שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מגיל 8, בקיבוץ, שלחו אותי בקביעות לטיפול"
    מילדות התמודדה הסופרת הגר ינאי עם התהום שנפערה בה. היום, אחרי כמעט עשור שלקח לה לכתוב את טרילוגיית הפנטזיה שלה, הקשיים שעברה בהבאת בנותיה לעולם, ההתמודדותה עם המחלה הנדירה שתקפה אותה והביקור בעולם המתים - היא מבינה שאין שום דבר סקסי בדיכאון

    לא מעט גיבורים מאכלסים את טרילוגיית הפנטזיה של הגר ינאי: נער פיקח שיכול להציל את העולם, אחותו הלוחמת המחוננת, נסיכה יפהפייה בעלת נשמה עתיקה ומנהיג מרד מצודד ועניו. ובכל זאת, כשאני שואלת אותה עם מי מהדמויות שלה היא הכי מזדהה, ינאי בוחרת בפזוזו - שד גוצי, מדיף ריח באושים, בעל ארבע כנפי תרנגולת, כפות שעירות וטון מלגלג. "מאוד מעייף להיות אדם מבוגר, וכשיש לך ילדים משל עצמך אתה נאלץ להיות מבוגר כל הזמן. פזוזו הוא הדמות הכי תינוקית בטרילוגיה. הוא לא צריך לדחות סיפוקים. כשהוא מפחד מותר לו להיות פחדן וכשהוא רעב מותר לו לזלול. כולו יצר משחק, שובבות ותעלולים. הייתי רוצה שיאפשרו לי להיות קצת פזוזו".

     

    מותר לנחש שבעשור הקודם, כשכתבה את הספר הראשון בטרילוגיית 'הלווייתן מבבל', ינאי הייתה מלהקת את עצמה לתפקיד הנסיכה, אולי הלוחמת. אבל בגלגולה הנוכחי, המשפחתי - מרחק שנות אור מינאי בגרסתה הרווקית, הפאם־פטאלית, המוחצנת, זו שמנופפת במיניותה, שעבדה כמארחת ביפן, שחיה בקומונה רוחנית, שתירגלה חיי זן במנזר עד שהתאהבה במורה שלה - היא רוצה שיניחו לה להיות שוב תינוקת. לנוח קצת מהכל.

     

    זו גם הסיבה שהספר השלישי והאחרון בסדרה, 'המסע אל לב התהום' (הוצאת מודן ואוקיינוס), מתפרסם רק עכשיו - 11 שנה אחרי הפרק הראשון, ותשע שנים אחרי השני - למרות שתוכנן לצאת כבר ב־2010. וזו הסיבה להבדלי הגישות בין הספרים בסדרה, שעלילתם מתרחשת בממלכה אלגורית שחרתה על דגלה למגר את הדיכאון. תחת שלטון טירני נשלחים עגומי פרצוף למחנות הבראה, החשודים בדכדוך עוברים בדיקות מצמיתות, ומצב רוחם של נתיני הממלכה נמצא תחת פיקוח צמוד.

     

    "הפילוסופיה מאחורי הספר הראשון הייתה שהתהומות והאופל הם לא בהכרח דברים רעים. אולי מותר להיות עצוב. אולי מותר להיות עם רגל אחת בצד האפל. מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת לתהום בתוכי. כל הילדות והנעורים שלי היו דיכאון אחד גדול. מגיל שמונה, בקיבוץ, שלחו אותי בקביעות לטיפול. בגיל 16 ניסיתי להתאבד. ולאורך השנים היו לי המון ניסיונות להיחלץ; למדתי זן, עשיתי טונות של מדיטציה, אנתרופוסופיה, פסיכולוגיה. והספר היה ניסיון לעשות שלום עם עצמי. לקבל את החלקים האלה שבתוכי. כשכתבתי את הספר הראשון בסדרה הייתי בתוך התקף דיכאון. לא יצאתי מהבית חודשיים־שלושה, לא פתחתי חלונות, אני זוכרת איך החשבונות נערמו למגדלים".

