העולם המופלא והקולני של העגור האפור

ב-1863/4 סייר בארץ טריסטרם, כומר בריטי שהיה גם זואולוג חד עין. הוא כתב: "להקות גדולות של עגורים מבלות את החורף במישורים הפתוחים ובגבעות המרעה של דרום יהודה"*. לנתון זה אין כל אישוש עד לשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. עשרות עגורים, עשרות בלבד, נהגו לחרוף אז בעמק יזרעאל.

הם הונצחו בשירו של מתתיהו שלם: "עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים"... והם נזכרים בעקיפין גם ב"רומן רוסי" של מאיר שלו. עגורים אלה הורעלו בראשית שנות ה-50, בעת ש"האגף להגנת הצומח", שנאבק בנזקי הנברנים, המליץ לפזר חומרי הדברה, הרבה חומרי הדברה, ללא כל תשומת לב להשפעותיהם הרעילות על מכלול עולם החי.

(צילום: עוזי פז)

"העגורים חולפים מעל הכפר, העגורים עפים אל הנהר, העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם..." כך לא רק בשיר העממי אלא גם במציאות. בדרכם ממעונות קינונם שבסקנדינביה, בצפון רוסיה ובאוקראינה לעבר סודן ואתיופיה, הם חולפים בשמי ישראל.

חיים מירום מציין בספרו "צפרי ארץ ישראל", משנת 1960, כי העגור הוא "עובר אורח וחורף נדיר". נדידת העגורים מהירה ורציפה, והיא נקטעת בתחנות מנוחה מעטות בלבד. הנדידה מתרחשת גם בלילה, לרוב בגבהים ניכרים: כ-2,000 מ' מעל לפני הקרקע. קיים תיעוד של להקות שנסקו עד 6,000 מ'.

קשה אז לראות את העגורים, אולם ניתן לשמוע את קולם המתכתי והעמוק הנישא למרחקים. לעיתים זו העדות היחידה כי הם בסביבה. קולם הייחודי מופק מצינור הנשימה הארוך שלהם, החורג מהצוואר ומתפתל כ-S בקרין, בליטה המתנשאת מעצם החזה ומשמשת כמהוד.

התעוררות העגורים עם שחר(צילום: עוזי פז)

הדינמיקה של העגורים בארץ

בחורף 1964/65, לאחר הפוגה בת עשור ויותר, שבו 49 עגורים לחרוף בעמק יזרעאל. הם לנו על גדות אגם הקישון. בשעות היום הם עפו לאכול בשדות, בתנאי שלא היו בהם אז חקלאים. הם היו חששניים מאוד והתרחקו מהאדם ומרכבו, בצרחות רמות, מטווח של מאות מטרים.

העגורים נטשו את עמק יזרעאל לאחר שהפסיקו לגדל בו חמצה (חומוס בשפת העם), שהיוותה את עיקר מזונם. בהדרגה הם התפשטו או עברו גם לאזורים אחרים: למערב הנגב, למזרח עמק חפר ולגולן. חלפו שנים אחדות, וב-1965 הם הגיעו לעמק החולה. הם הגיעו לאזור זה בעקבות השלמת "הפרויקט לשיקום אדמות הכבול", המוכר יותר כ"פרויקט ההצפה".

אז החלו לגדל בעמק בוטנים (ואם נרצה לדייק נקרא להם אגוזי אדמה) בשטחים נרחבים, עד כ-10,000 דונם. בדיש של הבוטנים יש פחת של כ-30-20 ק"ג לדונם. כך נותרים ברחבי השדות יותר מ-20 טונות בוטנים.

לא חלף זמן רב והעגורים גילו משאב זה, והחלו לאכול מזון שאבות אבותיהם לא הכירו כלל (מקורם של אגוזי האדמה באמריקה הדרומית). הם גם לא התקשו למצוא מי שתייה בעמק, תנאי הכרחי כשאוכלים מזון יבש כאגוזי אדמה. וכך, במקום להמשיך ולנדוד לאתיופיה ולסודן, כדרכם מימים ימימה, הם העדיפו לחסוך בקילומטראז' ובאנרגיה והחלו לחרוף בארץ.

עגורים באגמון החולה על רקע החרמון המושלג(צילום: עוזי פז)

עגלות המסתור

שינוי לא פחות דרמתי חל בהתנהגותם בשטחי אגמון החולה. צלם הטבע רונן וטורי פרסם ב-2001 רשימה על הקשיים שבהם נתקל בניסיונותיו לצלם את העגורים. הם חששו להתקרב אליו ולמחבוא שלו. תיאור זה נשמע תמוה כיום לאור התנהגותם ליד עגלות המסתור, אם כי יש להדגיש שהם לא איבדו את חוש הזהירות שלהם בשאר מרחבי העמק.

השוני בהתנהגותם החל בניסיונות למנוע את נזקיהם בשדות, והיו כאלה. נזקים אלה נאמדו בראשית שנות ה-90 בכמיליון ₪ מדי חורף. השדות, שבהם גידלו אגוזי אדמה במשך הקיץ, נחרשים לקראת הסתיו ונזרעים חיטה. העגורים ממשיכים לחפש את הבוטנים, שנותרים אחרי הדיש, גם לאחר נביטת התבואה. תוך כדי כך הם רומסים את הנבטים. הם גם אוכלים את גרגירי החומוס התופחים לקראת נביטתם בעקבות הגשמים.

עוף השמיים הוליך את הקול: מפזרים תירס...(צילום: עוזי פז)

מצעד בעקבות גרגירי התירס(צילום: עוזי פז)

בסוף שנות ה-90 השמידו העגורים, במשך יום וחצי, כ-200 דונם חמצה. חקלאי העמק התארגנו ונקטו אמצעי הברחה שונים כדי לאלץ את העגורים להמשיך בדרכם - לעבר אזורי החריפה המסורתיים. זה היה מאבק מתיש. חקלאים אחדים, יחד עם דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, שחקר בסוף שנות ה-90 את אקלוגיית החריפה שלהם, הציעו להאביסם בתירס, ליצור להם אלטרנטיבה תזונתית אטרקטיבית, למשוך אותם בדרך חיובית מהשדות. במקביל המשיכו להטרידם בשדות החקלאיים. וזה עבד!

מאז שנת 2000 פסקו הנזקים לחקלאות. עם השנים גם הלך וגדל מספר העגורים החורפים בעמק. והוא גדל לא רק בארץ, ב-30 השנים האחרונות הוא גדל גם באירופה, ובעקבות שינויים בחקלאות יש להם כיום שפע מזון לאורך מסלולי נדידתם ובמעונות החורף שלהם במרכז צרפת ובדרום ספרד.

את התירס מפזרים בשטחים מוגדרים, בתחומי האגמון, במדשנת הנגררת על ידי טרקטור. הפתרון הזה אינו זול: כל עגור זקוק לכ-180 גרם תירס ביום. בחורף 2016/17, עת הגיע מספר העגורים ל-45,000, פיזרו בממוצע כשמונה טונות תירס ביום, שהסתכמו בכ-770 טונות לכל עונת החריפה.

העגורים אינם חוששים מהטרקטור והמפזרת, ומצטופפים בעקבותיהם.(צילום: עוזי פז)

גרגיר אחר גרגיר...(צילום: עוזי פז)

מחיר טונה גרגירי תירס הוא כ-1,150 ₪. עשו עכשיו את המכפלה בעצמכם... וזה עוד לפני שמחשבים את יום עבודת הטרקטוריסט, והטרקטור עצמו, במשך כשלושה חודשים וחצי. אולם בתירס חסרים מרכיבים תזונתיים אחדים הדרושים לעגורים, והם מחפשים אותם בפקעות של ה"סעידה" (גומא הפקעים) בשדות. צריך על כן להמשיך לשמור ולגרשם. העלות – כשני מיליון שקל בשנה.

דיוקנו של עגור

מהעגלה ניתן להבחין היטב בדיוקנו של העגור. זהו עוף גדול, בעל צוואר ארוך ורגליים גבוהות (גובהו בעמידתו על הקרקע כ-150 ס"מ, משקלו כ-5.5 ק"ג, מוטת הכנפיים שלו כ-230 ס"מ). העגור גדול מהחסידה (משקלה כשלושה ק"ג ומוטת הכנפיים שלה כ-200 ס"מ). ניתן להבחין בכך בנדידת האביב, עת לעיתים הם נמצאים זה בצד זה.

רוב גופו של העגור עוטה נוצות אפורות בגוונים שונים. המצח, הלחיים, הסנטר, העורף והצוואר אפורים-שחורים. שני פסים לבנים מתמשכים מהעין לצידי הצוואר. לקודקוד הבוגרים צבע אדום. הזכר והנקבה דומים זה לזה בצבעם, אך שונים במידת מה בגודלם; הזכרים גדולים יותר. לצעירים ולמתבגרים ראש בגוון חום-אדמדם, ועדיין אין להם פסי צוואר לבנים וכתם אדום בקודקוד.

לבוגרים קודקוד אדום, לצעירים חום ולמתבגרים אפרפר(צילום: עוזי פז)

אם זוכרים סימנים אלה אפשר להבחין כי המסגרת המשפחתית נשמרת גם בתוך הלהקה: שני הורים וצעיר או שניים לידם, כיחידת משנה מגובשת בתוך ההמון. ההרכב המשפחתי בולט במיוחד כשהם עפים לרעות בשדות ולחפש בהם את המינרלים הדרושים להם והחסרים בתירס. נראה אז שלושה או ארבעה עגורים מתבודדים.

בחלקו האחורי של העגור מתבלט מעין זנב סוס. כשהוא נוסק מתגלה זנבו האמיתי. מתברר כי זה זנב קצר ואורכו כ-20 ס"מ בלבד. אברות הכנף האחוריות שלו (הנקראות אברות האציל או שלישוניות) ארוכות מאוד, והן המעצבות את הזנב המדומה.

"הזנב" המתבלט באחורי הגוף אינו זנב אלא חלק מאברות הכנף(צילום: עוזי פז)

במעוף אפשר לראות כי לעגור זנב קצר(צילום: עוזי פז)

ירמיהו – איש ענתות

במקרא נזכרים כ-140 שמות של בעלי חיים, ובהם כ-31 עופות. העגור נמנה עמם. הזיהוי של אחדים מבעלי חיים אלה ברור. כך האריה, היונה, הנמר, העורב, היעל והחסידה, שאין כל מחלוקת בקשר אליהם. אך מי הם "זרזיר מותניים", "כנף רננים", "קאת", "איים" ו"שלעבים"?

עולם החי והצומח הנזכר בתנ"ך מהווה נושא לפרשנות ענפה, וספרים רבים ואלפי מאמרים נכתבו על נושאים אלה. אלא שרבים מכותביהם לא חיו בארץ. הם לא הכירו את שפתו המקורית של התנ"ך ואף לא את נופיה של ארץ ישראל, על תופעות הטבע שבה. אין פלא שבפירושיהם נפלו שיבושים רבים, ואותו שם של בעל חיים מתורגם, לא אחת, בשמות שונים. לעיתים אף "הדביקו" שמות של בעלי חיים שהחוקרים הכירו מארצותיהם, לשמות מקראיים, גם אין להם כל קשר למצאי בארץ.

כבר מנדלי מוכר ספרים, שכתב את ספרי הטבע הראשונים בעברית, עמד על הקושי הזה. בהקדמה לאחד מספריו, משנת 1866, כתב: "כי ידעתי שהחקירה בפירוש שמות הקדמוניים תלויה בהשׁערות דקות כשׂערות, והמבארים עולים בשערה השמיימה ותולים דעותיהם על בלימה".

דומה כי ירמיהו, שנולד "בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן", היה הקרוב ביותר לטבע הארץ בין נביאי ישראל. בספרו תיאורים רבים שיכול היה לכותבם רק מי שהרבה לשוטט בהר ובגיא בעיניים פקוחות ואוזניים כרויות. כאלה הם "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד", "כְּאַיָּל תַּעֲרג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", "וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם... כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב" "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה".

אחד מביטוייו המוכרים יותר הוא: "גַּם חֲסִידָה בַשָּמִים יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתוֹר וְסִיס וְעָגוּר שָמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה". סביר כי הנביא בחר בעופות המוכרים היטב לקהל שומעיו, ולא - כיצד יבינו את משמעות דבריו? כדי להמחיש את תוכחתו, הוא אינו מסתפק בחסידה, ומוסיף, בהקבלה, גם את התור והסיס והעגור. האם אנחנו מזהים אותם כמוהו?

עגור צף וצורח. קולו נישא למרחוק, ולעיתים מזומנות נשמע בטרם רואים את המשמיע(צילום: עוזי פז)

גם חסידה בשמיים

נדידת החסידות עוררה תשומת לב כבר בימי קדם – בלהקותיהן הגדולות, בממדי גופן, בניגוד בין השחור ללבן שבנוצותיהן ובשילוב עם אודם רגליהן ומקורן. ירמיהו מציין בקשר לחסידה כי "יָדְעָה מוֹעֲדֶיה" – ברבים. ירמיהו, בתוקף מקום מגוריו, אכן יכול היה לצפות בנדידת החסידות פעמיים בשנה: בסתיו, בדרכן מאתרי הקינון שלהן באירופה לעבר מעונות החורף באפריקה, ובשובן באביב.

נדידתן באביב מתרחשת בחזית רחבה, המשתרעת למלוא רוחבה של הארץ. אפשר אז לראותן במרבית האזורים. לעיתים הן שוהות אז ימים אחדים בטרם תמשכנה בדרכן. אולם - נדידת הסתיו שלהן מתרחשת כמעט אך ורק ממזרח לקו פרשת המים - מעל בקעת הירדן, בספר השומרון ומעל מדבר יהודה. זוהי נדידה חפוזה. לרוב החסידות אינן שוהות אלא לילה אחד בתחומי ארץ ישראל. לו ירמיהו הנביא חי ביזרעאל, בלכיש או בעזקה היה מתנסח מן הסתם "ידעה מוֹעֲדָה", ביחיד, שכן באזורים אלה ניתן לצפות בחסידות רק בנדידת האביב.

תור מצוי וגוזלו בקן(צילום: עוזי פז)

"עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת"

שלושת המינים האחרים המופיעים בתקבולת לחסידה נבחרו, לדעתנו, בשל קולותיהם, כדברי חז"ל: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת". כך מתקבלת תמונה כוללת של המציאות.

עם בוא הסתיו התורים נודדים לאפריקה. הם שבים ארצה לקראת האביב, מקננים ונשארים עד הסתיו הבא. שובם ארצה מתרחש במועד קבוע למדיי - במחצית השנייה של חודש אפריל. אז הם נראים ונשמעים מכל עבר. הכומר הנרי טריסטרם הגיע למסע בארץ ישראל עם משלחת מדעית החמושה במשקפות ורובי ציד. במשך עשרה חודשים הוא תיעד וצד את חיות הבר בטבע המקומי, שחלקן זוהו לראשונה למדע ונחשב לאבי הזואולוגי של ארץ ישראל בימים בהם נצפו כאן דובים וברדלסים, כתב ב-18 באפריל 1864: "… בשדות האספסת והקֶדֶד רעו להקות עצומות של תורים. הם אך זה חזרו ומילאו כל עץ וכל סבך... הם נודדים בהמונים עצומים, כולם בזמן אחד, ומסעם גלוי לעין" (ראוי לציין כי חלקם רק חולפים בשמי הארץ וממשיכים הלאה – לעבר אירופה, שבה יקננו).

אליעזר שמאלי, אחד ממורי הטבע הראשונים בארץ, כתב בשנות ה-30: "קולותיהם מלווים את תושב הארץ באשר ילך בעונת האביב... חלק בלתי נפרד מנוף הארץ הם קולות התור בפרק זמן זה".

סיס חומות בבית החולים לחיות בר של הספארי בר"ג ורשות הטבע והגנים(צילום: עוזי פז)

קולו של התור נשמע כ"תוּר תוּר" מתמשך, והוא שהקנה לו את שמו העברי וכך גם את שמו המדעי Streptopelia turtur, את שמו האנגלי Turtle Dove ואת שמותיו הדומים גם בגרמנית ובצרפתית. הכינוי המקובל לניסיון לחקות צלילים טבעיים הוא אונומטופיאה. גם סיס הוא שם אונומטופאי.

הסיס, כמוהו כתור, שוהה בחורף באפריקה. אוכלוסייתו המקייצת והמקננת שבה ארצה מדי שנה במועד קבוע למדיי: החל מסוף פברואר, ובעיקר בתחילת חודש מרס, והוא מקדים את התור בכחודש וחצי. קולותיו, מעין "סי סי", נישאים אז למרחוק, ממלאים את החלל וכמו מכריזים: "אנחנו פה"... גם מי שאין לו ציפורים בראש יתקשה אז להתעלם מצווחותיו.

את הזיהוי כי סיס הוא Apus apus הציע טריסטרם, בהסתמכו על השם "ציץ" ששמע מנערים ערבים שהתקהלו סביבו. הוא מציין כי "שם הציפור נמסר אפוא לדורות הבאים בלי שינוי מצורתו העברית הראשונה".

מיהו העגור של ירמיהו?

התור והסיס שבים ארצה במועדים קבועים. על שני אלה אמר ירמיהו כי "שָמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה". הם באים באביב, מקננים, מחליפים את נוצותיהם שהתבלו במשך הקינון, ובסתיו שבים ונודדים לאפריקה. הם גם דומים למדיי בגודלם. ברור על כן על מה ולמה הנביא קיבצם יחד.

אך מה ל-Grus, הנקרא בפינו עגור, ולשני אלה? ה- Grus הוא עוף גדול מאוד, גדול אף מהחסידה. יתר על כן, הוא אינו מקנן בארץ, ועד שהחלו לגדל בה את החמצה ואת אגוזי האדמה, ששינו את אורחות חייו, כמעט שלא חרף בארץ. הוא מוכר כחולף פעמיים בשנה בנדודיו מאירופה לאפריקה וחוזר חלילה.

מתאים יותר להכתירו כ"ידע מועדיו", בדומה לתיאור המתייחס לחסידה, ולא "שמר את עת בואו" כנאמר על התור והסיס. ברור בכל מקרה כי ירמיהו לא התכוון לעגור "שלנו".

אז למי התכוון ומהיכן צמח שיבוש השם? כבר בימי קדם התקשו, לא אחת, בזיהוי אחדים מהצמחים ובעלי החיים הנזכרים במקרא. חז"ל הניחו כי ציידים, אנשי השדה, מכירים את בעלי החיים למיניהם, שלא כ"חכמים" היושבים בבית מדרשם ואמרו: "… רבו - חכם, או רבו - צייד? … והוא (הצייד) שבקי בהן ובשמותיהן".

"נשיקת יונים" בין זוג תורים(צילום: עוזי פז)

גם רבים ממפרשי התנ"ך וממתרגמיו לא ידעו למי התכוון הכתוב בשמות הצמחים ובעלי החיים. כנראה גם לא ייחסו לכך חשיבות רבה. הם היו אנשי דת או בלשנים והתעניינו בצדדים התיאולוגיים, במוסר ובמצוות, ולא בצדדים הבוטניים או הזואולוגיים המבצבצים מבין פסוקי התנ"ך. השבעים, שתרגמו את התנ"ך ליוונית במאה השנייה לספירה, תרגמו "חסידה" בארבעה שמות שונים. בוולגטה, תרגום התנ"ך ללטינית מהמאה הרביעית לספירה, יש ל"חסידה" שלושה שמות.

וכך מתרגמי התנ"ך ופרשניו התלבטו בתרגום ופירוש הפסוק "גַּם חֲסִידָה בַשָּמִים יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתוֹר וְסִיס וְעָגוּר שָמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה".

השבעים מתרגמים את החסידה כ-milvus, שהיא דיה. הסיס תורגם כלידון, דהיינו סנונית, ואילו העגור "אפרוחי השדה"... הסיס תורגם בוולגטה כ- hirundinis, אף הוא שמה של הסנונית, ואילו העגור מתורגם כ-ciconia, שהוא שמה המדעי של החסידה.

קברו של יונתן בן עוזיאל, תנא מהדור הראשון שחי עשרות שנים לפני חורבן הבית השני, נמצא ליד עמוקה בגליל. הוא מוכר כ"מזווג הזיווגים". הוא תרגם את ספרי הנביאים לארמית ואת הפסוק מירמיהו הוא תרגם:" ושפנינא וכורכיא וסנוניתא", דהיינו "כורכיא" הוא התרגום לסִיס וסנוניתא הוא התרגום לעגור.

אלא שלא תמו הסיבוכים. בתלמוד נאמר: "צווח ריש לקיש כי (כמו) כורכיא", ואין לדעת לבטח למי הכוונה. ר' סעדיה גאון, (942-882 לספירה), מגאוני בבל וראש ישיבת סורא, תרגם את העגור לכּוּרְכִי. זה גם שמו של ה- Grus בערבית. רש"י ורד"ק, מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית, הלכו בעקבותיו. רש"י מפרש "כי כרוכיא - תרגום של עגור גרוא"ה בלע"ז". הפרשנים החדשים הלכו בעקבותיהם.  

כחל נוחת אל קינו הממוקם בכוך של מחצבה נטושה. האם זהו העגור של ירמיהו?(צילום: עוזי פז)

אולם מקור השם "כּוֹרְכְיָא" הוא ביוונית (קרי קורציאס). כיום זהו שמו המדעי של הכחל (Coracias garrulus), ופירושו דמוי עורב קטן צרחן.

אם נצליח להשתחרר מדעות קדומות, נראה כי הכחל משתלב היטב עם "תוֹר וְסִיס וְעָגוּר". גודלו תואם לגודל התור. אף הוא חורף באפריקה ושב ארצה עם בוא האביב. כך תיאר טריסטרם את שובו באביב 1864: "הכחל מופיע בלהקות גדולות סמוך ל-1 באפריל, וקמעה קמעה הוא מתפזר בארץ כולה... בקריאתו ובהתנהגותו הכחל מבריק ובולט, ומושך תשומת לב בכל מקום...".

הכחל נשאר לקנן בארץ. זמן קצר לאחר שובו ממעונות החורף מתחילים מעופי החיזור והראווה שלו. מראה מרהיב הוא לראות את הזכר מתנשא לגובה רב, צולל ומסתחרר באוויר תוך כדי צריחות. קולו הרם הקנה לו את שמוgarrulus , שמשמעו הצרחן (בלטינית).

אנחנו סבורים כי העגור המקראי אינו אלא אותו עוף הקרוי כיום בפינו בשם כחל. אנחנו לא מציעים להחליף את שמותיהם, אבל כדאי לדעת. 

"ותור וסיס ועגור שמרו את עת באנה" | כתב וצילם: ד"ר עוזי פז | *כל הציטוטים מטריסטרם מהספר "החי והצומח של ארץישראל" בתרגומו של ד"ר חיים מויאל.  

הכתבה התפרסמה במגזין "טבע הדברים". לפייסבוק של "טבע הדברים"