ביקורת סרט: "קו הדממה" - עיבוד גרוע לסרט בינוני

בניסיון לסמן את מגמות ההידרדרות בהוליווד "קו הדממה" ("Flatliners") ראוי לציון משתי בחינות. ראשית, הוא חלק מתופעת העיבודים לסרטים משנות ה-90 – אותה חזרה מנחמת לסרטים ולסדרות שיוצרי הקולנוע הצעירים ראו בילדותם. כל זאת רק כדי לוודא השצופים לא יפגשו, חלילה, משהו שהם לא מכירים. שנית, מדובר בעיבוד לסרט של אחד מבעלי המקצוע הירודים בהוליווד, ג'ואל שומאכר. אומנם "קו הדממה" הוא לא מהנוראים שבסרטיו (קשה להתחרות בשני סרטי "באטמן" שביים), אך גם במקור לא היה מדובר ביותר מאשר מותחן אימה בינוני ביותר. העיבוד, בבימויו של נילס ארדן אפלב (במאי הגרסה השבדית ל"נערה עם קעקוע דרקון") ולפי תסריט של בן ריפלי ("קוד מקור" היה סרטו הראוי היחידי), מתחיל מהבינוני ומידרדר במהירות לעבר הגרוע.

אף שהגרסה הנוכחית שומרת על נאמנות רבה למהלך העלילתי של המקור, היא גם מבצעת כמה התאמות. בסרט המקורי היו הגיבורים חמישה תלמידי רפואה שרק אחת מהם בחורה (ג'וליה רוברטס – ארבעה חודשים אחרי שזינקה לסטרטוספרה עם "אישה יפה"). בגרסה הנוכחית היחס משתנה לשלוש בנות מול שני בנים. יש גם קצת יותר גיוון אתני, אבל לא כזה שמשקף את המתרחש בפקולטות היוקרתיות בארה"ב. הבעיות שיש להוליווד עם ייצוגי אסייתים והודים כבר לא ייפתרו בסרט הזה.

כמובן שזו נותרת פנטזיה על חיי סטודנטים לרפואה – ממש כמו שהדירה של החברים מ"חברים" לא שיקפה את אפשרויות המגורים של צעירים במנהטן בשנות ה-90. במקרה זה אף יש דמות סטודנט שאינה מסתפקת בדירה מפוארת אלא גרה ביאכטה. הצגה ריאליסטית של עולם הסטודנטים לרפואה לא תימצא בסרט, גם לא באופן שבו הם מתנהגים, מעריכים סיכונים ומגיבים למה שמתרחש. הם סטודנטים לרפואה המפגינים רמת טמטום זהה לזו של בני נוער בכל סרט אימה ירוד.

אם ניתן, במאמץ רב מאוד, למצוא סוג של תוכן שעולה ממסגרת פיקטיבית זו, הוא שהיא משרתת את העיסוק של הסרט באלמנטים של אשמה הצפים ועולים במפגש עם עולם המתים. ניתן לטעון שברמה מסוימת, מן הסתם לא מודעת, המקור לאשמה אינו רק החטאים האישיים והטראומות של הדמויות, אלא עצם השאננות הכלכלית המופגנת.

סטודנטים לרפואה המפגינים רמת טימטום זהה לזו של בני נוער בכל סרט אימה ירוד. מתוך הסרט

הגיבורה היא קורטני הולמס (אלן פייג'), הנושאת את המשא הכבד של חטא נעורים לאחר שנהגה במכונית וגרמה למותה של אחותה הקטנה. דמות זו מקבילה לדמות הנשית הרגישה שגילמה ג'וליה רוברטס בסרט הקודם, והיא מחליפה את הדמות שעמדה במרכז הגרסה המקורית – דמותו השאפתנית והפזיזה של נלסון רייט, בגילומו של קיפר סאת'רלנד. ההבדל בדמות הראשית יוצר גם שינוי בטמפרמנט של הסרט – ולא לטובה.

עוד ביקורות קולנוע:

"מז"ל טוב" - מוצר קלוקל שתוקפו פג

"מכתוב" - כשהגורל לא מצחיק

"חזק יותר" - דרמה לא מרגשת

"בחזרה לבורגונדי" - קליל וחסר ייחוד

כמקובל בסרטים שפועלים על נוסטלגיה יש ניסיון לתת תפקידי אורח לשחקנים שמזוהים עם המקור (כפי שנעשה אך לאחרונה ב"מכסחות השדים") - כך מצא עצמו סאת'רלנד על הסט. אולם נוכחותו של השחקן בתפקיד אורח יצרה סוג של בלבול. סאת'רלנד היה אמור להופיע בסרט כנלסון רייט ובכך לסמן שזהו סוג של סרט המשך, או שדור חדש פועל באותו "עולם" של הסרט המקורי. בסופו של דבר הוא מגיח בהופעת אורח מיותר בתכלית, כד"ר בארי וולפסון, מרצה צולע מבית הספר לרפואה שבו לומדות הדמויות.

תפקיד אורח מבלבל. סאת'רלנד

לאחר ביסוס טראומת הנעורים של הגיבורה והווי הלימודים בפקולטה לרפואה, הסרט מגיע אל הדבר שלכבודו התכנסו הדמויות. קורטני יוזמת ניסוי שבמסגרתו יתבצע רישום מדויק במכשיר MRI של הפעילות המוחית שלה לאחר שימיתו אותה לחמש דקות וינסו להקים אותה לתחייה. היא משכנעת במהירות מפתיעה את חבריה - בן העשירים הדושי ג'יימי (ג'יימס נורטון) והתלמידה "שאימה דוחפת אותה להישגים" סופיה (קירסיי קלמונס) - להשתתף במחקר המדעי המפוקפק בטענה שזה יבטיח להם תהילת עולם.

לאחר שהיא חוזרת מהמוות קורטני נושאת עימה יכולות מועצמות – היא חוזרת לנגן במיומנות על הפסנתר ומבצעת אבחנות רפואיות חדות כתער. הסטודנטים הצעירים והשאפתניים אינם מסוגלים לעמוד בפני הפיתוי ומבצעים ניסוי דומה על עצמם. כמו ב"הזבוב" של קרוננברג, לוקח קצת זמן עד שתוצאות הניסוי הרדיקלי מתבררות במלואן, אבל אז כבר מאוחר מדי.

הרעיון הבסיסי הוא שלכל דמות יש מטענים מהעבר שרודפים אחריה ושבחציית הגבול בין עולם החיים והמתים יעלו הדברים לפני השטח. זהו רעיון שזכה לטיפול קודם בסרטי מדע בדיוני ואימה, ואפשר להזכיר את יצירת המופת "סולאריס" של אנדרי טרקובסקי כדוגמה לסרט שמציג עיסוק פילוסופי ורוחני הנושא דמיון לסיטואציה זו. ב"קו הדממה" הכול מתמצה בסדרה של הבהלות בנאליות שאותן ייחוו הדמויות הלא מעניינות של הסרט. עיבוד מיותר למקור שהיה מוטב לתת לו להמשיך לנוח על משכבו.