     

    מה היה הטריגר?

    "כשאת דיכאונית לא צריך טריגר. זה היה אחרי שפירסמתי את הרומן השני שלי, 'מכונת הנצח של אלכס', ואני חושבת שהייתי סבורה אז שהספר לא התקבל מספיק יפה. סופרים הם יצורים קוטרים בהגדרה. כתבת ספר ואת רוצה להופיע בתוכנית בוקר, והנה היה פיגוע וביטלו את הופעתך. מדכדך. סופר אף פעם לא מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו. בדיעבד הספר התקבל יפה מאוד, היה מועמד לפרס ספיר. אבל בדיכאון אתה רק מחפש סיבות למה לא שווה לחיות.

    "זו הייתה אמורה להיות טרילוגיה שמחבקת את הדיכאון ומתנגדת בכל תוקף לתרופות נוגדות דיכאון. מאוד האמנתי בזה ואפילו נעשיתי סוג של סמכות בעניין. הזמינו אותי ללא מעט פאנלים בטלוויזיה, התראיינתי שוב ושוב על הנושא. הקורא חד העין ישים לב שבספר החדש ההשקפה שלי על הנושאים האלה השתנתה".

     

    למה זה קרה?

    "כי ברווח הזה, הגדול, ילדתי את לילי, את התאומות הלני וסופי, וגם חליתי מאוד. החיים הובילו אותי מאוד רחוק, ואחרי שהייתי שם וכמעט מתתי, בואי נגיד שהמשיכה שלי למלנכוליה זה כבר לא מה שהיה".

     

    ינאי כבר סיפרה בעבר על המשבר ההוא, כשנעזבה בהפתעה על ידי בן זוגה, בגיל 38, במהלך ניסיונות להיכנס להיריון, והושלכה שוב לשוק הרווקות. "עשיתי את מיטב המאמצים, בדקתי את כל האופציות שהיו בתל־אביב לשידוך שווה, אבל הייתי מלאת אנדרנלין, מאוד זועמת מהפרידה, ובדיקות הפוריות הראו שמצבי לא מזהיר. זה לא היה מקום טוב לחפש בו זוגיות. גם סופרות פנטזיה, מסתבר, חייבות ליישר קו עם המציאות. אז ויתרתי על רעיון המשפחה המסורתית, עשיתי תרומת זרע, וב־2010, במקום הספר, נולדה הבת הראשונה שלי, לילי".

     

    במהלך ההיריון הכירה את התסריטאי ערן בן יעקב, שהפך להיות בעלה. "הוא האדם הראשון שהחזיק את לילי. היא נולדה כתינוקת קטנה, מכוערת ועקומת ראש בידיו. אלו היו הימים המאושרים בחיי. אבל מכיוון שלערן יש ילדה מנישואים קודמים, והוא לא האבא הביולוגי של לילי, נורא רצינו ילד משותף. הייתי בת 40, הרופא אמר, 'ישר לטיפולים', ואני צחקתי. רק ילדתי, כולי קורנת פוריות, אנחנו בשיא. לאט־לאט יצא האוויר מהבלון. נכנסו לסאגה של טיפולי פוריות - כל יום זריקות, מעקב ביוץ. איפה זה ואיפה התשוקה והספונטניות. אחרי כל כך הרבה יוגה, וסדנאות, והילינג, והומאופתיה, הייתי בטוחה שאני מכירה את הגוף שלי, ופתאום המערכת הרפואית לוקחת את השליטה עליו.

