גאוות הכפר / על קבוצת הכדורעף של עילבון

באחד המקטעים האחרונים של כביש 65 המפורסם לכיוון צפון, כשמצוק הארבל הוא החסם האחרון שמונע תצפית ישירה על הכנרת, שוכן לו הכפר הערבי עילבון. קצת יותר מ-5,000 תושבים, נוצרים ומוסלמים, גרים יחד בכפר, שמזוהה בעיקר עם טחינת הנסיך המיוצרת במקום.

אבל מסתבר שלכפר יש גם מועדון כדורעף לא רע בכלל, שקבוצתו הבכירה עלתה העונה לליגת העל לגברים. "הבוגרים הם רק חלק קטן מהמועדון", מספר היו"ר והמאמן, סמעאן סמעאן. "יש לנו 400 שחקנים ושחקניות במועדון מרמת בתי הספר ועד הבוגרים והבוגרות".

כל הפעילות מתבצעת באולם הקומפקטי (350 מקומות ישיבה) והחם של הכפר, שבניגוד למתקנים אחרים במדינה בהם הכדורעף הוא שולי, על פי הסימונים על המשטח כאן שמבליטים את קווי האורך והרוחב של המשחק, ניתן להבין שדווקא הכדורעף הוא הענף המוביל.

"יש פה פעילות כדורעף מהבוקר ועד הלילה", מספר סאהר סמעאן, אחיו של המאמן ומחזיק תיק הספורט בכפר. שניהם דרך אגב עד העונה האחרונה עוד שיחקו בבוגרים, אבל החליטו בקיץ להשאיר את הבמה לדור הצעיר. "מצד אחד פחדנו כי ידענו שסגל צעיר יכול גם להיכנס למשברים, אבל רצינו שהקבוצה תישאר בליגה הראשונה ותבנה את עצמה עם הצעירים. לשמחתנו בינתיים הקבוצה כבר עם שלושה ניצחונות מתוך חמישה משחקים, מספר היו"ר.

במשרד של סאהר הנמצא מעל היציע הקטן באולם יושבים מרקו סויד הפיזיותרפיסט של הקבוצה, ופריד מוזלבט אוהד שרוף. שניהם לוגמים מהקפה שנמזג ממש עכשיו ומדברים על המועדון: "אתה יודע למה אין פה קבוצת כדורגל בכפר?", שואל מרקו, וישר עונה. "הכפר שלנו בניגוד לכפרים הקרובים הוא מאוד מערבי, וכשהיו מגיעות לפה קבוצות כדורגל מכפרים ערבים אחרים לשחק נגדנו הם היו רואים את הנשים שלנו מתלבשות בצורה חופשית וזה הפריע להם. כמעט תמיד היו קטטות בגלל זה. אנשים בכפר החליטו שמספיק וסגרו את הקבוצה. אנחנו כפר שקט מאוד וזה לא התאים לנו".

הקבוצה הבוגרת. חזרה לליגת העל(צילום: איגוד הכדורעף)

לסמעאן היו"ר יש תשובה קצת יותר דיפלומטית: "פשוט לא היינו טובים בכדורגל. באותו הזמן המורה לחינוך גופני בכפר, עיסאם זריק, למד במכון וינגייט והתאהב בכדורעף. הוא החליט ללמד את תושבי הכפר את המשחק ומשם הכל היסטוריה".

קבוצת הכדורעף של עילבון הוקמה באופן רשמי ב-1978. בשנות ה-90 נוסדה גם מחלקת הנוער ומאז המועדון זוכה ללא מעט הצלחות, בין השאר קטף גביעי איגוד לבנים ולבנות. בשנת 2004 עלתה לראשונה קבוצת הגברים לליגה הראשונה, אך ב-2008 נשרה לליגה השנייה בעקבות בעיות תקציביות. "גם כשהיינו בליגה השנייה תמיד סיימנו במקומות הראשונים, אבל ויתרנו על העלייה בגלל ענייני תקציב", מספר היו"ר-מאמן, סמעאן.

אז איך העונה אתם משחקים בליגה הראשונה?

"בקיץ הצלחנו לגייס כמה אנשי עסקים לסיפור וגם באיגוד הכדורעף באו לקראתנו".

סמעאן. מאמן הקבוצה(צילום: אביהו שפירא)

הספורט המרכזי במגזר הערבי הוא בכלל כדורגל, איך מקבלים בכפר את עניין הכדורעף?

