טיול משפחתי במצרים: "הרגשנו מחוברים למקום"

היום הראשון: להתרגש מהפירמידות וללמוד להתמקח

בשעה 10:00 בבוקר יצאנו - שקד (8), ליה (14), אסיה (17), קנדיס אשתי ואני - מקהיר לכיוון גיזה, לאחר כ-20 דקות של נסיעה הבחנו כבר בקצוות המחודדים של הפירמידות. ירדנו מהכביש המהיר ונכנסנו לרחובות, סמטאות שצרות בדיוק כדי להכיל את רוחב המכונית. אין אספלט והמכונית עשתה את דרכה בנסיעה על חול מהודק בין בתים בנויים מלבנים חשופי טיח. משני הצדדים הציעו אנשים את מרכולתם המאובקת.

הגענו למתחם שלאחר מכן הבנתי שממנו יוצאים הטיולים המודרכים לפירמידות. נכנסנו לאחת מהסוכנויות שעליה המליץ הנהג שלנו (עליו ארחיב בהמשך). קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והציעו לכולנו שתייה קלה. הושיבו אותנו בחדר סלון של אורחים הגישו לנו את השתייה והבחור הסביר לנו באנגלית רהוטה מה האפשרויות שיש להם להציע - טיול קצר, בינוני או ארוך.

החופשה המשפחתית של משפחת נחום בקהיר(צילום: משפחת נחום)

להתמקח כאן זהו דבר מקובל לחלוטין(צילום: משפחת נחום)

"התמלאתי גאווה להגיע עם המשפחה שלי למקום הזה, הפעם בתור תיירים" 

נכנסנו למתחם והתחלנו לטפס על גבעת חול גדולה. בפסגת הגבעה נפרסו לרגלינו שלוש הפירמידות במלוא הדרן. ההתרגשות הייתה בשיאה. הבטנו המומים, נשימתנו נעתקה, חזרנו ואמרנו אחד לשני שאין מצב, זאת רק תפאורה, זה לא אמיתי. ירדנו מהגבעה ברכיבה והמשכנו בדרכינו לכיוון המונומנטים העצומים.

אמיתי לגמרי: על רקע הפירמידות ההיסטוריות והספינקס(צילום: משפחת נחום)

"הפירמידות במלוא הדרן"(צילום: משפחת נחום)

קבלת פנים יפה בסוכנות שלפני הפירמידות(צילום: משפחת נחום)

ליד הפירמידה הבינונית, ניגשתי לאבנים העצומות שעומדות שם כבר 5,000 שנה, הנחתי את ידי עליהן, עצמתי את עיניי, כולי נפעם מהתרגשות, מדמיין את בני ישראל ואת המקום שממנו נהיינו לעם. לו יכלו האבנים לדבר מה הן היו מספרות? דמיינתי משפחה כמונו, בני עמנו, עם סנדלי עור ורגליים חשופות גוררות ומושכות את האבנים העצומות כעבדים חסרי כל, ובאותה נשימה התמלאתי גאווה להגיע עם המשפחה שלי למקום הזה, הפעם בתור תיירים, עם סנדלי שורש, חופשיים, עם מדינה משלנו. עוצמות שלא ניתן לתאר.

צילום חובה: נשיקה לספינקס(צילום: משפחת נחום)

ואחת מהגמל(צילום: משפחת נחום)

אסור לטפס על הפירמידות. מותר לעלות למדרגה הראשונה, אבל לא לטפס עד למעלה. היו אנשים שנתקעו, פשוט לא הצליחו לרדת. המדריך אמר שתיירים יפנים משלמים בקשיש לשומר כדי לטפס, אך עושים זאת רק כשיורדת החשיכה.

מציית לחוקים: אסור לטפס על הפירמידה רק למדרגה הראשונה(צילום: משפחת נחום)

היום השני: לשוט על הנילוס המרהיב ולתצפת מהכי גבוה

לאחר נסיעה של 20 דקות הגענו לנילוס, הנהר הרחב והמרשים ביופיו שחוצה את העיר. עלינו ליאכטה (לא לצפות ליאכטה תיירותית) הקפטן ביקש 80 דולר לאחד. כאן כבר לא התרגשתי, הבנתי שהם רואים אותנו כארנק מהלך ומנסים להוציא את המקסימום שהם יכולים. אמרתי לו 100 דולר זה המקסימום שאני משלם על כולם, הוא לא נבהל או נפגע בכלל, אלא הסכים מיד ויצאנו לשייט בנילוס.

בגדול זה לא שונה משייט אחר שעשיתי בכל מיני מקומות בעולם, אבל עצם העניין ששטנו על הנילוס וראינו את קהיר מהזווית הזאת היה שווה את זה. במהלך השייט רואים ילדים קופצים למים, אנשים לוקחים מים במכלים על גבי חמורים כנראה לצורך השקיה, דייגים יושבים על גדות הנהר ומטעי בננות אין סופיים.

נהר הנילוס העצום(צילום: משפחת נחום)

חוויית השייט שווה את התשלום(צילום: משפחת נחום)

לאחר שעה של שייט הגענו למקום אירוח עם כוורות שמפיקות דבש. ישבנו, שתינו תה, אכלנו מאפה שדומה למופלטה ענקית (בגודל של פיצה משפחתית) עם דבש ולאחר מכן חזרנו את כל הדרך בחזרה. די נחמד בסך הכל.

הנוף המרהיב ממגדל הבורג'(צילום: משפחת נחום)

תצפית על כל קהיר(צילום: משפחת נחום)

טיפ: כדאי לדעת שיש תור משמעותי גם בעלייה וגם בירידה. בסך הכל המתנו בשני הכיוונים כשעה וחצי. המעלית היא קטנה ויכולה להכיל בין 8 ל-10 בני אדם. המון אנשים רוצים לעלות ולרדת והמעלית איטית, קחו את זה בחשבון.

היום השלישי: לפגוש את תות ענח' אמון ולבקר בכיכר תחריר

ביקור במוזיאון הפרעונים. נסענו למוזיאון, שילמנו כניסה בערך 150 לירות מצריות למבוגר ו-75 לירות מצריות (כ-15 שקלים) לילד. עברנו בידוק ביטחוני ונכנסנו פנימה. המוזיאון הוא בין שתי קומות. מיד בכניסה רואים פסלים ענקיים של הפרעונים, את הספינה של חופו, סרקופגים שבהם היו קוברים את בני המלוכה, אביזרים וכלים מהתקופה הקדומה ועוד מאות מוצגים מרהיבים.

בקומה השנייה, ביחד עם עוד המון מוצגים, ניתן להיכנס לאזור המומיות. כניסה לשם דורשת תשלום נוסף, למיטב זכרוני זהה לתשלום הכניסה. כמובן ששילמנו ונכנסנו. שם ראינו מומיות ששוכבת בתוך אקווריום זכוכית שממוזג לטמפרטורה מסויימת כדי לשמור עליהן. רואים פרצוף, שיער, ידיים ואצבעות - ממש מדהים. יש תגית ליד כל מומיה שמתארת ממתי עד מתי היא חיה ומה היה הגיל שבו מתה. בחלקן כתוב ממש מי היה האדם שכעת מוצג כמומיה. איך הם יודעים? אין לי מושג, אבל זה מה שהיה.

בכניסה למוזיאון הפרעונים(צילום: משפחת נחום)

המומיה שלי ואני(צילום: משפחת נחום)

מראות מרתקים (אולי לא לכולם)(צילום: משפחת נחום)

מוזיאון הפרעונים והמומיות(צילום: משפחת נחום)

אזור נוסף במוזיאון הוא החדר של תות ענח' אמון (אחד מהמלכים הפרעונים), שם ניתן לראות את המסכה והתכשיטים שלו שעשויים מזהב ומשובצים באבנים יקרות, ממש מיוחד.

שלושת הילדים: ליה, אסיה ושקד במוזיאון(צילום: משפחת נחום)

היום הרביעי: למצוא הפתעות בשוק

עם שתי בנות מתבגרות לא הייתה ברירה אלא להיכנס ל"סיטי סטאר מול", קניון ענק שבנוי ממספר בניינים. בקניון ניתן למצוא מותגים כגון טומי הלפינגר, ויקטוריה סיקרטס, מרקס אנד ספנסר, H&M, אמריקן איגלס, סטאר באקס, דאנקן דונאטס, נייק, אדידס, סקטשרס, סמסונג, אפל, סמסונייט ורבים אחרים. המחירים בהתאם.

גם זה יש כאן: קניון סיטי סטאר(צילום: משפחת נחום)

מרשים ושופע במותגים המוכרים, גם אלו שאין בארץ(צילום: משפחת נחום)

דחיתי אותם תוך כדי הליכה. עוד אני מתקדם ניגש אליי בחור צעיר שאמר באנגלית "בוא איתי, מה אתה צריך? אני אעזור לך". אמרתי לו שאנחנו מחפשים לאכול משהו קטן, אולי פיצה. הוא אמר לי בוא אקח אותך. הוא לקח אותנו לאחת מהמסעדות, ישבנו לאכול והוא ישב שני שולחנות לידינו. מדי פעם הגיעו אלינו רוכלים, הוא סילק אותם מאיתנו, ולא הפסיק לומר לי באנגלית: "אל תדאג, אין עמלה". כמובן שלא האמנתי בהתחלה, אבל החלטתי לזרום.

שוק קאל אל חלילי(צילום: משפחת נחום)

תבליני קהיר: דוכן חובה בכל שוק(צילום: משפחת נחום)

מגוון גדול של סחורה מכל הצבעים והמינים(צילום: משפחת נחום)

אוכל: "טעים בטירוף. כמו שאנחנו מכירים במחירים מצחיקים"

עוד בבית קראנו על הפלאפל פול של המצרים. אז ככה, זה באמת המאכל הלאומי, למעשה משפחה מצרית אוכלת בכל בוקר פול מבושל ופלאפל פול.

תחושת ביטחון: לדבר חופשי בעברית אבל להזדהות כגרמנים

בשום שלב בטיול לא חשנו חוסר ביטחון. בגדול, אף אחד לא מתעניין בך, אנשים חיים שם את שגרת החיים שלהם ואנחנו לא איזה יצור מוזר, יש שם עוד מלא תיירים. ברחוב לא הזדהינו כישראלים, אך דיברנו בינינו עברית באופן חופשי, לא היה להם מושג באיזו שפה אנו מדברים.

מה צריך לסדר לפני הטיול?

כדי להגיע לקהיר צריך להוציא ויזה בשגרירות מצרים בתל אביב. תהליך הוצאת הוויזה נמשך בין 10 ל-14 ימים וכרוך בשלושה ביקורים בשגרירות. צריך לשלם אגרת הוצאת ויזה בסך 150 שקל.

איך מגיעים לקהיר?

לקחנו מונית לשארם א-שייח ומשם טיסה של שעה עם חברת Nile Air לקהיר (אנחנו מצאנו טיסה שעלתה כ-100 דולר). מי שמעדיף נסיעה במונית או באוטובוס שייקח בחשבון שלתיירים אסור לנסוע על הכביש שחוצה את סיני מטעמי ביטחון ולכן יש לנסוע לשארם שלוש שעות ולאחר מכן לקהיר שמונה שעות נוספות. תוסיפו לזה עצירות של מנוחה ותעשו את החשבון לבד.

איך התניידנו בעיר?

כשהגענו לקהיר חיכה לנו הנהג שקבענו איתו מראש. בחור מקסים שהגיע עם פיג'ו 504 ענתיקה אך שמורה. הוא ליווה אותנו במשך כל הטיול. כל בוקר בשעה שקבענו איתו הוא הגיע לקחת אותנו עם חולצה מכופתרת מגוהצת ונעליים מצוחצחות, כמו חתן. בכל מקום שהוא הוריד אותנו הוא חיכה עד שסיימנו את הסיור. כשסיימנו הייתי מתקשר אליו ותוך שלוש עד חמש דקות הוא הופיע, תמיד באדיבות מופלאה ובחיוך.

משפחת נחום עם הנהג הצמוד מוחמד דנדנא(צילום: משפחת נחום)