     

    "ניסינו שנתיים, עשיתי דיקורים אצל רופאה סינית, הוצאתי עשרות אלפי שקלים ונעשיתי עצובה יותר ויותר. ביום של הטיפול האחרון, כשסוף־סוף הגעתי לשאיבה, התעוררתי מההרדמה והרופא שם לי יד על הכתף, 'תשמעי, זה לא יעבוד'. יכולתי לשמוע את ה'קראק' של הלב שלי בין הצלעות. נכנסתי לדיכאון העמוק של חיי, אולי העמוק ביותר מאז גיל הנעורים".

     

    "יכולתי לשמוע את ה'קראק' של הלב שלי בין הצלעות. נכנסתי לדיכאון העמוק של חיי"
    "יכולתי לשמוע את ה'קראק' של הלב שלי בין הצלעות. נכנסתי לדיכאון העמוק של חיי"

    בכל זאת החליטה לא לוותר. תרומת ביציות הייתה הצעד הבא. "ביציות של ילדות בנות 19, רעננות, לא הביציות שלך שכבר התעייפו מהחיים. בואי אני אגלה לך סוד: אם אנשים היו רוצים תרומת ביצית, כל העולם הזה של טיפולי פוריות היה נמחק. אבל אנשים רוצים את עצמם ובשרם. בלילי אני רואה את אבא שלי ואמא שלי, את האחיות שלי ואת עצמי. אני יודעת עליה דברים שהיא לא יודעת על עצמה; איזה עור פנים יהיה לה בגיל ההתבגרות. הרגשתי שזה לא קשור אליי להביא איזו ביצית מאוקראינה".

     

    מה בכל זאת עזר לך?

    "חברה סיפרה לי על ביציות מצ'כיה. בשבילי צ'כיה זה פרטיזנים. עשיתי גוגל והדבר הראשון שראיתי היה ריינהרד היידריך. מי שחיסל את האדם הכי מסוכן במכונת המלחמה הנאצית היו שני צ'כים חמודים על אופניים. נסענו לצ'כיה, עשינו טיפול אחד ונקלטו שני עוברים. אמרתי להם, לא רוצה תאומים. אני זקנה. חלשה. אני סופרת. תנו לי פטור. הם התרצו, אבל ברגע האמת, כשכבר הייתי באיכילוב עם כל הטפסים, פשוט לא יכולתי לעשות את זה. ככה הגיעו הלני וסופי המתוקות שלא איכזבו. מיטב התוצרת הצ'כית. גם היום, בגיל שלוש, את יכולה לראות אותן על הבימבה מורידות פושעים נאצים עם טומי גאן".

     

    תסמונת צ'רג שטראוס. זו המחלה שהתפרצה בגופה של ינאי במהלך ההיריון. חיפוש בגוגל ינפיק את התוצאות המבהילות הבאות: "מחלה דלקתית כרונית המערבת את מערכת הריאות. שייכת לקבוצת מחלות המופיעות באופן פתולוגי כדלקת בכלי הדם".

     

    כמו שקורה לא פעם עם התסמונת הנדירה הזו, הסיפור לא מתחיל באבחנה. "לקראת סוף ההיריון התחלתי להיות מאוד מנוזלת. חשבתי שאני מצוננת, אבל הצינון הלך והחמיר. לא הצלחתי לנשום, הייתי תשושה, וכל שבוע שלחו אותי לבדיקת ריאות, בדיקת אלרגיות, אסתמה. והתשובות חזרו שליליות. אחרי חצי שנה התקפי קוצר הנשימה היו כמו התקפי לב. הייתי הולכת לגינה עם הילדות ונחנקת עד שהיו מפנים אותי למיון. ותוך כדי זה טיפלתי בשלוש ילדות והנקתי שתיים מהן. הייתי בהכחשה.

     

    "מי שהצילה את חיי היא אחותי, רופאה בכירה, שראתה אותי באירוע משפחתי ואמרה לי, 'מחר אני מאשפזת אותך'. חצי שעה אחרי שהגעתי ל'הלל יפה' כבר הייתי בתור לצנתור. שכבתי שבוע במחלקת לב ואף אחד לא הבין מה אני עושה שם. לא היה ברור אם הבעיה בלב נובעת מהבעיה בריאות או להפך. במשך חצי שנה נכנסתי ויצאתי מאשפוז. כשהבנות היו בנות תשעה חודשים, נתנו לי איזו תרופה שגרמה להתקף מטורף שהבהיל אותי לאיכילוב. לא נשמתי. חיברו אותי לסטורציה והמד ירד וירד וירד. פינו את כל המיון, והודיעו לנו שמרדימים אותי. חשבנו שזהו. ערן ואני כבר נפרדנו. שבוע שכבתי מונשמת, מחוברת למכשירים. זה היה כלום מלא להיות פה".

     

    את זוכרת משהו מהשבוע הזה?

    "הרגעים של ההרדמה הם הרגעים הכי שקטים, הכי שחורים, שיש לך בחיים. זה כמו למות. אין חלומות. להתעורר מהרדמה זה כמו לקום אל גן העדן. האחיות חמודות, רוחצים אותך, את מטופלת ומוגנת ולא צריכה לעשות כלום. אבל זה שאת כמעט מתה לא אומר שיודעים מה יש לך. רק אחרי כמה זמן עלתה ההשערה של צ'רג שטראוס. אני, שהייתי המתנגדת הכי נמרצת לתרופות, התחלתי בבת אחת לקחת כמויות גדולות מאוד של סטרואידים. עליתי 18 קילו, נשר לי רוב השיער, הייתי הולכת ליד אנשים ברחוב ולא היו מזהים אותי".

     

    בספר השני בסדרה, הגיבורה מתייסרת בשאלה איך אפשר לחיות בגוף שזר לך.

    "זה מאוד לא כיף לקבל סטרואידים. זה מנפח, זה גורר התקפי זלילה ותיאבון. אבל גרוע מזה, סטרואידים מערערים את מבנה האישיות. התחילו התפרצויות של דיכאון, התפרצויות זעם על המשפחה שלי. בוקר אחד, לילי, שהייתה בת חמש, אמרה, 'אמא, חלמתי בלילה שאת דובה גדולה ואת טורפת אותי'. שם אמרתי, זהו. באותו יום קבעתי פגישה עם פסיכיאטר והתחלתי לקחת כדורים. 'פריזמה'. ילדים חשובים יותר מעקרונות, ולפעמים עדיף להיות קצת יותר אדישה וקצת יותר סבבה מאשר לפגוע במשפחה שלך".

     

    ועכשיו?

    "לפני שנה וחצי, אחרי שני טיפולים בתרופה ביולוגית מאוד יקרה, יכולתי להוריד את הסטרואידים. מאוד לאט. תוך כדי שיניתי לחלוטין את אורח החיים שלי - תזונה, ספורט - וגם כתבתי את 'המסע אל לב התהום'. ממחבקת של התהום הפכתי ללוחמת נמרצת בה".

     

    ומדוברת בגנותן של חברות התרופות ללקוחה נאמנה של הרפואה המערבית.

    "אם היית פוגשת אותי לפני חמש שנים, הייתי נשבעת ברפואה האלטרנטיבית. אבל אז הייתי בריאה. היום, אחרי כל הטיפולים, אחרי תרומת ביצית - חליק. מי הנשים אותי? מי הציל אותי? טיפול נמרץ באיכילוב. לא הרפואה הסינית. בלי זה לא הייתי פה היום. הרפואה המערבית הביאה לי שתי בנות והצילה את חיי".

     

    מאז שיצא הספר השני בסדרה, התמלאה תיבת הדואר של ינאי במיילים מקוראים להוטים. קהל חובבי הז'אנר אולי לא גדול במיוחד, אבל הוא קהל נאמן, אובססיבי כמעט, וקשה להשאיר אותו בלתי מסופק. טרילוגיית 'הלווייתן מבבל', שזיכתה את ינאי בפרסים ובהערכה, מילאה ואקום בכל הנוגע לספרות פנטזיה ישראלית איכותית, ולא פלא שמעריציה תבעו ממנה לדעת מה עלה בגורלם של גיבורי הספר, שננטשו ב־2008 כשצבא המורדים נאבק בשלטון; כשאלה מרגוליס מתאחדת סוף־סוף עם אהובה, גואל הממלכה, הלל בן שחר; כשאחיה הקטן, יונתן, שט באוקיינוס בחברתם של שדים, בעקבות אמו האובדת - התהום - ובנה, לווייתן עצום הזורע כאב ואובדן בנשמות בני האדם.

     

    "כשלמדתי כתיבה אצל רונית מטלון, המחמאה הכי גדולה שיכולת לקבל הייתה 'מדויק'. זו הייתה המילה שלה. 'הגר, זה מדויק'. אבל חלק מכוח המשיכה של ספרות ריאליסטית הוא לא הדיוק שלה ולא הפיוט שלה, אלא פשוט העובדה שאנשים עייפים, ואין להם כוח להרחיק לעולמות אחרים. חוסר אנרגיה וחוסר דמיון גורמים לאנשים מבוגרים להתעניין פחות בפנטזיה. אחרי גיל 25־30 כולם קוראים רומנים ריאליסטיים. לא מעניין אותם שום דבר מעבר לחיי היומיום שלהם".

    גם בגיל 45, ינאי מחפשת יותר מזה. את המסקנות העגומות כינסה ב־2009 בקובץ המאמרים בעריכתה, 'עם שתי הרגליים עמוק בעננים', על פנטזיה בספרות העברית, או נכון יותר - על חסרונה. "הטעות היא שאנשים תופסים פנטזיה כז'אנר מנותק מהמציאות. אבל הפנטזיה משקפת מציאות - מציאות רגשית, פנימית. היא מפעילה את הנפש. בעיניי זה מקום מציל חיים. בלי ספרי הפנטזיה שמצאתי בספרייה של קיבוץ ברקאי, לא הייתי מוצאת פורקן רגשי שכל כך הייתי זקוקה לו כילדה. הלינה הייתה משותפת, לא היה חדר, אפילו לא ארון פרטי - ואני מצאתי לעצמי מרחב בתוכי, בדמיונות. זו ספרות שאפשר למצוא בה את המהות הפנימית האמיתית. הרי אנשים הם לא באמת שכירים של חברות היי־טק; הם אבירי חרב ונסיכות. אנחנו לא פחות מה שאנחנו בפנים מאשר מה שאנחנו בחוץ. וצריך לתת לזה לגיטימציה. כשרק החוץ מגדיר אותנו - אנחנו מדוכדכים".

     

    נראה שהז'אנר כבר מזמן קיבל לגיטימציה. תראי מה ההצלחות הכי גדולות היום בתרבות הפופולרית: 'משחקי הכס', 'הארי פוטר'.

    "יש הבדל בין מה שאנחנו מוכנים לקבל ביבוא למה שאנחנו מרשים לספרות המקור שלנו. פה מערכות ההערכה והתגמול מאוד שמרניות. פרס ספיר כמעט תמיד מוענק לספרים שעוסקים באתוס, במלחמה, בעיירות פיתוח, שואה ודתיים. בסופו של דבר, בהכל אשמה העברית. כשכולם הגיעו לארץ והמירו את שפות האם שלהם בציונות, נותרו מאחור גם הפולקלור והאגדות והמיתוס, ואיתם הפנטזיה. היינו צריכים להמציא מדינה, אז מה פתאום להמציא פיות ורוחות? אז זו לא רוסיה של שנות ה־50, אבל הספרות העברית עדיין מגויסת. הרווחנו מדינה אבל בדרך הפסדנו קצת, בעיקר את הרשות לדמיין".

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""מגיל 8, בקיבוץ, שלחו אותי בקביעות לטיפול""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים