שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הסכם חמאס-פתח: אתגר שהוא הזדמנות
    ההסכם בקהיר מציב אתגר לא רק בפני המנהיגות והחברה הפלסטינית, אלא גם לחברה הישראלית, לממשלת ישראל, לעולם הערבי בהובלת מצרים ולקהילייה הבינלאומית כולה - כדי להגיע להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים

    השחקנים במזרח התיכון, וישראל בכלל אלה, עוקבים מקרוב אחר הפיוס המתגבש בין חמאס ופתח, שההסכם לגביו נחתם בחסות מצרים, והשלכותיו לגבי כל אחד מהם.

     

    עוד דעות ב-ynet:

    גדול האנטישמים של אמריקה

    הדמוקרט שיסגור את השערים בפני הפליטים

    זה לא "חוק הג'ובים"

     

    מעמדה של מצרים התחזק. ההסכם בתיווכו של נשיא מצרים א-סיסי מדגיש את מעמדה של מצרים כגורם היחידי שיכול לגשר על המתחים בין חמאס ופתח, וזאת מתוך כוונה מוצהרת לתת תנופה לתהליך המדיני בין הרשות הפלסטינית לישראל. ככל שאכן יתחדש משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, צפויה מצרים למלא בו תפקיד חשוב, ולחזור לעמדת הובלה של ציר מדינות סוניות, בתמיכת ארה"ב ואירופה, אל מול הציר השיעי-איראני-סורי הנתמך על-ידי רוסיה.

     

    עמי אילון (מימין), גלעד שר ואורני פטרושקה  (צילום: אילן ספירא)
    עמי אילון (מימין), גלעד שר ואורני פטרושקה (צילום: אילן ספירא)
     

     

    הסכם הפיוס כבר נחשב, ובצדק, כהישג משמעותי לפתח ולאבו מאזן. זהו צעד ראשון בתהליך ארוך אשר אמור, תיאורטית, להביא לאיחוד הרשות הפלסטינית תחת "חוק אחד, משטרה אחת וממשלה אחת", כדברי ג'יבריל רג'וב. צעד ראשון זה צפוי לכלול, בצד השיפור במציאות החיים הקשה בעזה, את פתיחת מעבר רפיח תוך החזרת השליטה במעברים לידי הרשות הפלסטינית. שילוב אנשי הרשות במערך השיטור בעזה והעברת סמכויות השליטה המנהלית לממשלה הפלסטינית מהווים הישג של אבו מאזן.

     

    חמאס מצדו, תחת הלחץ המשולב של מצרים והרשות הפלסטינית, ולנוכח היחלשותה של קטאר שנתנה לו גיבוי מדיני וכספי שאיפשר את שלטונו ברצועה, נאלץ לקבל את דריסת הרגל של הרשות. עם זאת, חמאס לא הסכים להעלות לדיון את הסוגיה החשובה של פירוק הזרוע הצבאית שלו מנשקה. בהתייחסות מוקדמת הצהירו נציגי חמאס שכל זמן שהכיבוש הישראלי נמשך אין הם מוכנים לפרוק את נשקם, המכוון כנגד ישראל.

     

    המחלוקות

    המאבק הפנים-פלסטיני בין התנועה הלאומית בהובלת הפתח לבין התנועה בהובלת החמאס, שלה שורשים דתיים, הוא בשלוש סוגיות יסוד, שכמובן לא ייפתרו עם הסכם הפיוס: הראשונה היא הגדרת הכיבוש - חמאס דורש שחרור כל האדמות מן הים ועד הירדן, והפתח מוכן להסתפק בהחזרת האדמות שנכבשו ב-1967.

     

    נקודת המחלוקת השנייה היא לגבי השאלה האם כדי להביא לסיום הכיבוש יש להשתמש באלימות חמושה, כתפיסת החמאס, או בשילוב של התקוממות עממית בלתי חמושה ופעילות בינלאומית, כתפיסת הפתח.

     

    והשאלה השלישית היא לגבי דמותה של מדינת פלסטין העתידית (מדינת אסלאם על פי השריעה או מדינה דמוקרטית).

     

    ומה עם ישראל?

    ישראל הופכת לגורם מרכזי בדרך להפיכתו לשל הסכם ראשוני זה להסכם אחדות פלסטיני. דרישתה המוצדקת של ישראל, לפירוק חמאס מנשקו, עשויה להתמלא, אם בכלל, רק במציאות של תהליך מדיני ישראלי/פלסטיני, שייתפס בעיני החברה הפלסטינית כאמין וכמוביל להסדר של שתי מדינות. רק במציאות של תמיכת הרחוב הפלסטיני יכולה הרשות להוביל מהלך ברוח דברי רג'וב (ודרישותיה של ישראל) שעד היום נתפס כבלתי אפשרי. כיום, בהעדר תהליך מדיני, כ-75% מהציבור הפלסטיני תומכים באלימות חמושה.

     

    בשנות ה-90, בתקופת התהליך המדיני, תמך הרוב הפלסטיני בדיפלומטיה והתנגד לפגועי הטרור של חמאס.

     

    מצד אחד הסכם הפיוס מבטא התחזקות הגישה המתונה-יחסית של פתח והחלשות הגישה האלימה של חמאס. מצד שני, חמאס הופך להיות חלק משמעותי בהנהגה המאוחדת של הפלסטינים, וייתכן שבבוא היום ישתלט עליה פיסית ואידיאולוגית. על מנת למנוע סיכון זה, ולפעול בנחישות לפרוק חמאס מנשקו ולהפחתת האיום הביטחוני על ישראל, יש לתת סיבה לציבור הפלסטיני להעדיף את הגישה של פתח על פני זו של חמאס, ולראות את האחדות פלסטינית כהזדמנות ולא רק כסכנה.

     

    על מנת להעצים את המגמות החיוביות הפוטנציאליות, על ישראל לשדר נכונות של ממש להשגת פתרון של שתי מדינות לשני עמים באופן מדורג, אמין ועקבי. הדרך הטובה ביותר לעשות כן היא להודיע שאין לישראל תביעת ריבונות על כל השטחים שמחוץ לגושי ההתנחלויות, ובנוסף לבטא את ההסכמה הזו במעשים - בחקיקת חוק פינוי מרצון על ההתנחלויות בשטחים אלה - המצויות מחוץ לגושי ההתנחלות העיקריים, בעומק השטח הפלסטיני. מובן מאליו שצה"ל יישאר בשטח כל עוד לא נחתם הסכם מלא והאחריות הביטחונית תהיה בידי ישראל, וכמו כן לא יהיה פינוי כפוי של שום יישוב אלא לאחר שגורלם של המתנחלים בהתנחלויות שממזרח לגדר הביטחון יוכרע בהסדר קבע.

     

    גם הממשל האמריקני, שמן הסתם תמך בהסכם הפיוס, צריך להמשיך את המומנטום שהחל בחתימת ההסכם ולהעביר את התהליך לשלב הבא. אם אכן הנשיא מאמין שהסכסוך הישראלי פלסטיני יכול להיות אבן דרך בתהליך ליצירת יציבות ולהורדת רמת האלימות והטרור במזרח התיכון כולו, יש בידיו היכולת להצביע על הכיוון והכלים להניע את ישראל והפלסטינים לנוע בכיוון הנכון.

     

    ההסכם בקהיר מציב אתגר לא רק בפני המנהיגות והחברה הפלסטינית, אלא גם לחברה הישראלית, לממשלת ישראל, לעולם הערבי בהובלת מצרים ולקהילייה הבינלאומית כולה. האתגר הזה הוא הזדמנות שכל מי שרוצה בפתרון הסכסוך צריך לנסות לנצלה, כדי שהסכם הפיוס הפנים-פלסטיני הזה - אחרון בשורה של הסכמים ואחדויות שנכשלו כולם בעשור האחרון - יצלח ויאפשר התקדמות לקראת הסכם קבע עם ישראל.

     

    עמי אילון, גלעד שר, אורני פטרושקה - ראשי "עתיד כחול לבן"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הסכם חמאס-פתח: אתגר שהוא הזדמנות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אילן ספירא
    עמי אילון (מימין), גלעד שר ואורני פטרושקה
    צילום: אילן ספירא
    מומלצים