שתף קטע נבחר

מאברהם ועד דמבלדור: כך לא תפחדו למות

שלא כמו אליזבת הראשונה, אברהם לא התחנן לחיות - ושלא כמו הרבי מקוצק הוא לא שאל את נפשו למות. אז מה כן? חייו היו מלאים ומספקים, ודווקא משום כך הוא לא התאווה ליותר. איך עושים את זה? קבלו את המתכון לחיים בצל המוות

"כל רכושי עבור עוד רגע אחד של זמן", קראה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, ברגעיה האחרונים. גם על הגאון מווילנא מסופר שלפני פטירתו בכה בכי גדול. כששאלוהו תלמידיו: "רבנו, מדוע אתה בוכה?", אמר להם: "בעולם הבא יתנו לי גן עדן וינחילו לי עולמות אינסופיים, אך מה זה שווה לעומת רגע אחד בעולם הזה, שבו אפשר בכמה פרוטות לקיים מצוות ציצית השקולה כנגד כל התורה כולה?"

 


 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

תחושת ההחמצה על מה שלא הספקנו והתשוקה לעוד קצת חיים, הן טבעיות ומובנות אל מול המוות, ולא רק מולו. "עוד לא אהבתי די", כתבה נעמי שמר, וזוהי תמצית החוויה האנושית.

 

אך מותו של אברהם מתואר באופן שונה לחלוטין. בסוף הפרשה שלנו נאמר: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". ופירש הרמב"ן: "ששבעה נפשו בימים, ולא יתאווה שיחדשו בו הימים דבר".

 

 

אברהם, בניגוד לגיבור של "גרין מייל", ספרו של סטיבן קינג, לא קץ בחייו הארוכים. ובניגוד לרבי מקוצק, הוא לא שאל את נפשו למות מתוך סלידה מן העולם הזה. אך הוא היה שבע. חייו היו מלאים ומספקים, ודווקא משום כך הוא לא התאווה ליותר.

 

כשהחיים הם משימה

כיצד מגיעים לתחושה כזו? למצב שבו מברכים את המוות כידיד? פִּסקה ארוכה וקסומה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק מוקדשת להתמודדות עם יראת המוות. "כל עמל האדם סובב והולך הוא להינצל מן המוות", פותח הרב קוק.

 

אנחנו משקיעים מאמצים אדירים בבריאות שלנו, בבטחוננו האישי, ביציבות הכלכלית. אבל "השיקוע בעפר החומריות", כותב הרב קוק, "רק מגדיל את המוות". כי אנחנו בוחרים לשחק במגרש שלו, בעולם החומרי השואף לכיליון. וככל שאנחנו מחזקים את ההיבטים החומריים של החיים, כך אנחנו מפחדים יותר מאובדנם.

 

"באין לחיים מטרה", ממשיך הרב קוק, למוות תהיה שמורה תמיד המילה האחרונה. הדרך להתגבר על המוות היא כאשר הופכים את תכלית החיים לעיקר, במקום את החיים הפיזיים עצמם; כאשר מצליחים להבין שכל ההיבטים החומריים של החיים – הגוף, הרכוש, מערכות היחסים ("הרומנטיקה וכל ענפיה", בלשונו של הרב קוק) – הם לא הדבר עצמו. אלו רק אמצעים, דרכי ביטוי למשהו אחר, גבוה יותר. נכנה זאת בשם "נשמה", "אלוהות" או בשמות אחרים - החיים הם משימה שאותה נשלחנו לבצע. משימה משמחת ומבורכת, אך היא איננה חזות הכול.

 

תשאלו את דמבלדור

תודעה כזו של החיים כמשימה הקצובה בזמן איננה ברירת המחדל שלנו, אלא משהו שצריך לעבוד עליו. להתכוון אליו כשאומרים בבוקר את תפילת "אלוהיי נשמה שנתת בי טהורה היא", שבה אנו מזכירים לעצמנו ש"אתה עתיד ליטלה ממני". משהו שצריך לחשוב עליו לפני השינה, כשאנחנו שואלים את עצמנו איך התקדמנו היום במשימה שלנו.

 

בחיים שתודעה כזו במרכזם, רגע המוות הוא פשוט הרגע שבו המשימה הושלמה והכוחות שבים לבסיסם. כמו תיאור היפה שנמצא בדברי חז"ל: "הקדוש ברוך-הוא מראה לצדיקים שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים". או במילותיו של אלבוס דמבלדור, המנהל האגדי מסדרת ספרי הארי-פוטר: "זה יהיה בעיקר כמו ללכת לישון אחרי יום מאוד-מאוד ארוך".

פורסם לראשונה 10/11/2017 09:42

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים