למה אני מעדיפה לצאת עם גברים ישראלים
אני רוצה בחור עם מסלול חיים כמו שלי. מישהו שעשה צבא ושקרע את התחת במלצרות כדי לעוף על החיים שלו בדרום אמריקה. אני צריכה שהוא יבין את העצבים, את הצחוק, את זה שאני אוהבת לשמוע שירים של ימי זיכרון סתם ככה, כי הם מרגשים אותי
אתמול בערב, כמו בכל שנה, הייתי בעצרת לזכרו של רבין. כשעמדתי שם, דחוסה בין אנשים ומזיעה קלות, בהיתי בבחור גבוה בעל שיער חום בהיר, שלבש חולצת פולו כחולה של מפלגת העבודה. לא יכולתי שלא לחייך אליו באופטימיות עדינה. נכון שהעם שלנו מפולג היום יותר מאי פעם, אבל זה העם שלי, ואני לא רואה אופציה אחרת מאשר להיצמד אליו.
ברומן "אקרא לך גבר", המחבר, אוהד רוזן, כותב ש"לאנשים ששירתו בצבא תמיד יש עיניים עצובות. זה בכלל לא משנה איפה הם שירתו או לפני כמה זמן, וזה גם לא משנה באיזה מצב רוח הם נמצאים ואם הם צוחקים או בוכים באותו רגע, העיניים שלהם תמיד נשארות עצובות". בעבר, כשעיניי ספגו את המילים הללו, חשבתי שהן כל כך יפות, אבל לא לגמרי נכונות. גם לאנשים שלא שירתו בצבא יש עיניים כאלו, עצובות. אני מכנה אותן "עיניים ישראליות", עיניים שהעצב טבוע בהן מבפנים. רוזן כתב שם שהוא מניח שמדובר בתהליך הדרגתי, ובזה הוא צודק לחלוטין. העיניים שלנו אט-אט נעשות ישראליות.
כשיש "צבע אדום" ואתה רץ בלחץ לחדר המדרגות במגבת ומוצא שם את כל השכנים שאתה לא באמת מכיר, העיניים נעשות ישראליות. וכשאתה עומד בתור בכניסה לקניון ובודקים בידוק מלא את הערבי שלפניך בזמן שבקושי מסתכלים עליך, העיניים נעשות ישראליות קצת יותר. כשאתה מנסה להזמין משלוח לדירה שלך ביפו אבל מגלה שאף מסעדה כמעט לא מסכימה להיכנס לאזור, העיניים נעשות ישראליות.
כשאתה ילד בן 18 וחצי שנתנו לו מדים ונשק ומצפים ממנו להיות 100 אחוז לוחם כשמבפנים הוא עדיין ילד, העיניים נעשות ישראליות. כשאתה מאבד את עצמך אחרי השחרור וכולם חושבים שאתה רק מחפש לברוח מהחיים האמיתיים, העיניים נעשות ישראליות. כשאתה מתחיל עם הבחורה הברונטית שמצאה חן בעיניך בפאב ושואל אותה בת כמה היא, וכשהיא עונה אתה מנסה לחשב האם היא נולדה לפני או אחרי רצח רבין, העיניים נעשות ישראליות עוד קצת. בכל מקרה, היא נולדה לפני, ו"מותר" לך לצאת איתה.
מלמולים באנגלית של שני תיירים מאחוריי קטעו לי את זרם המחשבות והחזירו אותי בחזרה לכל הרגעים שבהם פסלתי בחורים שהם לא ישראלים בהינף יד. כי גם אם לכל אחד מהם יש סים 'מקומי', הם עדיין לא מקומיים, ואני צריכה את הישראליות הזאת. אני צריכה שהבחור ידע להיקרע מצחוק בעברית ולא רק לצייץ LOL בווטסאפ. שיאמר בנונשלנטיות מילים כמו "אשכרה", "תכלס", ו"חומוס", ושילך איתי לכל החומוסיות ברחבי הארץ, אחרת זה לא יסתדר בינינו.
אני רוצה בחור עם מסלול חיים כמו שלי. מישהו שעשה צבא ושקרע את התחת במלצרות כדי לעוף על החיים שלו בדרום אמריקה. אני צריכה שהוא יבין את העצבים, את הצחוק, את זה שאני אוהבת לשמוע שירים של ימי זיכרון, סתם ככה כי הם מרגשים אותי. אני צריכה שלא יהיו בינינו שום חומות, וזו חומה שאני לא יכולה להרוס, זה כבר מעבר לגבול היכולת שלי.
אני צריכה שהוא ישמע וישיר איתי עומר אדם באוטו בהתלהבות, כי אי אפשר שלא למות עליו. באותה נשימה אני גם צריכה שהוא יכיר את שלום חנוך, אביתר בנאי ואביב גפן. אני צריכה שיכיר את רוב (עדיף כל) השירים של מאיר אריאל, ולא, "לא יכול להוריד ממך את העיניים" זה לא נחשב. אני צריכה שהוא יהיה ישראלי, אני מצטערת. אני יודעת שזה נשמע קצת דפוק.
אני לא מחנכת ולא אומרת לאף אחת איך לבחור את הגבר שלה, זה אובססיה אישית שלי לגבי תוצרת הארץ. אני פשוט שואלת - למה לי לחפש רחוק, כשהכי קרוב פיזית הוא גם הכי קרוב בלב? שיהיה מצידי גם מאיזה חור נידח מהגליל העליון. כל עוד הוא ישראלי, הסיכויים הם אוטומטית לטובתנו.
כשהסתיימה העצרת, שקלתי להתחיל עם ההוא, עם הפולו הכחולה, אבל אז נזכרתי שאני בכלל ליכודניקית, וניגוד בין דעות פוליטיות זה כבר באמת בלגן.
