111 פריטים אופנתיים מיתולוגיים המייצגים תרבויות שונות מרחבי העולם הגיעו למומה, כשמאחוריהם היסטוריה תרבותית שעיצבה את עולמנו.מהליוויס המקוריים, לשמלה השחורה הקטנה של קוקו שאנל. ממעיל הברברי המשובץ ועד שמלת המעטפת של דיאן פון פירסטנבורג וגם שעון רולקס, חולצת היינס לבנה וטמבל אחד.

"התערוכה נקראת "אייטמים: בגדים ואביזרים שהשפיעו על העולם במאות 20 ו־21 ומחזיקים מעמד עד היום", מספרת לנו האוצרת וחוקרת האופנה יערה קידר,"אלו פריטי לבוש מנצחים שעומדים במבחן הזמן, ולכל אחד מהם יש מאחוריו סיפור מרתק שהצופים מוזמנים לגלות”.

קידר היא זו שעומדת מאחורי כניסתו של הטמבל אל המומה. "הכניסה החגיגית למוזיאון המומה קרתה, כמו כל הדברים הטובים, ממש במקרה. פגשתי את אחת האוצרות של התערוכה ודיברנו על הנושא, שבעצם בוחן את השאלה - האם אופנה היא מודרנית. וציינתי בדרך אגב שבעיני האופנה בישראל היא תמצית המודרניזם - כי אין לה היסטוריה ארוכת שנים, ואין תרבות לבוש שניתן להשען עליה בעיצוב הישראלי. זה סקרן אותה, והיא שאלה אותי אם יש פריט בעיני ישראלי שמייצג את כל התפיסה הזו".

הטמבל במוזיאון המומה. צילום: באדיבות הקונסול דני דיין

קידר כבר שנים ארוכות משכילה לשלב באלגנטיות ייחודית את התרבות הישראלית בזו המקומית. "זה כמובן תחום שמעסיק אותי באופן אישי. כישראלית שחיה בניו יורק אני מרגישה שיש לי יכולת לחשוף את הקהל המקומי לתרבות ולעיצוב של ישראל, שהוא בעיני מהטובים בעולם. בין אם בתערוכת הנעליים שלי A Walk of Art בשיתוף בצלאל שהוצגה השנה בניו יורק ותנדוד בחודש הבא לסן פרנסיסקו - ובין אם זה באפשרות להיכנס אל בין כתליו של אחד המוזיאונים החשובים ביותר בעולם”.

אחרי השיחה עם האוצרת, החלה קידר לחשוב על פריט ראוי. "חשבתי על כמה פריטים - סנדלי אילת, כפכפי טבע, סנדלים תנכיות - יש לי הרי סיפור עם נעליים. אבל כובע הטמבל נראה לי כמו האייקון המושלם. אין ישראלי שמסתכל עליו ולא רואה בו את תמצית הישראליות, מ״שרוליק״ של דוש, ועד האייקון של תוצרת הארץ. הוא כובע שאני באופן אישי מאוד אוהבת, ויש לו סיפור מעניין והשם הזה, טמבל", היא מוסיפה, "מאוד שעשע את האוצרות".

השם ‘טמבל', תודו, משעשע גם אותנו. כאן, הוא מכונה כובע ה'באקט', הדלי, ויש שיגידו שמדובר בשם מכובד קצת יותר. סביר להניח שלעולם לא ממש נבין מדוע כונה כך, אבל די בטוח שהוא זכה לשמו עוד בטרם נולד המושג "טמבל". ככל הנראה המילה "טמבל"מגיעה מהשפה הטורקית, ומשמעותה "עצלן". לפי סברה אחרת, השם "כובע טמבל"נטבע מכיוון שהיה בשימוש על ידי הטמפלרים, בהגייה ערבית המחליפה את ה-פּ' ב-בּ'. גרסה אחרת קושרת את השם לשפה האנגלית dumbbell בגלל צורת הכובע, הדומה לפעמון. המילה פורקה ל- dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש".

"כובע משנות ה-50 של המאה הקודמת שנשלח אחר כבוד לניו יורק".

ויש גם את הסיפור משנותיה הראשונות של הפנימייה החקלאית 'מקווה ישראל', שמספר על כ-350 ילדים עזובים מקצווי תבל שעמדו לפני נסיעה לתיאטרון, כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים. אנשי המוסד גילחו את ראשיהם ,והילדים, שהתביישו בקרקפת החשופה, התנגדו לצאת כך להצגה, לכן נתפרו עבורם כובעים אחידים. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת"של תל אביב ואמרו: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".

טמבל או לא, הכובע הפך לסמל ל'צבר' הישראלי בשנות תהילתו. בארץ החלו לייצר אותו באמצע שנות ה–30, כשרבים בקרב המתיישבים, חיילי הפלמ"ח והפועלים העבריים, שמחו לחבוש אותו הודות לכך שכיסה את הראש והצוואר, היה קל משקל, ובעיצוב שאיפשר לקפל אותו גם בכיס המכנסיים.

הכובעים הנוסטלגיים נתפרו על ידי 'אתא', ("אריגים תוצרת ארצנו"), שרק לאחרונה נפתחה מחדש, כחלק ממגמה עולמית של פתיחת בתי אופנה נוסטלגיים. החברה החלה לייצר את כובעי הטמבל ב–1934 עד סגירתה בשנות ה-80. בכדי לגייס טמבל אחד למוזיאון המומה החליטה קידר לפנות לבית האופנה המתקמבק. "אחרי שקיבלתי אישור והטמבל עבר את כל המבחנים והסינונים - והיו המון כאלה, פניתי ליעל שנברגר, המנהלת הקריאטיבית של ״אתא״ החדשה, והצעתי לה שנציג בתערוכה כובע מקורי של אתא. יעל הצליחה לאתר כובע משנות ה-50 של המאה הקודמת, והוא נשלח אחר כבוד לניו יורק".

מאז נחת הכובע במוזיאון, נראה שהוא נהנה מעדנה שמעולם לא זכה לה. “התגובות ממעולות", מספרת יערה. "במיוחד ישראלים כמובן מאוד מתרגשים לבקר במומה ופתאום לגלות שם פריט מישראל. אמריקאים מאוד מסתקרנים מהכובע הזה ומשועשעים כמובן מהשם שלו".

הקונסול הישראלי בניו יורק דני דיין, ביקר גם הוא את ה'טמבל' במומה וסיכם: "מסתבר שמה שהפך אצלנו מיושן ואפילו קצת מגוחך, מוצג כאן כנכס צאן ברזל של תולדות האופנה העולמית. זו גאווה ישראלית בניו יורק".