שתף קטע נבחר

50 גוונים של תחום אפור: בין מגע מיני לאונס

מה ההבדל בין סקס ברצון לסקס בהסכמה, מה הקשר לתקשורת לקויה ומדוע הכול חוזר בסופו של דבר לחוסר השוויון המגדרי שעדיין שורר בחברה שלנו? ביקור בשטח האפור שלא מפסיק לעורר שאלות

שאלי את עצמך אם את באמת רוצה להיות שם (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
שאלי את עצמך אם את באמת רוצה להיות שם(צילום: Shutterstock)

לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי במצב המוזר הזה שאני שוכבת עם מישהו, למרות שלא ממש בא לי עליו, ומתחרטת על כך ביום שלמחרת. רוב חיי התביישתי לדבר על המקרים האלה כי חשבתי שהם אמרו או רמזו משהו שלילי עליי, אבל לאחרונה אני שומעת מיותר ויותר נשים שזה קרה גם להן.

 

מקרים כמו שחוויתי, שייכים לתחום האפור שבין סקס בהסכמה לבין סקס ברצון, פער שבו עסק פרק 3 המיתולוגי של העונה האחרונה של "בנות". בפרק המדובר, האנה מגיעה לביתו של סופר מפורסם אחרי שכתבה טור שעסק במעלליו המיניים עם סטודנטית צעירה. השניים מתווכחים ביניהם, ובסופו של דבר האנה מוצאת את עצמה שוכבת לצידו של הסופר, כשאיבר המין שלו מונח לידה. בהתחלה וכמו מתוך אינסטינקט, האנה תופסת בו, אך תוך שנייה בלבד היא משחררת את האחיזה, מתאפסת על עצמה ובורחת מהבית שלו כשהיא בהלם מוחלט מהסיטואציה, ולא יכולה שלא לתהות כיצד גם היא נפלה לפח שלו, למרות שלכאורה הגיעה מוכנה.  

 

 

אורנה בנאי והפולמוס על קמפיין #me2

מצבים אפורים, מעצם היותם, יכולים לתעתע לא פעם, ודוגמה לכך ניתן לראות בוויכוח הסוער שניצת ברשת בעקבות עדותה של אורנה בנאי ב"ידיעות אחרונות", שהופיעה כחלק מקמפיין #גם אני: "כן, גם אני נאנסתי על ידי גברים", היא כתבה שם. "לא פעם ולא פעמיים. לא על ידי גבר זר שהתנפל עליי בסמטה חשוכה, אלא על ידי גברים שהכרתי ונאלצתי לשכב איתם כי הם רצו, כי הם דרשו, כי צריך היה לספק אותם ואת הרעב שלהם".

 

המקטרגים טענו שבנאי "מזנה" את מקרי האונס האמיתיים, ומשתמשת בהאשמה החמורה הזאת שלא כצורך, בעוד נשים רבות אחרות הזדהו עם אורנה וסיפרו שחוו בעצמן דברים ומצבים דומים. לירדן למשל, זה קרה עם בחור שקבעה לטייל איתו במזרח. "כשתכננתי לטייל במזרח, לא רציתי לטוס לבד, אז התחברתי לבחור שלא הכרתי. מבחינתי נפגשנו כדי לטייל ביחד, אבל לו היו רעיונות אחרים", היא מספרת. 

העדות שלה חוללה סערה. בנאי (צילום: ענת מוסברג) (צילום: ענת מוסברג)
העדות שלה חוללה סערה. בנאי(צילום: ענת מוסברג)
 

"אני לא הבנתי שכשמטיילים ביחד זה הופך ללשכב יחד כל הטיול, אבל בשבילו זה היה מובן מאליו. אחרי הפעם הראשונה ששכבנו הטיול הפך למוזר - הוא רצה כל הזמן שנשכב, אבל אני לא בהכרח רציתי, וכך קרה שהיו פעמים שפשוט לא רציתי את זה ובכל זאת שכבנו. זה היה מצב מאוד מוזר ומחייב, טיילנו יחד והיינו ביחד כל הזמן. היום אני מבינה שזה שהתחייבתי לטייל איתו, ממש לא אומר שהתחייבתי לשכב איתו, ושעשיתי את זה בעיקר מתוך אי נעימות כלפיו. הייתי צעירה, היום אני מבינה אחרת".

  

שירלי בסך הכל חשבה שהיא הכירה בחור נחמד, עד שהוא הפך מצב רע לעוד יותר רע: "יצאתי עם בחור שהכרתי בפייסבוק. היו לנו חברים משותפים והוא היה נראה לי כמו בחור נחמד. הדייט הראשון היה רגוע וללא סקס, בעיקר כי אני לא מרגישה בנוח עם מגע על ההתחלה. שבוע אחרי הדייט הראשון היה לי אירוע בתל אביב, וקבענו שנפגש בתום האירוע. הבעיה היא ששתיתי שלוש כוסות יין, והתחלתי להרגיש רע. כשהוא אסף אותי אמרתי לו שאני ממש שיכורה ולא מרגישה טוב, וביקשתי שישמור עליי.

 

"נסענו אליו וקיוויתי שאוכל פשוט לשים את הראש וללכת לישון, אבל כשהגענו אליו הוא מזג לי עוד אלכוהול. כמובן שלא שתיתי, הרגע הרי הקאתי והרגשתי רע, אבל מאותו הרגע הוא לא הפסיק לשלוח ידיים למרות שאמרתי כמה פעמים שלא בא לי כלום. נכנסתי למיטה לישון והוא נכנס אחריי, הפשיט אותי ושכבנו. הסקס היה קצר, הרגשתי רע, סתם שכבתי שם וחיכיתי שהוא יסיים. לא נהניתי, כל מה שרציתי זה שזה יסתיים ואוכל לישון. לצערי הייתי בטוחה שעדיף שייראה שאני זורמת עם זה, במקום לעבור אונס. הוא סיים, קם להתקלח ואני התעלפתי לישון. קמתי בבוקר, הוא לקח אותי לרכבת, נסעתי הביתה ולא ראיתי אותו מאז".

 

בשביל להגיע להסכמה, צריך שיהיה רצון

התחושה של הבוקר של אחרי, הגועל, האשמה, החרטה והבלבול לגבי איך הגענו בכלל למצב כזה, בהחלט מזכירים לנו את התחושות שנשים רבות עוברות אחרי שהן חוות מעשה של אלימות מינית. אז איפה עובר הגבול? "אצל הרבה נשים יש קושי גדול בהבחנה בין רצון להסכמה, והכול מתחיל בזיהוי הסיטואציה ושאלה עצמית - האם אני רוצה את זה, ומה אני רוצה?", מסבירה ד״ר מיכל בן מאיר, פסיכולוגית קלינית מומחית.

 

לדבריה, הרבה נשים לא יודעות לבטא את הרצון או את חוסר הרצון שלהן כמו שצריך. "העניין הוא כזה", מוסיפה בן מאיר, "בשביל להגיע להסכמה, צריך שיהיה רצון. בשביל שתהיה הסכמה ברורה, אנחנו צריכים לדעת לבטא את הרצון שלנו. כנשים, אנחנו צריכות להרגיש ביטחון פנימי מאוד חזק בשביל להיות מסוגלות להגיד 'לא, זה לא מתאים לי', ואני חושבת שהבעיה העיקרית אצל נשים היא הספק. נשים כל הזמן מטילות ספק לגבי המיניות שלהן. הן כל הזמן שואלות 'מה החברה אומרת על זה'? 'מה הוא יגיד עליי'? 'האם אני אאבד את האהבה שלו'?

בן מאיר. נשים צריכות ללמוד להקשיב למה לעצמן ולהבטא את הרצון שלהן (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
בן מאיר. נשים צריכות ללמוד להקשיב למה לעצמן ולהבטא את הרצון שלהן(צילום: אוסף משפחתי)
 

"יש המון מוסכמות לא מדוברות שאנחנו פועלות לפיהן, וזה משפיע על ההתנהגות המינית שלנו. זה מתחיל מגיל צעיר - לא מעבירים לנו את המסר שמותר לרצות ומותר גם לא לרצות. לא מלמדים אותנו לדבר או לתקשר כמו שצריך על מנת שנוכל לעשות את הבירור הזה ביחד. זה נכון גם לגבי מצבים מיניים על אחת כמה וכמה, כי במצבים מיניים הבסיס למין או לקשר הוא שהוא יהיה הוגן, הדדי ושתהיה תקשורת טובה, וזה כבר קשור ליכולת שלי כאישה להיות מסוגלת לדבר על סקס".

 

מה הפתרון בעיניך?

"אני מאמינה שמה שהכי חסר כאן זה דיאלוג. שיהיה שיח הדדי ויכולת הקשבה, כי זה מה שיוצר את התחום האפור שלא באמת אמור להתקיים. אנחנו צריכים ללמוד איך לדבר ולהקשיב לאחר, ואנחנו גם צריכות לעצור וללמוד איך להקשיב לעצמינו, ולפעול על פי אותם הרצונות. אם אני יודעת להקשיב לעצמי, אני גם יודעת מה אני מרגישה ומה אני רוצה, ואם אני ארגיש מספיק בטוחה כדי להגיד את זה גם בקול רם ולבטא את זה, אני גם אוכל להימנע ממצבים שבהם אני שוכבת עם גבר בהסכמה, אבל לא ברצון".

 

"הסכמה היא מינוח ששייך לעולם יחסי הכוח והשליטה"

ענבל מילר היללי, פסיכולוגית קלינית מומחית, מסכימה עם ד"ר בן מאיר ומסבירה שזה בעיקר עניין של תקשורת לקויה, יחד עם חוסר שוויון מגדרי מובהק שיש עדיין בחברה שלנו. "התחום האפור במין הוא כל מצב שבו לא ברור עד כמה שני הפרטנרים מעוניינים באקט המיני ובוחרים בו מרצונם החופשי. הבעיה מתחילה כשאנו מבינים שבעצם בחלק גדול, אם לא ברוב המגעים המיניים, נכנסים לתוך השטח האפור, כך שבהחלט צריך להידרש לשאלה החשובה הזו המקפלת בתוכה סוגיות משפטיות, פסיכולוגיות וחברתיות.

 

"הרציונל של המחוקק, כשנקבע המינוח 'הסכמה' בהקשר של פגיעה או הטרדה מינית, היה להימנע מאותו שטח אפור. הסכמה היא מונח חד-משמעי, שלכאורה לא משאיר מקום לספק או לאי-בהירות. אם יש הסכמה, משמע שהאקט אינו נעשה בכפייה, ואין מקום לתביעה בגין פגיעה מינית. פשוט וקל. אלא שהדברים רחוקים מלהיות פשוטים כל כך. הסכמה היא מינוח ששייך לעולם של יחסי כוח ושליטה. יש צד אחד בעמדת כוח, והוא זה שמבקש הסכמה, או שהוא נמצא בעמדת המשכנע, וצד שני, פאסיבי יותר, הנמצא בעמדת המשתכנע, או 'המסכים'".

ענבל מילר היללי. "יש צד משכנע וצד פסיבי יותר שנמצא בעמדת המשתכנע" (צילום: מיכל הרדוף רז) (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
ענבל מילר היללי. "יש צד משכנע וצד פסיבי יותר שנמצא בעמדת המשתכנע" (צילום: מיכל הרדוף רז)
 

אז למה בכל זאת קוראים לזה "מין בהסכמה" ולא "מין ברצון"?

"כי רצון הוא עניין בעייתי שמושפע מהמון גורמים המטשטשים את הקשר והחיבור אליו. להגיע לחופש מיני עבור אנשים רבים, זה לא עניין פשוט. אני מאמינה שצריך להתקיים שיח אחר בין נשים וגברים בשאלות החשובות האלו. שיח שיש בו אמפתיה לשני המינים, ובעיקר כזה שיש בו הקשבה. מיניות שלמה וממומשת חייבת להכיל בתוכה הקשבה של כל אחד מהצדדים לעצמו ולגופו, ובמקביל - לרצון של הפרטנר, דרך המחוות הגופניות שלו, ודרך המילים.

 

"לכן, 'לא זה לא', זה ברור. אבל גם גוף מכווץ, שתיקה, חוסר שיתוף פעולה, הימנעות, מילים המבטאות אמביוולנטיות - כל אלו הם גם בבחינת 'לא', גם אם אינם סותרים את ההמשגה הצרה של 'מין בהסכמה'. כשאנשים שואלים 'למה לא עצרת?' או 'למה הלכת אליו?', הם שמים את כל האחריות על הצד הנפגע, ופותרים מאחריות את הצד הפוגע. זה אבסורד בעיניי. נשים צריכות ללמוד להקשיב לעצמן ולגופן, להעביר מסר יותר ברור, אבל פה לא נגמר העניין. כל פרט בחברה הזו חייב להפנים שלהקשיב לגוף ולרצון שלנו זה לא דבר פשוט, במיוחד לאישה, ושהאחריות מוטלת גם על מי שיוזם את המגע המיני. צריך לחפש את הרצון באופן אקטיבי, ואין להקל בכך ראש. רק כשאנחנו בטוחים שהוא שם, יש אור ירוק להמשיך.

 

"זה נשמע אולי מסורבל, נוגד את ההבנה האינטואיטיבית לגבי זרימה וספונטניות בסקס, אבל אין כאן באמת סתירה. מין צריך להתבצע מרצון מלא, אחרת זה לא בדיוק מין, וזה נפיץ מאוד. זה הפתח לכל הפצעים והצלקות שעל חלקם שמענו בקמפיין החשוב הזה. ואגב, זה נכון לגבי גברים ונשים. שני הצדדים יכולים להיפגע. ויש גם דבר כזה פגיעה מינית בגברים. אבל ברור שמבחינה סטטיסטית הפער הוא עצום".

 

אז איך משנים את המצב הקיים?

"הכול מתחיל בחינוך של הקשבה לשני המגדרים. אישה צריכה ללמוד להקשיב לעצמה ולגוף שלה. כולנו צריכים להכיר בכך שזה לא עניין פשוט, בגלל הקונטקסט התרבותי והחברתי. באופן פרקטי, אישה צריכה לדעת לשאול את עצמה בכל שלב 'האם נעים לי מה שקורה', 'האם מתאים לי', 'האם אני מופעלת על ידי רצון לרצות ועלולה להתחרט על המעשה מאוחר יותר'? וכדומה. אם יש ספק לגבי כל אחת מהשאלות האלו, מגיע החלק הקשה לא פחות - ללמוד לתקשר את זה החוצה. נשים צריכות ללמוד לחוש בנוח עם שימת גבולות. הן עדיין מרגישות הרבה אשמה וחוסר נוחות כשהן אומרות 'לא, זה לא טוב לי', וזו בעיה של ממש. הבעיה הזו בעיניי צריכה להיפתר בחינוך מיני מסוג אחר, חינוך שלוקח בחשבון את העיוותים האלו בתוך השיח המגדרי הלא שוויוני, ומניח אותם על השולחן.

 

"חינוך כזה צריך לכלול גם את ההבנה שלגבר יש תפקיד גדול וחשוב לשים גבולות לעצמו אם יש לו ספק. וצריך ללמד אותו להקשיב לכל הניואנסים, ללמוד לשאול שאלות, ולא להניח הנחות מוקדמות לגבי רצון האישה. זו גישה מינית בריאה, אחראית ובעיקר קשובה ואמפתית. בלי זה, אין יחסי מין טובים ומספקים. אגב, גם עבור הגבר. גבר המקיים מגע מיני עם אישה המתענגת ונהנית ממנו בצורה מלאה, נהנה הרבה יותר, כך שכל הצדדים מרוויחים. כשגברים ונשים ילמדו להיות במקום הזה יחד, נוכל להתקדם לשיח אמיתי ומקרב בין גברים ונשים".

 

מה אומר החוק?

ומה לגבי החוק? איך זה בדיוק עובד מבחינה משפטית? עורכת הדין אתי חסיד מסבירה: "החוק למניעת הטרדה מינית לא נועד לאכוף השקפת עולם מוסרנית-פוריטנית. תכלית החוק היא למנוע מאדם לכפות עצמו על מי שאינו מעוניין בכך, ובמיוחד כשהדבר נעשה תוך שימוש לרעה בעמדת כוח. החוק למניעת הטרדה מינית לא נועד לעקר את החיזור הרומנטי ולא לאכוף "סטריליזציה" של יחסי המינים. יחסי אנוש בכלל, ויחסי גבר – אישה בפרט, אינם ניתנים להסדרה ממצה ע"י קביעת כללי עשה ואל תעשה בדין.

עו"ד חסיד. "התנהגות הססנית אין בה כדי לבסס עבירה" (צילום: יואב אלקובי) (צילום: יואב אלקובי)
עו"ד חסיד. "התנהגות הססנית אין בה כדי לבסס עבירה"(צילום: יואב אלקובי)
 

"על כן, ככל שמדובר ביחסים שאינם יחסי מרות, המחוקק קבע חד משמעית כי רק הבעה גלויה וברורה של אי הרצון מהמשך ההתקרבות או ההתייחסות מצד המטריד, עשויה להפוך את המשך ההתנהגות החיזורית לעבירה. הטרדה מינית מוגדרת כ'התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות'. החוק אף מחדד ומבהיר שהמוטרד צריך להראות התנגדות במילים או בהתנהגות, ובלבד שלא היה ספק סביר לגבי משמעות ההתנהגות.

 

"מהגדרה זו עולה כי רק כאשר המוטרד-מחוזר הראה בהתנהגות או במלים ובאופן שלא מותיר ספק התנגדות ואי רצון להתייחסויות של המטריד-המחזר, הופכות ההתייחסויות לעבירה. כלומר, התנהגות הססנית המתפרשת לשתי פנים, שאיננה מראה בבירור התנגדות להתנהגות המטריד, אין בה כדי לבסס עבירה. לצערי אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי בו בני אדם קשובים לתחושות הזולת וחשים את המבוכה, את אי הנעימות ולפעמים אפילו את תחושת הסלידה מהאחר.

 

"תחושת מיאוס שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה מספיקה כדי לקבוע שהתרחשה עבירה מינית. לכן חשוב להדגיש שתחושה סובייקטיבית שלילית של המוטרדת אינה הופכת את מעשי המטריד לעבירה פלילית, אם לא ניתן לתחושה זו ביטוי חיצוני ברור. לאחר שאמרנו כל זאת, חשוב ביותר להבהיר שכל הנאמר לעיל אינו תקף בקשרים מינים המתרחשים תוך יחסי מרות על ידי מטפל, מרצה, מורה, מעביד, כהן דת ודומיהם.

 

"במקרים אלו אין כל חשיבות לכך שהמוטרדת לא הביעה אי הסכמה. על פי החוק, ניצול יחסי מרות שולל למעשה את חופשיות ההסכמה, ולפיכך אין ציפייה משפטית מהמוטרדת במסגרת יחסים אלו שתביע אי־הסכמה להטרדה. כך, למשל, אפילו כאשר מדובר ביוזמה של העובדת לפיתוח הקשר, עשויה זו להיחשב ניצול יחסי מרות".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
הסכמה ורצון אינם זהים
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים