בראשית ברא אלוהים: ואיך תלמדו את הילדים שלכם?
יש אלוהים, קובע הפסוק הפותח את התורה, והוא ברא את כל העולם. גם המשנה לא מסמאת את עינינו במליצות ובתחפושות. אז מי מתנהגות בהסוואה? העמותות העוסקות בהדתה. לא מפתיע לגלות שבאווירה הרוחנית של החברה הישראלית-ליברלית, הן פורחות
בלי לבזבז זמן
שורות הפתיחה של יצירה מסורתית הן חלון ראווה לעולם הערכים של יוצריה. דוגמה נפלאה לכך היא הפסוק הקצר הפותח את ספר-הספרים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ופורש בפנינו את האידיאולוגיה המשוקעת בכל לבנה בבית הכל-בו הגדול של התנ"ך.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יש אלוהים, קובע הפסוק הפותח, הוא אחד, הוא עצמאי והוא ברא את כל העולם. מכאן תיגזר חירותו המוחלטת של האל, האמונה בצדקת שלטונו ובחובת הציות שלנו, הברואות והברואים, למצוותיו. בלי קישוטים, בלי התנצלויות ובלי חנופה, הפסוק הראשון של הספר הראשון בתורה מוקדש לאידיאולוגיה המקראית – עבודת הבורא.
אני אוהבת את הישירות הזו. אני אוהבת לגלות שלא מנסים ללכוד את תשומת לבי בקישוטים של הבל. ספרו לי מה אתם מוכרים - אני אחליט אם אני קונה.
מאה ושמונים מעלות מהתורה
חלון הראווה של התורה שבעל-פה ישיר לפחות באותה מידה, ומציע, במובנים רבים, תוכן הפוך. כך נפתחים שישה סדרי משנה: "מאימתי קורין את שמע בערבית?" התורה שבעל-פה מעידה על עצמה שאיננה מתייחסת לשאלות יסוד של קיום העולם, אלא לזוטות החיים היהודיים.
מקריאת המשך המשנה נלמד שאלוהים וגם התורה שבכתב הם לא הנושא שלה. מאותם משפטים פותחים נלמד גם שבני אדם, הרבנים, עומדים במרכז היצירה - והמחלוקת היא המנוע שלה. על כן שאלות, ולא קביעות, הן המובילות את היצירה.
התורה שבעל-פה מציעה כִּיוון תרבותי חדש, וגם היא לא מסמאת את עינינו במליצות ובתחפושות. כבר בפתיחת המשנה הראשונה מוצגת בפנינו המהפכה התרבותית במלוא הדרה. נרצה – ניקח, לא נרצה – נניח להם לחכמים להמשיך וליהנות בעצמם מבית המדרש שיצרו.
החיים כמלחמה
במאה השש-עשרה נכתבה שורת הפתיחה של חיבור שהפך לספר יסוד בחיים היהודיים, "השולחן ערוך": "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". ומיד אנו מבינות שגם מחבר זה רואה את העולם כבנוי מבורא ומנבראים. הוא מניח במרכז חיבורו את העשייה, והוא גם מניח שעשייה זו איננה בחירה טבעית והיא כרוכה במלחמה תמידית ובהתגברות על מכשולים. הוא מעודד את המלחמה הפנימית.
כך נכתבים ספרים רציניים של הדרכה רוחנית; הם תובעים מעצמם לבנות תמונת מציאות, לגזור ממנה תוכנית עבודה ולחשוף את האמונות שלהם בפנינו. זה לא הופך את טענותיהם לנכונות, אבל זה מעמיד אותן במקום שמאפשר הבנה, בדיקה וגם ויכוח.
אין "יהדות אובייקטיבית" - ויש הדתה
מדעי הרוח והחברה אינם מדע מדויק, אין בהם מתודת עבודה מוסכמת ואין דרך מסודרת להוכיח טענות או להפריכן. המחקרים בתחומים אלה מוטים על ידי תפיסת עולמן של החוקרות, והכול בתחומים אלה פוליטי.
משום כך מתמיהה תמימותן של הטוענות: "זה לא נורא שעמותות דתיות מלמדות את בנותינו יהדות. הן רק מוסרות ידע". חברות יקרות, אין "העברת ידע פשוט" בתחומי היהדות. הטור הזה הוא פוליטי, העמותות שנכנסות לכיתות של הילדות שלנו הן פוליטיות, המנהלת שמעלימה עין אומרת אמירה פוליטית, וגם אדישותם של ההורים היא פוליטית.
כל הבחירות המודעות והלא מוּדעות שלנו בענייני רוח וחברה הן בחירות פוליטיות, ושתיקה לנוכח הדתה – כהודאה.
