האדם החושב

אדם סילבר היה בקושי חודשיים בתפקיד כשנפלה לפתחו שערורייה שהציתה את אמריקה. דונלד סטרלינג, הבעלים המיתולוגי של לוס-אנג'לס קליפרס, הוקלט מביע את דעתו הפרימיטיבית על שחקנים שחורים. הרשתות החברתיות התפוצצו, הסיפור פתח מהדורות חדשות, הנשיא דאז ברק אובמה התבקש להגיב. היום סטרלינג היה יכול לרוץ לבית הלבן, אבל ב-2014 זה עדיין היה לא לעניין להגיד בקול רם דברים שהרבה אמריקאים חושבים בשקט.

סילבר מצא עצמו ברגע מכונן, לכאן או לכאן. דייויד סטרן, הקומישנר שאותו החליף, היה מחליק את הסיפור. לסטרן הייתה מעט סבלנות לאירועים מעוררי מחלוקת חברתית ומבחינתו בעלי הקבוצות תמיד צודקים, אבל סילבר הוא אדם אחר. לא רק יותר צעיר, גם יותר נאור ועם מצפון מוסרי ברור. התגובה שלו הייתה מהירה, חדה וללא דופי. הוא הרחיק את סטרלינג לכל חייו, קנס אותו ב-2.5 מיליון דולר וחייב אותו למכור את הקבוצה.

סילבר. צעיר, נאור ועם מצפון מוסרי ברור(צילום: AP)

בחודשים שאחרי, סילבר קיבל סטנדינג אוביישן בכל אולם שאליו הגיע. במהלך משחק פלייאוף של הקליפרס, כשהמצלמה חלפה ביציע על פניו ועל פני מג'יק ג'ונסון, לא היה ברור מי מהם זכה למחיאות כפיים רועמות יותר. הוא חילק חתימות, הצביעו עליו כעל המודל החדש לניהול ליגה מקצוענית במאה ה-21, והכי חשוב מבחינת סילבר - הוא קנה את ליבם של השחקנים. המסר שלו אליהם היה ברור: אני אולי מקבל את המשכורת מבעלי הקבוצות, אבל אני יודע מי עושה את הליגה.

ארבע שנים אחרי עונת הרוקי חסרת התקדים שלו, יחל השבוע סילבר בן ה-55 את עונתו המלאה הרביעית. הוא עדיין פופולרי ועדיין עושה את הרוב נכון, אבל מוצא עצמו בצומת משמעותי מאוד. כי למרות שדור השחקנים הזה הוא אולי הטוב בהיסטוריה, על המגרש ומחוצה לו, ה-NBA עצמה היא ליגה עם הרבה בעיות.

סילבר ועומרי כספי(צילום: ראובן שורץ)

זריחה במערב, שקיעה במזרח

הצרה הגדולה היא, כמובן, העובדה שאפשר לחלק את ה-NBA לליגה לאומית ולליגה ארצית. הפער בין המערב לבין המזרח בלתי נסבל. השווי הממוצע של קבוצת NBA הוא קרוב ל-1.4 מיליארד דולר, זה עסק אדיר ממדים, ואי אפשר להתחיל עונה כשברור כי בערך שתי קבוצות במזרח היו מצליחות לעלות לפלייאוף במערב. לדברים האלה יש בדרך כלל מחזוריות, אבל הפעם מדובר במשבר של ממש ותצטרך להימצא דרך, גם אם מלאכותית, לטפל בו.

עד אז מנסה סילבר לשנות דברים אחרים שגם הם פוגעים בליגה. למשל, זיעזוע שיטת בחירת השחקנים לאולסטאר. למעשה, זה חיסול החלוקה למזרח ולמערב בפעם הראשונה ב-67 שנה. האוהדים יבחרו שני קפטנים, ואלו יבחרו את השחקנים בקבוצה שלהם, לא חשוב לאיזה צד של אמריקה הם שייכים. סילבר, פוליטיקאי מוכשר, רצה מזמן לשנות את המשחק המשמים שאיש לא נהנה ממנו כבר שנים, אבל חשש שהשחקנים יתנגדו. הסבלנות שלו השתלמה.

יום אחרי משחק האולסטאר האחרון שנערך בניו-אורלינס הוא קיבל טלפון מנשיא ארגון השחקנים, כריס פול, שהיה פצוע וראה את המשחק, אם אפשר לקרוא לזה כך, על הספה בבית. הפרספקטיבה הזו הכניסה אותו להלם. "זה בולשיט", אמר פול לסילבר, "חייבים לתקן את זה". סילבר התקשה להסתיר את השמחה.

פול ואנתוני. השחקנים הביעו את דעתם(צילום: AP)

השלב הבא, אומרים, יהיה שינוי הפלייאוף. סילבר כהרגלו לא פוסל שום דבר, אבל זה כבר יהיה הרבה יותר קשה לביצוע. השינוי שעליו מדברים, עדיין על אש מאוד קטנה, הוא הפיכת הפלייאוף לתחרות של 16 הקבוצות עם המאזן הטוב בליגה, ולא שמונה מכל צד. כדי שזה יקרה, יש צורך בשינוי קיצוני באופן בניית לוח המשחקים, יש מכשולים של חוזי טלוויזיה ועוד הרבה מאוד גשרים לחצות, אבל סילבר יודע שמשהו חייב להיעשות.

שאיפות גבוהות

עוד נושא שסילבר מוכן לשנות הוא כלל ה-one and done, שקובע כי שחקן צעיר חייב להיות בן 19 ולשחק שנה במכללה לפני שיהיה רשאי להעמיד את עצמו לדראפט ה-NBA. ארגון השחקנים בכלל מעדיף מסורתית לבטל את כל ההגבלות ולאפשר מעבר ישיר מהתיכון ל-NBA, אבל סילבר מאמין שהקרדיט שצבר אצל השחקנים יאפשר לו להגיע לפשרה.

סילבר ומרקל פולץ. הדראפט בדרך לשינוי?(צילום: AFP)

אחד מענפי הזית שהקומישנר עשוי להציע הוא אישור שימוש במריחואנה רפואית. סילבר מן הסתם זוכר לטובה את העשב המרגיע מימיו במכללת דיוק, אבל היום הוא מסתכל על הנושא בצורה מדעית נטו. "אני בהחלט מוכן לשקול את זה", אמר בקיץ, "מריחואנה רפואית צריכה להיות מוסדרת כמו כל תרופה אחרת, אם אכן השימוש בה הוא להקלה על כאב".

אבל עם כל הכבוד למהפך האולסטאר ואפילו למריחואנה הנעימה, הסיבה שבגללה לסילבר יש מקום בלבבותיהם של שחקנים מלאי אגו, עשירים וקשוחים, קשורה לאותו אירוע מכונן בימיו הראשונים בתפקיד. בניגוד לראשי ליגות אחרות, סילבר לא רק נותן לשחקנים חופש לבטא את עצמם בנושאים פוליטיים וחברתיים, הוא אפילו מעודד אותם לעשות זאת. גם בגלל זה יש לו ליגה בריאה חברתית, עם מספר נמוך יחסית של עבירות משמעת והסתבכויות עם החוק, והשחקנים שלו הם אושיות של ממש בחברה האמריקאית.

בחודש שעבר הזכיר להם סילבר כי תקנון ה-NBA דורש מכולם לעמוד בהמנון, ואפשר להניח כי איש מהם לא יכרע ברך במחאה, בעיקר משום שהם יכולים למחות בכל דרך אחרת, בידיעה שהאיש שתמונה שלו נמצאת במילון ליד ההגדרה "חנון" נותן להם גב.