החברים הטובים מתגרשים ומאלצים אתכם לבחור צד? אל תסכימו

אנשים מתגרשים. זה חלק מהחיים. למה? יש מלא סיבות. אהבה נגמרת, אי התאמה, תוחלת החיים, עצמאות כלכלית, התאהבות באדם אחר. אפשר להמשיך עד אין סוף. לפעמים זוגות ממהרים להתגרש לפני שמיצו את אופציות צליחת המשבר ולעתים זוגות עושים את הדבר הנכון כי החיים יחד באמת הופכים להיות בלתי נסבלים ועדיף שאנשים יחיו מאושרים בשני בתים מאשר אומללים בבית אחד.

אבל, בעולם של היום, תפיסת גירושים כ"אסון" היא ממש בגדר נזק - נזק לתהליך ההסתגלות וצליחת המשבר ונזק אף גדול יותר לילדים. למה? כי בעוד הוריהם עוברים משבר בו מתערבבות תחושות של צער, תחושת כישלון, פחד מהבלתי צפוי, תחושת בדידות - הם מפספסים את הקושי של הילדים. נכון, הם דואגים להם, שואלים מה יהיה איתם, מתמלאים ברגשות אשם על מה שהילדים עוברים, אבל בפועל הפניות הרגשית שלהם מצומצמת. בדומה להוראות הניתנות לנו בעת המראה – שבמקרה בו חלילה יהיה אסון, חברו קודם את מסכת החמצן אליכם ורק אז לילדים - כשאין לך חמצן עבור עצמך, אינך יכול לעזור למי שלידך וזקוק לך.

לכן, אתם - משפחה קרובה, הורים, אחים, חברים - אתם הם אלו שיכולים להיות חוף המבטחים; אלו שבתוך הסערה מהווים מגדלור, עבורם ועבור הילדים. לכם יש את הכוח לעזור – גם אם הדרך לא ברורה. כך תעשו זאת: קודם כל, אל תגידו את שלושת המשפטים הבאים:

"גם לנו זה קשה"

כהורים, ה'סימביוזה' שלכם למה שהילדים עוברים, גם אם הם בני ארבעים, לא נגמרת. נכון. כואב להם - כואב לכם. אל תפילו את הקושי שלכם עליהם. דברו עם מישהו שאתם סומכים עליו, דברו עם הורים שיש להם וותק בתחום, דברו עם איש מקצוע, תיפרקו, תיטענו מחדש ועם האנרגיה המחודשת הזו תהיו שם עבורם. אבל, לפני שאתם מסתערים לתת עזרה, זיכרו שאיכותה היא קריטית, כפי שאתאר בסעיף הבא.

"זה בעלה אשם"

הצורך למצוא אשמים (גם אם ברור לכם כשמש ביום בהיר שהוא אשם) לא יגרום לילדים שלכם לצאת מהמשבר. ההיפך - הוא רק יגרום להם להתחפר בו עוד. האם זה מה שאתם מאחלים להם? אני אניח לרגע כאן את המודל הידוע של התמודדות עם שלבי אבל, כפי שטבעה אליזבת קובלר רוס, פסיכיאטרית אמריקאית: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, השלמה.

גירושים נחשבים לאירוע הטראומטי השני בגודלו אחרי אובדן אדם קרוב ולכן השלבים הם אותם השלבים. אין מנוס מלהתמודד עם כולם, אבל אצל כל אחד ואחת, ההתמודדות תהיה שונה. היא תלויה בהרבה פרמטרים ואחד המשמעותיים בהם הוא אופי התמיכה לה ההורה המתגרש זוכה. כלומר, לא מספיקה התמיכה שלכם, אלא גם אופיה. סביר להניח שאם תטילו את האשמה בצד השני, שלב הכעס יהיה ארוך מאוד וכעס כידוע הוא כמו סרטן בנשמה - בהתחלה ממוקד ואז שולח גרורות. אין תקווה. דווקא בתקופה שבה תקווה היא התרופה הטובה ביותר ובשעת חירום כמו זו, כשאין בבית, לוקחים מהשכנים.

הכעס הוא חלק אינטגרלי מהמשבר. אל תתנו להם להיתקע בו. אל תצטרפו אל הכעס שלהם ואל תזינו אותו. אם המטרה היא לעבור ולהמשיך הלאה, זו הדרך ההפוכה והיא לוקחת איתה שבויים, כי לידיעתכם, הגורם המשפיע ביותר על הסתגלות ילדים לגירושי ההורים שלהם, זה משך הקונפליקט ההורי וכתוצאה מכך, טיב הקשר שלהם עם כל אחד בנפרד.

ההורה ה"אשם", לחוויתכם, עדיין נשאר הורה של הילדים, שבתקופה זו שואלים את עצמם הרבה שאלות קיומיות, כמו: "מה יהיה איתי?" "מתי אני אראה את אבא/אמא?" "אבא עזב את הבית - הוא עזב אותי", "מה יהיה עם בית הספר?". אם הם ירגישו שאתם לוקחים צד בסכסוך, הם ישתקו בסביבתכם. הם יוציאו את הקושי במקום אחר (בית ספר, חברים, תנועת נוער) - מה שיחמיר את המשבר ויקשה אותו.

"התרחקנו מאז שהם התגרשו. לא רוצים להתערב"

חברים יקרים, זה עבורכם. בעוד המשפחה נשארת לצד ההורה שהוא בן המשפחה - אתם קרועים. בזמן שהם היו נשואים הייתם בקשר עם שניהם, יצאתם לטיולים, ערכתם ארוחות משותפות, ימי הולדת, אירועים, יצאתם לבלות. ועכשיו - מבוכה ענקית. "מה עושים?", "אני הכרתי אותו קודם, אז נשארתי להיות חבר שלו", "היא הצטרפה למעגל החברים שלנו אחרי שהיא הכירה אותו". פתאום לחברות יש כלי מדידה. מחפשים פתרונות וצידוקים לפיתרונות. "נו, סיטואציה לא נעימה, מה לעשות".

ישנם אין ספור מחקרים המעידים שאנשים בעלי מערכת תמיכה חברתית חזקה יכולים להתמודד טוב יותר עם שינויי חיים, מאשר אנשים ללא תמיכה חברתית. החוויה שיחד עם התפרקות המשפחה התנדפו החברים, מותירה את החבר/ה המתגרש/ת בתחושת בדידות איומה ואובדן אמון בתהליך ההסתגלות.

מכירים את האמירה הזו שחברים אמיתיים נמדדים בשעת משבר? אז זו אחת מהן. נכון שאם חלילה המשבר היה מחלה או אובדן אדם קרוב הייתם נערכים מיד? אז דעו שגירושים, בדומה למחלה, יש להם תסמינים כואבים ביותר בנשמה והם בהחלט אובדן של זוגיות של המשפחה שחלמנו ושל הבלעדיות שביחסים עם האדם הקרוב ביותר אלי. אל תמדדו, אל תבחרו. אם הייתם קרובים קודם, תהיו שם עבורם באמירה חד משמעית מילולית - "אני כאן כי את/ה חשוב/ה לי, כי את/ה בתקופה קשה ואני רוצה להיות כאן בשבילך, אבל אני רוצה שתדע/י - שניכם חברים שלי, שניכם חשובים לי ואני לא מוכן/ה לבחור. אני איתך בכעס, בקושי, בחששות, בבכי ואני אשמור על מה שתגיד/י שיישאר בינינו. יחד עם זה, אני אשמור עליו בשיחות איתך כמו שאני אשמור עלייך בשיחות איתו. אתם תעברו את זה".

אולי עכשיו הם יכעסו, כי הם זקוקים למישהו שיצטרף לכעס, אבל זה יהיה מחיר קטן בטווח קרוב עם רווח גדול לטווח הרחוק. מעבר לזה שעזרתם לחבר/ה על הדרך של חייו, הילדים (שלהם, שלכם) ראו אתכם וקיבלו מושג מעודד למהו "חבר".