איך נזהה הדתה?
הדתה מתנהגת בדיוק בצורה הפוכה מפתיחות הספרים ההגונים שראינו - היא מסווה את מטרותיה. פרנסיה טוענים שהם "רק רוצים ללמד יהדות". אבל אם הם טרחו להקים עמותה, לאסוף לשורותיהם מדריכות ולרוץ בין בתי ספר - יש להם מוטיבציה אידיאולוגית ברורה. האחריות שלנו היא לגלות אותה, לדרוש מהם להצהיר עליה, ולראות אם היא מתאימה לנו ולבנות שלנו.
כשעמותה מקבלת בנדיבות כספי מדינה וגישה נוחה למערכת החינוך, קל יותר לזהות את האידיאולוגיה שלה, אבל קשה יותר להישמר מפניה. מאבק בתנועות אידיאולוגיות הנתמכות על ידי כסף וכוח שלטוני דורש מוטיבציה חזקה, כוחות נפש ואחריות קהילתית. זוהי שעת מבחן.
ביום שאחרי ההדתה
התורה, המשנה והשולחן ערוך לקחו אחריות על בניית תפיסת עולם, והצהירו עליה בגלוי ובראשית הדרך. העמותות העוסקות בהדתה מחזיקות גם הן באידיאולוגיה חזקה, אלא שהן צובעות אותה בצבעי השקר.
ואנחנו, החברה היהודית הליברלית? נניח שננצח את עמותות ההדתה, ונשאיר את מערכת החינוך שלנו בידינו. באלה תכנים תרבותיים אנחנו טוענות אותה?
חרדה ושיתוק רוחני
"לי אין סבא מדוע? / כי סבא שלך בשמיים הלא / איך הוא הגיע לשם עם סולם? / לא זה קשה להסביר האמיני כשתגדלי תביני" (תרצה אתר).
בערך בגיל שלוש ילדות כבר מבינות מוות (כך טוען יאלום וכך גם מלמד ההיגיון הפשוט) בגיל זה הן גם מבינות היטב שיש "מותר" ו"אסור", "טוב" ו"רע", ונשים שונות מקבלות החלטות שונות.
ייחודה של קהילה ליברלית שאין לה הסבר מסודר לשאלת משמעות החיים. ייחודה של קהילה ליברלית שהיא מעריכה ומטפחת את היכולת לשאול שאלות נטולות תשובה.
הסכנה של קהילה ליברלית היא שעוצמתן של השאלות והתביעה הקשה לחיות בלי תשובה חובקת כל, יכולות לגרום לחרדה ולשיתוק רוחני.
מדאיג אותי
מדאיג אותי שאין במערכת החינוך שלנו שיעורים המוקדשים לעיסוק בסוגיות קיומיות.
מדאיג אותי שמערכת החינוך לא מרבה לעודד תלמידות לחקור את עולמן הרוחני.
מדאיג אותי שמערכת החינוך לא מעודדת תלמידות לנסח לעצמן מטרות ודרישות מוסריות.
מדאיג אותי שאנחנו כקהילה מאוימות משאלות רוחניות ועל כן מעודדות את עצמינו ואת מערכת החינוך להדחיקן.
חבל לי שאנחנו לא מרבות להשתמש בתרבות היהודית כמנוף לחשיבה מוסרית-ספקנית, ככלי להצפת שאלות רוחניות ולהתבוננות על הצורך לחיות חיים מוסריים.
לא מפתיע אותי לגלות שבאווירה הרוחנית הזו של החברה הישראלית-ליברלית, פורחות עמותות ההדתה.
נ. ב. זה לא חד-ממדי
דברים רבים קורים במערכת החינוך הממלכתית בישראל, ואין צורך להשחיר את התמונה ולהציגה באופן חד-ממדי. לפני שנה סיים בני את לימודיו בתיכון ממלכתי ירושלמי ("זיו") שבו זכה ללימודי יהדות ליבראליים מהמעלה הראשונה; לחינוך לספקנות, לשאילת שאלות וגם למחויבות ערכית אישית וקהילתית.
אין בלבי נבואות זעם ואני לא "יושבת שבעה" על החינוך הממלכתי בישראל, ויחד עם זאת אני חושבת שכדאי לנו לעשות ממש הרבה יותר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, שבת חול המועד סוכות
, העלה פיני (טוקבק 27) שאלה ביחס לסיזיפיות של החיים הרוחניים שמציע "קהלת". פיני יקר, אני מסכימה עם דבריך ובסרטון המצורף (למעלה) אנסה להצטרף לטענה שלמרות הכול, "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר" (קאמי).
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
