות כלכליות ועם כסף בבנק. אשקר אם אספר שאין מחשבות של חרטה. יש לי תחושת החמצה גדולה שלא קניתי בית, למשל, ותחושות החמצה בכל התמודדות עם סיטואציה כספית כמו לקנות לבן שלי נעליים אורתופדיות שהוא זקוק להן, והיום כבר אין לי את הכסף לזה.

     

    מדי פעם אנשים עוד עוצרים אותי ליד דוכני לוטו, מבקשים שנמלא יחד. יש איזו מין אמונה טפלה כזאת, שזה מדבק. האמת היא שאני ממשיכה למלא טפסים מדי פעם, ומאמינה שאזכה שוב והפעם אפעל אחרת, למרות שאני כבר במצב כלכלי טוב יותר.

     

    הטיפ היחיד שאני יכולה לתת לזוכים עתידיים? תהיו שקולים. אל תפזרו כסף, אל תאבדו את הראש. תמשיכו לחיות כמו משפחה נורמטיבית, רגילה. ותיזהרו מחברים חדשים, שיגיעו רק בגלל הכסף".

     

    אורלי | נשאר שיעור לחיים

    "היינו זוג צעיר, בשנות העשרים המוקדמות, עם ילדה. הגרוש שלי הרוויח לא רע וחיינו טוב. לא עשירים, אבל יחסית לזוג צעיר הסתדרנו יפה. בתקופה שהיינו נשואים, בן הזוג שלי תמיד מילא לוטו, ובסכומים לא קטנים. פעם אחר פעם ביקשתי ממנו שיפסיק, ידעתי שזו בעיה שמצריכה טיפול. הוא הבטיח לי שהפסיק, עד שיום אחד – לפני עשר שנים – הוא בא וסיפר לי שזכינו ב־7.5 מיליון שקל.

     

    לא יכולתי לכעוס עליו. זה קרה בדיוק בערב ראש השנה, והיינו צריכים להמתין שלושה ימים כדי לקבל את הצ'ק. בינתיים החבאתי את הטופס הזוכה בסידור תפילה, ובמשך כל החג היינו בהתרגשות ובמתח. כשקיבלנו את הכסף, הדבר הראשון שעשינו היה להפריש מעשר (עשרה אחוז מהסכום – א"ש) לצדקה. שיתפנו גם את המשפחה בדבר הזכייה. נראה לי שזה משהו שקשה להכיל לבד, וגם היינו ממש ילדים. בגלל ששיתפנו היינו צריכים כמובן לעזור לכולם.

     

    בניגוד לתדמית המוכרת, לא יצאתי במסע רכישות בלתי נשלט כמו שהייתם מצפים מילדה בת גילי. הרגשתי שגם לפני כן היה לי כל מה שרציתי. מצד שני, היה מאוד כיף לתרום. זה מעצים, גם את האגו. תרמנו המון. למשל, ערכנו חתונה מפוארת מאוד לכלה יתומה, ערכנו הכנסת ספר תורה ונתנו עוד תרומות משמעותיות.

     

    בתקופה שהיה לנו את הכסף, אני לא זוכרת שהייתי מאושרת באופן מיוחד. לא היה לי סיפוק של עשייה, ולכן החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני זוכרת שהגעתי למטפלת ידועה, ואת עילת הביקור הסברתי ב"זכיתי בלוטו". מבחינתי זאת הייתה הבעיה שלי. "שמעתי הרבה אנשים שאומרים את זה", היא ענתה בחוסר אמון. חשבה שאני עוד פציינטית עם הזיות. "יש לי גם לקוחות שהם ראשי ממשלה, טייסים ועוד דמויות בדיוניות".

     

    באחד הימים, בערך שנה לאחר הזכייה, כשבעלי היה בחו"ל, הלכתי לקנות כמה דברים בקניון ופתאום האשראי לא עבר. הבנתי שהכסף נגמר. באותם רגעים השמיים נפלו עליי. הבנתי שהוא מעולם לא נגמל מההימורים. זאת הדרך היחידה להפסיד מיליונים כל כך מהר. למרות שאני לוקחת את האחריות גם עליי, אני לא מאשימה רק אותו. כנשים, אם יש לנו חשבון משותף, אנחנו צריכות לקחת אחריות.

     

    מעולם – גם לפני הזכייה – לא ידעתי מחסור. וכשהוא הגיע פתאום, היה לי קשה. למשל, כשנזקקתי לכסף לדברים בסיסיים כמו מטרנה לילדה ולא היה לי. לפחות זה לימד אותי יותר להבין ולהרגיש יותר את הזולת. בעבר עזרתי לאנשים מתוך מחשבה והדיון. היום אני עוזרת מתוך רגש. חוויתי את החוסר ואני יודעת איך זה מרגיש. היום הנתינה שלי שלמה יותר. אני ממש מרגישה את מי שאני עוזרת לו.

     (איור: רות גווילי)
    (איור: רות גווילי)

    כשזכיתי, אמרתי 'אלוקים גדול', וכשהפסדתי את הכל שאלתי את עצמי 'איפה האמונה עכשיו'? אני מודה שהיא קצת אבדה בתקופה הזאת. הבית התפרק, הפסדתי כסף, איבדתי בעל ונשארתי עם חובות. אבל בדיעבד אני אומרת, כשאתה נמצא כל כך נמוך – האופציה היחידה היא לעלות. למרות שכל החיים שלי התפרקו, אני לא מצטערת על הזכייה משום שלמדתי ממנה המון לחיים – זה כאב, כואב ויכאב. ככה זה, הימורים הם חלום ושברו.

     

    כל כך הרבה ישראלי מתמכרים כאן להימורים, כמונו. זה מה שגרם לנו להגיע לתחתית, לפירוק המשפחה ולאיבוד הבית. בעיניי, למדינה יש אשמה בכך. בעיניי, אין שום הבדל בין הימורים חוקיים ללא חוקיים. בין מפעל הפיס לבין קזינו. תקראו לילד בשמו, אלה הימורים לכל דבר ומי שזוכה, סיכוי גבוה שהוא מהמר. על כן, בדיוק כמו סיגריות ואלכוהול, הייתי מוסיפה אזהרה על הטפסים: "התמכרות עלולה לגרום לכם לאבד את התחתונים". זו אשליה, שמוכרים אותה יפה כל כך.

     

    מבחינתי, המסר החשוב ביותר הוא שכסף לא קונה את הכל. לא אהבה, לא אושר. כלום. אל תאמינו לפרסומות. תשאפו לעבוד בעבודה שעוזרת לכם להגשים את עצמכם, ושתרוויחו ממנה מספיק כדי לחיות טוב. אני לא חושבת שכסף הוא דבר רע, אבל הוא צריך לבוא מיזע, דם ודמעות.

     

    לאנשים שחולמים לזכות, אני אומרת: תשאירו את זה בפנטזיה. הרי אם אין לנו חלומות ופנטזיות, החיים מאוד אפורים. תמיד צריך לחלום, ולחלום בגדול. רק המשיך לעבוד קשה כדי להגשים. באופן אישי, לא הייתי רוצה לזכות שוב.

     

    אם במקרה את קוראת את זה וזכית: קחי מישהי שתנהל אותך. וזכרי שהסביבה לא מפרגנת. יותר קל ללכת לבית הלוויות מאשר לבית השמחות. אנשים לא יודעים לאכול את זה, והם אכולי קנאה.

     

    בשורה התחתונה, חוויתי משהו שלא הרבה אנשים חווים. לפעמים אנשים חולמים לנסות משהו, אפילו טעם חדש, וכשמתנסים מבינים שזה לא היה משהו. לי אבד החלום שיש לכל ישראלי – לזכות בלוטו. ועבורי החלום הזה לא קיים עוד.

     

    מאז התחתנתי שוב, יש לי משפחה, ואני מסודרת כלכלית. זכיתי בבעל מקסים, בעבודה שאני אוהבת, בשעות התנדבות חשובות. זו ההמלצה שלי לכולם: תעבדו, תתנדבו ותחלמו. רק את החלומות תשאירו שם".

     

    חיים | עד למוסד הגמילה

    "הייתי בן 24, נשוי פלוס אחד. מילאת לוטו כמו אברך טוב שאומר לעצמו, 'אולי אביא ככה, 20 או 30 אלף שקל.' לא יומרות גדולות. פעמיים בחודש הייתי ממלא, בסכומים הכי נמוכים – חמישה שקלים, 11 שקל. הכי בקטנה. מעולם לא עברתי את ה־20 שקלים. באותה תקופה השתכרנו 5,000 שקל בחודש וחיינו עם זה טוב. כשהתחתנו, ההורים רכשו לנו דירה.

     

    ביום בהיר אחד גיליתי שזכיתי בפרס השני. מיליון ו־250 אלף שקל. בדקתי שוב ושוב ושוב, והבנתי שאני סוג של מיני מיליונר. עבורי זה היה לא מעט כסף. קצתי הביתה, סיפרתי לאישתי ומיד נסענו לתל אביב. אז עוד לא ידעתי, אבל באותו רגע החיים שלי התחילו להשתנות לרעה.

     

    כבר למחרת ארזנו תיקים ויצאנו לחופשה באילת. רצינו משהו כאן ועכשיו. לקחנו סוויטה לשבוע שלם, בעלות של כ־20 אלף שקל. עוד 15 אלף שקל בזבזנו שם. אני חושב שזאת הייתה החוויה הכמעט יחידה שעשינו עם הכסף.

     

    בכנות, התלבטנו אם לספר למשפחה. אמרתי לאשתי, 'אם הם ידעו, כל אחד יבקש קצת. זה לא סכום שאתה יכול לרצות בו את כולם'. החלטנו לא לספר, אבל אחרי שבוע שאכלנו את עצמנו הבנו שקשה מאוד להכיל זכייה. שיתפנו את ההורים. כמובן שהייתה שמחה גדולה והרמנו כוסית לחיים. רגע אחר כך, אבא שלי לקח אותי לשיחה ואמר: 'אתה יכול להפסיד את הכל ולמצוא את עצמך בעוד חצי שנה בחובות'.

     

    הוא צדק בכל מילה.

     

    החלטנו שאת המעשר ניתן לאחים שלנו, כולם אברכים, משני הצדדים. למרות זאת התחילו מריבות. כולם ציפו ליותר וביקשו גם הלוואות. חודש אחרי הזכייה, גיליתי שכבר הלכו לנו 300 אלף שקל. בלי להרגיש, חיינו חיי מותרות: קניתי ג'יפ מפואר, שדרגנו את המטבח בבית, קנינו מותגים בלי סוף. התפרענו. חיפפנו בעבודה, לקחנו חופש והרגשנו שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. אם קמתי מאוחר ולא הופעתי לעבודה, מה יעשו? יפטרו אותי? שיפטרו.

     

    בתור אברך, לפני הזכייה ההוצאות שלי היו 3,000־4,000 שקל בחודש, והייתי מצליח לשים אפילו אלף שקל בצד, לחסכון. פתאום, כמעט ברגע, ההוצאות שלי הגיעו ל־30 אלף שקל בחודש. בניגוד לחיי צניעות, ההסתגלות לרמת חיים גבוהה מהירה מאוד. כך, כשהכסף נגמר, אתה לא מצליח לחזור לאחור. לא אשכח את תחושת ההשפלה לחזור לנסוע באוטובוס, אחרי שנאלצתי למכור את הג'יפ.

    "שיקרתי לאישתי השנייה בלי סוף". חיים (צילום: אלכס קולומויסקי)
    "שיקרתי לאישתי השנייה בלי סוף". חיים(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    קיבלתי לא מעט הצעות איך להשקיע את הכסף, אבל פחדתי להפסיד אותו. חצי שנה לאחר הזכייה כבר ראיתי שהסכום הולך ונמוג, והחלטתי שאני רוצה להביא עוד מכה. הייתי בטוח שאני זוכה הפעם בארבעה מיליון שקלים, כמו שאתם בטוחים שיש עכשיו אור בחוץ. התחלתי להשקיע בלוטו שיטתי, עברתי למכונות. שרפתי ככה אלפי שקלים. אחרי זה עברתי למשחקי פוקר ביתיים, ובהמשך גם לקזינו. בדיוק כמו שאבא שלי הזהיר, שנה וחצי לאחר הזכייה מצאתי את עצמי בחובות.

     

    בן אדם שיש לו כסף פתאום, נמצא בסיכון גדול הרבה יותר. כל האפשרויות פתוחות בפניו. היה לי אשראי פתוח, מסגרת מפנקת בבנק. יכולתי לבזבז סכומי עתק בלי הפרעה, גם אם החשבון מתרוקן. הפכתי למכוּר. עד שנכנסתי לטיפול גמילה ברטורנו, הייתי בטוח שאוטוטו אני מביא את המכה, עוד רגע משתקם. הרגשתי שאני איש עסקים מצליח והמשכתי בגלגול כספים: הלוואות, גמ"חים, כרטיסי אשראי. לא היו לי חיים. לא יום ולא לילה. בדרך שכחתי את האישה ואת הילד. התגרשנו.

     

    אחרי ארבע שנים, כשאני עדיין עמוק בתוך ההימורים, התחתנתי שוב. שיקרתי לאישתי השנייה בלי סוף, היינו נפרדים וחוזרים אבל אהבתי אותה ונלחמתי עליה, אז היא הציבה אולטימטום: או שאתה נכנס לטיפול, או שאנחנו מתגרשים. לא חשבתי שהיא רצינית, אבל אז היא פשוט הוציאה לי צו הרחקה מהבית והעבירה מסר חד משמעי: 'הטלפון הבא ממך הוא ממוסד הגמילה רטורנו. כשתהיה שם אני אתמוך בך ואהיה מאחוריך'.

     

    לא האמנתי לה, אבל כשהגעתי הביתה והיא הזמינה משטרה, הבנתי שהיא לא מתכוונת לוותר. אחרי שלושה חודשים מחוץ לבית, נכנעתי ונכנסתי לגמילה. במקור, עשיתי את זה רק כדי שאוכל לחזור הביתה, אבל לשמחתי ולמזלי – זה עבד.

     

    היום אני יודע שאדם כמוני, שזוכה בלוטו, נמצא בסיכון גבוה להיות מכור. לכן אין לי עוד חלומות על זכייה. כבר ארבע שנים אני נקי. ברור שיש תחושות החמצה, אשקר אם אכחיש. אבל אני יודע שהיום יש לי הרבה יותר שקט נפשי וכיף בחיים, כשאני מתפרנס מעבודה קשה.

     

    מאז שיצאתי, בכל שנה אנחנו חוגגים באותו תאריך: יום הולדת שני. בכל פעם ההורים שלי מגיעים ובוכים בהתרגשות ובהודיה. הם מעריכים ויודעים איזו דרך עברתי, ומאילו תהומות צמחתי. בתקופות הקשות הגיעו אליהם מהוצאה לפועל, ועבריינים היו מתקשרים להפחיד אותם. כל המעגל המשפחתי המורחב נפגע מההתמכרות שלי. כולם עברו גיהינום.

     

    היום אני מטפל במכורים, עובד לפרנסתי בחנות בגדים וחי באושר עם אשתי וילדיי המדהימים. לזוכה הפוטנציאלי שקורא את זה, יש לי רק המלצה אחת: אל תזכה. באמת. זה אסון".

     

    הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מה קרה אחרי שזכיתי בלוטו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אפי שריר
    "תמיד היה לי חלום לזכות בלוטו". נאוה
    צילום: אפי שריר
    מומלצים