"סוד ההצלחה של כל ענף הוא הישגיות. ברגע שאתה זוכה בגביעים ומשחק בליגת העל אז מגיעים יותר אוהדים. אצלנו בכל משחק האולם מלא לחלוטין כי אנשים פה אוהבים כדורעף. זה הפך למסורת ולמרכז העניין בכפר. בשנה שעברה הוצאנו חמישה אוטובוסים לכפר סבא לגמר גביע האיגוד. זה 250 אוהדים, כמות שלא מגיעה בדרך כלל למשחקי בית של הקבוצות הגדולות".

בזמן אימון הבוקר של הקבוצה הבוגרת משחקים בצד המגרש שני ילדים צעירים, ג'וליאן (12) ומיריל (9). "אני הילדה של סמעאן והוא של סאהר", אומרת הילדה שמקבלת כל הנחתה של בן דודה בצורה מרשימה. "אני משחקת בקבוצת הנערות של עילבון ומאוהבת בכדורעף. הבאתי הרבה חברות שלי לחוג והחלום הוא לשחק בנבחרת ישראל. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות רופאה אבל לשלב עם זה כדורעף".

ג'וליאן נחשב לכישרון מבטיח ובדיוק כמו אביו משחק כמוסר. "אבא שלי שיחק ואימן אז זה עובר אצלנו במשפחה", מספר ג'וליאן. "אני משחק כבר שבע שנים והמטרה שלי היא להגיע לקבוצות הגדולות כמו מטה אשר". אביו מצטרף לשיחה ומתגאה: "באקדמיה בווינגייט כבר ראו אותו ורוצים לחטוף אותו".

בני הדודים סמעאן(צילום: אביהו שפירא)

כדי שקבוצת הגברים תשרוד בליגת העל החליטו בעילבון להחתים שני זרים - פיליפ פריר האוסטרלי (21) ופאולו למונייה (24) הברזילאי. "הרושם שלי מישראל הוא נהדר, התרבות פה מיוחדת, בעיקר בעילבון. זו חוויה תרבותית שונה לחלוטין ממה שציפיתי שתהיה וממה שאני רגיל אליה. לפני שהגעתי קראתי בהרבה מאוד בלוגים באינטרנט שמציינים שאנשים בתל אביב מאוד אגרסיביים ולא ממש מקבלים ופתוחים. דווקא כשהגעתי לכאן ראיתי שהכל הפוך. כבר בשיחה עם נהג המונית שהסיע אותי מתל אביב לעילבון הבנתי שהדברים הם אחרת לגמרי. הנהג הרגיע אותי. כשהגעתי לכפר בפעם הראשונה קיבלו אותי בידיים פתוחות עם המון אוכל ודירה יפה".

איך מכל המקומות בעולם הגעת דווקא לעילבון?

"לפני שנתיים שיחקתי בדנמרק ובעונה שעברה בקבוצה מפריז בליגה הראשונה בצרפת. בקיץ נתקעתי בלי הצעות ורגע לפני שנפתחה העונה קיבלתי שיחה מהסוכן שלי. הוא המליץ לי להגיע לכאן וסיפר שיש פה אפשרות נהדרת לשחק בקבוצה שעלתה עכשיו לליגה הראשונה בישראל ורוצה לתקוע יתד בתקווה להגיע אפילו לפלייאוף. זה גרם לי להחליט לחתום בעילבון. זו ליגה תחרותית מאוד עם כדורעף לא רע בכלל".

למונייה שכבר הספיק למשוך את תשומת הלב של כמה קבוצות בכירות בארץ, בקושי מדבר אנגלית, אבל בכל זאת הצלחנו להוציא ממנו משפט: "עילבון זה כפר נחמד מאוד וכולם כאן כמו משפחה. האוכל מפתיע. אני אוהב מאוד שווארמה וחומוס ועוד מאכלים מקומיים בכפר", אומר האוסטרלי.

למונייה (מימין) ופריר(צילום: אביהו שפירא)

כפי שניתן להבין העתיד של מ.ס עילבון נראה ורוד. במידה והקבוצה הבוגרת של המועדון תצליח לשרוד בליגת העל ולתקוע יתד, מי יודע, אולי באחד הימים היא גם תאיים על הקבוצות הגדולות בענף ותתמודד על זכייה בתארים.