"חג סיגד - הרבה יותר יהודי מאתיופי"

מחר (ה') נציין ברחבי הארץ את אירועי חג הסיגד שעל פי המקורות מבטא את חידוש הברית בין האדם לאלוהיו ומשחזר את מעמד הר סיני. את האירועים שיתקיימו בכל הארץ, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, יחתום הטקס הממלכתי בירושלים.

אך לצד הרוטינה והעובדה שבשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים יוצאי אתיופיה מגיעים לעמדות מפתח בצבא, במערכת המשפט וכו' נראה שהחברה הישראלית היהודית עדיין רואה בחגים ובמנהגים של יהודי אתיופיה סוג של "טקסים פרטיים" ואין היא מכירה בהם כחלק מהמורשת של כל עם ישראל. אפשר לראות זאת באופן העמקה בתכני המורשת ובעובדה הפשוטה – היכן שאין ריכוז גבוה של ישראלים יוצאי אתיופיה, רמת האזכור לחגים ולמנהגים נמוכה ובסיסית.

צפו בתיעוד אירועי הסיגד בעבר:

כאן המקום שלנו כאזרחים, כאנשי משפחה, כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית לעשות עצירה ולשאול את עצמנו מדוע בישראל "הליברלית" של 2017 חג הסיגד, מלשון סגידה לקב"ה, איננו נחלת הכלל ואין הציבור הישראלי מכיר בו כמורשת של עם ישראל כולו בדומה למועדים של עדות כאלו ואחרות, הרי בכל זאת מדובר בחג שהמוטיבים שלו הרבה יותר יהודים ציונים "מאתיופים", אז איך זה שטרם הושג לו מעמד של שווה בין שווים?

ליצור שיח ציבורי רחב יותר אודות החג

התשובה לכך נשענת על העובדה שכולנו ליברלים עד שזה מגיע למעשים, עדיין יש אטימות תפיסתית למנהגים של עדות מסוימות ולצערנו מיום ליום אנחנו נראים יותר כמו 12 שבטים מאשר כמו עם אחד, החולק מורשת יהודית בה יש מקום וביטוי לכל אדם באשר הוא.

נוח לנו להישאר בבועה התרבותית המוכרת במקום להיחשף ולחקור מרכיבים נוספים במורשת של כולנו. כפועל יוצא בנות ובני הקהילה מקבלים את המסר שבשביל להשיג לגיטימציה להצליח כמו כולם צריך "להיראות כמו כולם" דבר המניע אותם לא פעם לוותר על מרכיב המורשת או להתרחק ממנו בהדרגה.

אז איך זה שטרם הושג לחג מעמד של שווה בין שווים?

בקרב הדור השני, מי שרובו חווה את העלייה לישראל וחי על קו התפר בין התרבות הקהילתית באתיופיה לזו של הארץ תמיד קיים החשש שעוד עשרות שנים לא באמת יזכרו ויציינו את חג הסיגד והמורשת הצבעונית והעשירה של יהודי אתיופיה תוטמן בהיסטוריה.

ליצור שיח ציבורי רחב יותר אודות החג

אז איך בכל זאת ניתן להוביל לשינוי במגמת הפתיחות התרבותית ולהביא את חג הסיגד והמורשת של יהודי אתיופיה לקדמת הבמה הציבורית כראוי למועד מיוחד ולא עוד יום חול?

תחילה אנחנו כאנשי חינוך צריכים לפעול להעברת התכנים בדרך יצירתית ואינטראקטיבית כדי ליצור מעורבות בקרב הדור הצעיר. עלינו למנף את כלל אתגרי הקשב של הדור הצעיר וליצור כמה שיותר חוויות דינמיות לחג ולמורשת של יהודי אתיופיה כדוגמת: הצגות, סימולציות, מופעים, מסלולי מנהרת הזמן, יצירות בשיעורי אומנות בהשראת חג הסיגד, תחרות צילום מנהגים וכיו"ב. כמו כן, מומלץ שחג הסיגד והמורשת של יהודי אתיופיה תבוא יותר לידי ביטוי בבחינות הבגרות.

לצד השליחות החינוכית וכשם שנוקטים עם חגים ומועדים ישראלים אחרים גם אנשי תקשורת וידועני רשת יכולים ליצור שיח ציבורי רחב יותר אודות החג באם יחליטו להגדיל את זוויות הסיקור ולהתמקד בקשר היהודי והציוני שלו לציבור הרחב. זה בדיוק המקום שבו כתבים יכולים להתארח אצל משפחות מסורתיות ולעקוב אחרי ההכנות לסיגד, לראיין קייסים בסגנון "יום בחיי" וליצור התחדשות תודעתית סביב הנושא. חשוב שהסיקור של היום יהיה בהתאמה ליתר חגי ישראל ולא יתקיים רק ביום אחד.

למנף את כלל אתגרי הקשב של הדור הצעיר וליצור כמה שיותר חוויות דינמיות לחג

ובנימה אישית לבנות ולבני העדה האתיופית, גם עלינו מוטלת האחריות כל יום מחדש לא לוותר על המורשת שלנו, לבטא אותה, לחיות אותה בפרטים הקטנים ולהפיץ אותה לציבור הרחב כחלק מהזהות שלנו וכחלק מהמורשת היהודית של כל עם ישראל. בכל חג או מועד עלינו לאחד את המשפחות שלנו ולעסוק במורשת ובמסורת מתוך תחושת גאווה ולא מתוך התנצלות או חלילה תחושה שאנחנו מחוץ למשחק.

• כותבת הטור היא מיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת פידל, לחינוך ולשילוב חברתי של ישראלים יוצאי אתיופיה.