שתף קטע נבחר

מאה שנים של בדידות בעקבות הצהרת בלפור

יש דבר אחד שהצהרת בלפור שמלאו לה מאה שנה בימים אלה, נכשלה בו, ועד היום אנחנו נכשלים בו שוב ושוב: התנחלנו בארץ בהצלחה גדולה, אבל לא התנחלנו בלבם של השכנים שלנו

השנה הזאת, 2017, היא שנה חגיגית כאן בארץ. אנחנו מציינים בה כמה זמנים עגולים וחשובים בתולדות הציונות והמדינה: ב-29 באוגוסט, 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבזל. ב-29 בנובמבר, 70 שנה להחלטת החלוקה של האו"ם, זאת שבעקבותיה קמה המדינה. ב-5 ביוני - 50 שנה למלחמת ששת הימים. והשבוע, ב-2 בנובמבר, מלאו מאה שנים ליום שבו אציל אנגלי אחד שלח מכתב קצר, מודפס ומנומס, לאציל אנגלי אחר. הדף הבודד ששלח הלורד ארתור ג'יימס בלפור ללורד ליונל וולטר רוטשילד היה, במבט לאחור, המפץ הגדול. הוא סיפק לציונות הישג מדיני אדיר, כזה שהרצל ניסה בכל כוחותיו להשיג אותו עד יום מותו, ונכשל – הכרה ותמיכה של מעצמה גדולה בשאיפות הלאומיות של העם היהודי.

 

למה הצהרת בלפור כל כך חשובה? הרי עוד לפני המכתב הזה כבר הגיעו לכאן העלייה הראשונה והשנייה, וקמו זכרון יעקב ודגניה, ואפילו תל אביב. הרי אליעזר בן יהודה כתב את המילון שלו בירושלים עוד לפני בלפור, והמשוררת רחל כבר כתבה שירים על שפת הכנרת, ופרשי "השומר" דהרו כאן על סוסים.

 

את הסיבה הבין הרצל עוד בשנת 1897, כשהסביר, בקונגרס הציוני הראשון: "מי שמאמין שהיהודים היו יכולים כאילו להתגנב אל ארץ האבות, משלה את עצמו או משלה את האחרים. בשום מקום אין הופעתם של יהודים חדשים מעוררת כל כך מהר אותות אזעקה כמו במולדת ההיסטורית של העם, דווקא משום שהיא המולדת ההיסטורית".

 

20 שנה לפני בלפור השיב הרצל לטענות ששומעים אותן עד היום, שלא התמיכה המדינית חשובה ליהודים, אלא ההתיישבות והעלייה לארץ, במילים החדות והחכמות האלה: "היהודים יודעים חשבון, ויש אפילו הטוענים שהם יודעים זאת יותר מדי יפה. אם נניח כי קיימים תשעה מיליונים יהודים, וכי פעולת היישוב תצליח ליישב עשרת אלפים יהודים בארץ ישראל כל שנה – הרי ידרוש פתרונה של שאלת היהודים 900 שנה. הדבר הזה נראה כבלתי מעשי". לכן הרצל חיפש, בכל כוחו, את תמיכתן של המעצמות.

 

התנחלנו בארץ

הציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, והתנועה הזאת הצליחה בצורה מדהימה. נדמה לי שקפיצת המדרגה הגדולה הראשונה שלה שממנה זינקו כל האחרות, הייתה הצהרת בלפור. אבל יש דבר אחד שהצהרת בלפור נכשלה בו, ועד היום אנחנו נכשלים בו שוב ושוב: מאה השנים שחלפו היו בשבילנו מאה שנים של בדידות במזרח התיכון. והבדידות הזאת שלנו לא מסתיימת, היא נמשכת עוד ועוד. כי התנחלנו בארץ בהצלחה גדולה, אבל לא התנחלנו בלבבות של השכנים שלנו.

 

אני מתכוון לכך שקשה למצוא ערבי היום - ישראלי, פלסטיני, או אזרח אחר מארצות ערב, שמסוגל להגיד בקול רם את המשפט הבא: "אני חושב שליהודים יש זכות למדינה שבה הם הרוב, שמגיעה ליהודים מדינת לאום משלהם במזרח התיכון".

ח"כ טיבי ותומכיו בירושלים (ארכיון) (צילום: תאמר עבידאת) (צילום: תאמר עבידאת)
ח"כ טיבי ותומכיו בירושלים (ארכיון)(צילום: תאמר עבידאת)
 

בשנים האחרונות הייתה לי הזכות לנהל שיחות ארוכות ועמוקות עם כמה ערבים ישראלים משכילים, דעתנים, ובעלי מודעות פוליטית גבוהה. דיברנו על הסכסוך היהודי-ערבי ועל השלום היהודי-ערבי. חלקם היו מטופלים שלי. הם דיברו איתי מאחורי דלת סגורה, וידעו ששום דבר ממה שיאמרו בחדר הטיפולים לא יסתנן החוצה באופן שיאפשר למישהו לזהות אותם. אני חושב שהם דיברו בכנות ובגילוי לב.

 

אלה היו אנשים ונשים ערבים שחיו בין יהודים, דיברו עברית שוטפת, ובחרו לבוא עם סודותיהם הכמוסים ביותר למטפל יהודי, ולא למטפל ערבי. ואף על פי כן, מאיש מהם לא זכיתי לשמוע את הדברים הנחרצים והמחייבים שאמר פעם ד"ר אחמד טיבי, המנהיג הערבי-ישראלי הפופולרי ביותר בין ערביי ישראל, לעיתונאי שייקה בן פורת: "אני מכיר בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, וזכות זו התמלאה ויושמה על ידי הקמת מדינת ישראל. היסטורית - על חשבוני. אישית - על חשבוני. קולקטיבית - על חשבוני. אבל קמה מדינת ישראל" (שיחות עם אחמד טיבי, עמ' 135).

 

מה ששמעתי מבני שיחי הערבים, מאחורי הדלת הסגורה של חדר הטיפולים, היו בעיקר תחושות קשות של אי-צדק ועוול, שנבעו מעצם קיומה של מדינת לאום יהודית כאן במזרח התיכון. היו להם ידידים יהודים, הם סלדו מאלימות, הם היו מוכנים להכיר בישראל כעובדה קיימת, והם רצו לחיות איתה ובתוכה בשלום. אבל איש מהם לא היה מוכן להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בתור עם, ובוודאי לא במדינת ישראל בתור המימוש של הזכות הזאת.

 

"למה באתם מאירופה?" שאלה אותי מטופלת ערבייה פעם, "מה שהנאצים עשו לכם שם זה נורא, אבל זה לא נותן לכם זכות לבוא לכאן, לגרש אותנו, ולהתנהג כאילו הכול שלכם, והכול בסדר". הלוואי שאני טועה, אבל נדמה לי שגם ד"ר טיבי, ברבות הימים, חזר בו במקצת מן ההצהרה האמיצה שלו, כשהתחיל לדבר על מדינת ישראל כ"מדינת כל לאומיה".

 

יש הרבה אנשים אצלנו, בימין וגם בשמאל, שיגידו שכל זה בכלל לא חשוב ולא משנה. שזה נאיבי לחפש את זה. שהערבים לא יכולים להשלים, ואף פעם לא ישלימו, עם קיומנו כאן כעם וכמדינה. יש אנשים בשמאל שחושבים שלכן לא צריך לדרוש את ההכרה הזאת מן הערבים כדי לעשות איתם שלום. יש אנשים בימין שחושבים שלכן אף פעם לא יהיה כאן שלום, ולא צריך להתאמץ בשבילו, ובטח לא להקריב קורבנות בשבילו. ואני חושב שאלה ואלה טועים.

 

כשאני שומע את המילים "אף פעם" מכוונות לעתיד, בכל הנוגע ליחסים בין בני אדם ובין עמים, ובעצם כמעט בכל עניין, אני מזכיר לעצמי כמה מעט אנחנו מסוגלים לחזות את העתיד. ואני מזכיר לעצמי שהמדינה הזאת, שההמנון שלה הוא עדיין "התקווה", קמה לא רק בגלל הצהרות, אלא בגלל כוחם האדיר של חלומות ושל תקוות של הרבה אנשים רגילים. אז גם אני הקטן, כמו הרצל הגדול, לא מתבייש לחלום, למרות הטוקבקים.

 

ואני אומר לעצמי שרק אם נמצא מקום בלב שלנו, ולו גם מקום חלקי וקטן, לחלומות השבורים של הערבים שחיים בתוכנו וסביבנו, אז נוכל לבקש מהם שיחפשו, וימצאו כבר, אחרי מאה שנה, מקום בלב שלהם בשביל החלום שלנו.

 

office@yovell.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: לע"מ
הלורד ארתור ג'יימס בלפור
צילום: לע"מ
מומלצים