למה שיטת הבתים במוקדמות לא הוגנת

הנה הסתיים לו עוד שלב מוקדמות מונדיאל. ישראל דורגה בדרג הרביעי בהגרלת הבתים ואכן סיימה רביעית. האם זה מקרי? התשובה היא לא. לא היה שום תסריט ריאלי בו היינו מסיימים מעל המקום השלישי. אלבניה וישראל נאבקו על המקום השלישי והפסדנו על חודה של נקודה. נכון, הנבחרת נראתה רע. את הניתוחים האלה, על אובדן הדרך, על איך שהנבחרת נראית ועל הכישלונות במאני טיים – עשו רבים וטובים ממני. אני רוצה, במועד זה של סיום שלב הבתים לשים את הזרקור על שיטת הבתים עצמה ועל התפקיד שהיא שיחקה ומשחקת בהצלחה ובכשלון של ישראל כמו גם נבחרת אחרות.

שיטת הבתים מוכרת לכולנו היטב. היא נהוגה בליגת האלופות, בגביע אופ"א, במונדיאל, ביורו, בטורנירי המוקדמות שלהם ועוד. היא קלה ומובנת לכולנו ומייצרת אקשן וחוויה ספורטיבית מהנה. הרעיון שלה הוא פשוט – מחלקים את הקבוצות לדרגים ואז מגרילים בתים, כך שבכל בית יש קבוצה מכל דרג. הבית הופך לליגה משל עצמו שבסופה ה"אלופה", ולעיתים סגניתה, מעפילים לשלב הבא. השיטה כה מוכרת לנו ומובנת עד שאנו עיוורים לחסרונות הכה ברורים שלה. היא גם השיטה היחידה הנהוגה כך שנדמה לנו שזו הדרך היחידה לארגן שלב מוקדמות (לפני טורניר, או שלב ראשון בטורניר) באופן שיהיה הוגן ומעניין כאחד. במאמר זה אנסה להצביע על החסרונות של שיטת הבתים וגם להציג שיטה חלופית שלדעתי היא עדיפה עשרות מונים.

(צילום: אורן אהרוני)

שיטת הבתים לא רק מבוססת על דירוג הקבוצות, אלא היא גם מנציחה אותו. כלומר, היא נותנת עדיפות ברורה לקבוצות הטובות על פני הנחותות. הדבר בולט בעיקר בטורנירי מוקדמות המונדיאל והיורו. חישבו על נבחרת גרמניה לדוגמה. ללא ספק, אחת הנבחרות הטובות בעולם. היא קיבלה בית עם צ'כיה וצפון אירלנד ועוד נבחרות חלשות. היא לא נאלצה להתמודד בדרכה למונדיאל עם אף נבחרת ברמתה. לא עם ספרד, לא עם צרפת וכו'. גם אם גרמניה הייתה עוברת תקופה קצת פחות טובה ביכולת, סכוייה לסיים ראשונה היו גבוהים. במקרה מאד גרוע היא היתה מסיימת שנייה ועדיין הייתה שומרת על סיכוי טוב להעפיל. הפריבילגיה הזאת לא הייתה לנבחרת ישראל או לליכטנשטיין. נסו לדמיין שליכטנשטיין הייתה פתאום עדנה עם הרכב שחקנים השווה ברמתו לזה של גרמניה. אם קשה לכם לדמיין את זה, דמיינו פשוט שבמקום ליכטנשטיין, גרמניה הייתה בבית שלנו במוקדמות. האם היא היתה מסיימת ראשונה באותה הקלות? ודאי שלא. כי היא היתה צריכה להתמודד עם ספרד וגם עם איטליה וסביר להניח שגם אם היא הייתה במייטבה, עדיין ייתכן שהייתה מסיימת שניה או אפילו שלישית.

שיטת הבתים יוצרת לא אחת מקרה שבו קבוצות מבטיחות את עלייתן לשלב הבא ואפילו את מיקומן בראש הבית כבר לפני מחזור הסיום. זה הופך את משחקי המחזור האחרון ולעיתים אף יותר ללא מעניינים ואף גרוע מכך – לבלתי ספורטיביים. קבוצה מבטיחה את המקום הראשון ואז מפסידה במשחק האחרון ומאפשרת ליריבתה לזכות בקלות במקום השני. זה לא תרחיש דימיוני. זה קורה. אחרי הכל, עם כל הרצון הטוב, שחקנים שיודעים שהנבחרת שלהם כבר עלתה יתאמצו פחות וישמרו על הרגליים. גרוע מכך הוא האפשרות שתוצאה מסויימת תשרת את שני הצדדים. זכור במיוחד מקרה בו דנמרק ושוודיה היו מעפילות שתיהן משלב הבתים ביורו רק במקרה שהמשחק ביניהן ייסתים בתיקו 2:2. המשחק אכן הסתיים כך. זה מקרה קיצוני, אבל הוא מעיד על בעיתיות שצפה מדי פעם.

שיטת הליגה ככלל, ושיטת הבתים ביתר שאת, לא באמת מועדדת קבוצות להבקיע שערים רבים. קבוצה שמוליכה 0:1 האינטרס העיקרי שלה הוא לשמור על היתרון והוא גובר על הרצון להבקיע גול נוסף. אחרי הכל, הפרש השערים משחק תפקיד משני ביותר. הדברים אמורים בעיקר על שלב הבתים במונדיאל וביורו. שם אין בית/חוץ, אלא ליגה קצרה של שלושה מחזורים. כל משחק קובע ויש מעט מקום לתקן. קבוצות משחקות מאוד זהיר בלי שום אינטרס להגדיל את התוצאה. ביורו האחרון רק ב-11 מ-36 משחקי שלב הבתים זכו הצופים לראות שלושה שערים או יותר. רק בשניים היו 4 או יותר שערים. באחד הבתים הובקעו שבעה שערים בכל ששת המשחקים יחד. זה עלוב ובתור צופה זה גם מעליב. במונדיאלים ובאליפויות אירופה שקדמו המצב היה דומה.

(צילום: EPA)

אז מה עושים? להתלונן זה יפה, אבל יש לך הצעה אחרת?? אז יש לי. למעשה ההצעה שאני עומד להציג כאן אינה שלי ואינה חדשה. השיטה שנקרא לה "שיטת הבית האחד" היא די פשוטה. נניח רוצים לארגן שלב מוקדם ביורו. במקום לחלק את הנבחרות לארבעה דרגים ולהגריל בתים של ארבע קבוצות, נחלק את הקבוצות לשלושה דרגים. דרג א', ב', ו־ג'. נניח 8 נבחרות בכל דרג. אח"כ נארגן שלושה מחזורי משחקים בהם כל קבוצה תוגרל לשחק מול קבוצה אחת מכל דרג. נניח ספרד היא קבוצת דרג א'. היא תשחק משחק אחד מול קבוצת דרג א' אחרת, נניח גרמניה, משחק מול קבוצה מדרג ב', נניח פולין ומשחק מול קבוצה מדרג ג', נניח הונגריה.

מה טוב בשיטה הזו? קודם כל היא הוגנת יותר. כל קבוצה, ולא משנה הדירוג הראשוני שלה, מתמודדת עם אותו קושי פחות או יותר. בדוגמה שהצגתי קודם, בה דמיינו מצב לפיו ליכטנשטיין לפתע נעשית טובה כמו גרמניה, הרי שגם ליכטנשטיין וגם גרמניה נדרשות לאותו המאמץ, לפחות מבחינה סטטיסטית, כדי לסיים במקום שיבטיח עלייה לטורניר הבא. בשיטה הזו, אין כמעט סיכוי שמשחק לא יהיה חשוב. גם אם נבחרת הבטיחה מקומה בצמרת הטבלה, המיקום המדוייק קובע להמשך. לכן גם במחזור האחרון, כל נבחרת תשחק ברצינות כדי לנצח. יתרה מכך, מאחר שכולם תלויים בכולם וזה ליגה עם מספר מחזורים קטן יחסית, סביר שהפרש השערים יכול להשפיע על הדירוג. לכן גם במחזור האחרון ייתכן שההבדל בין ניצחון 0:1 לניצחון 0:3 יהיה עלייה של מקום או שניים בטבלה. ובמילים אחרות, השיטה הזו סביר מאוד שתעודד משחק התקפי והקהל יזכה לראות יותר שערים.

איזה בעיות יש לשיטה הזו? עבור המונדיאל והיורו, הבעיה העיקרית היא לוגיסטית. שיטת הבתים יוצרת למארגנים ודאות די טובה לגבי מה יקרה בשלב הנוקאאוט. אם יודעים מראש שהמנצחת של בית א' תפגוש את השנייה בבית ב', אז אפשר מראש לקבוע את מועד המפגש ביניהן, כך שהוא יאפשר להן לפחות שלושה ימי מנוחה. בשיטה שאני מציע אין שום ודאות כי רק ממש עם סיום השלב הראשון יודעים מה יהיו המפגשים בשמינית הגמר. זה מצריך הוספת יום או שניים של מנוחה ולוגיסטיקה יותר מורכבת. עבור טורנירי מוקדמות וליגת האלופות הבעיה הזו לא משחקת תפקיד.