שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סלע קיומנו
    ישראלה סלע הייתה מראשונות הפלמ"חניקיות, נתפסה עם נשק על ידי שוטרים בריטים, ריצתה מאסר של שנתיים, פגשה את בעלה בכלא, ולאחר שחרורה עברה לקיבוץ יגור. לפנסיה היא יצאה רק בגיל 89, ועכשיו היא לומדת ערבית בשיא המרץ "כי צריך לדעת את השפה של שכנינו". ואיך היא מסכמת 70 שנה לישראל? "אני עדיין מתפעלת מהנס שקרה פה"

     

    בשיתוף מפעל הפיס

     

    חיים הכט פוגש את ישראלה במרכז דורות, זבולון    (בימוי: אסף קוזין, ע. במאי: תמר אברהם, צילום: יוגב אטיאס, עריכה: תמר אברהם)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היא מראשונות הפלמ"חניקיות בישראל, מהנשים הבודדות שריצו מאסר בשל פועלן. שנתיים היא ישבה בכלא בימי המנדט הבריטי. את הילולות כ"ט בנובמבר ברחבי תל־אביב היא לא תשכח לעולם. וגם היום, 70 שנים אחרי הניצחון, ישראלה סלע (94) טוענת כי אירע פה נס שאין כדוגמתו בעולם. לא בכל יום פוגשים דמות כמו סלע, מוותיקות קיבוץ יגור שבצפון הארץ. היא נולדה בוינה, בימים שעוד הייתה שם קהילה יהודית מפוארת. השם שלו זכתה היה לא מקובל בזמן ההוא. "אבי, שידע עברית, החליט ששמי יהיה ישראלה ואני מסירה את הכובע בפניו על הבחירה מאחר שזה משקף אותי עד היום", היא אומרת.

     

    סלע ישראלי איתן: מהנשים הראשונות שהתגייסו לשורות הפלמ"ח (צילום: גיל נחושתן)
    סלע ישראלי איתן: מהנשים הראשונות שהתגייסו לשורות הפלמ"ח(צילום: גיל נחושתן)

     

    בשנים שלפני הקמת המדינה ותחת המנדט הבריטי שררה בקרב הצעירים ביישוב העברי תחושת התגייסות נרחבת. אחדים התנדבו למחתרות הלח"י והאצ"ל, ואילו סלע בת ה־18 בחרה בפלמ"ח וזכתה להיות בסבב הראשון של נשים שגויסו לארגון. "שנה אחרי שהוקם הפלמ"ח החליטו לכלול גם נשים בכוח הלוחם. זו הייתה תקופה סוערת ביישוב היהודי. הגנרל הנאצי רומל התקרב והייתה חרדה גדולה. היה בי צורך עז להתגייס, רציתי לעצור אותו בעצמי עם רימון", מתארת סלע את התחושות בתחילת שנות ה־40 ביישוב היהודי. השירות הצבאי של סלע הפך לאחר כשנה למאסר ממושך בבית־סוהר. באחד הסיורים השגרתיים של פלוגתה, באזור טול־כרם, נעצרו היא וחבריה בידי הבריטים. כמקובל אז בפלמ"ח, את כלי הנשק נשאו נשות הפלוגה. ההנחה הייתה שהבריטים לא יבצעו חיפוש גופני אצל נשים. זו הייתה טעות. "בדיעבד אני יכולה לומר שעצרו אותנו בגלל חוסר זהירות שלנו. סיירנו בשטחים בקבוצה של שבעה אנשים, שלבושים בתלבושת אחידה. עבר לידנו טנדר בריטי ועוררנו בו חשד", היא מתארת.

     

     

     

    את השנתיים הבאות היא בילתה במאסר. "נעצרתי ביולי 1943 ושהיתי כשנתיים בבית־מעצר בבית־לחם. זה לא היה בית סוהר כמו שמדמיינים. התנאים אומנם היו קשים, אבל חייתי בשנים האלה בחדר הכי גדול שהיה לי בחיי", היא נזכרת בהומור. בתואר גיבורה, שרבים ניסו לייחס לה במרוצת השנים, היא לא מוכנה לשאת. לדבריה, היא נאסרה בגלל משגה, לא בגלל אקט הירואי. אולם מעז יצא מתוק. בכלא היא הכירה את בעלה לעתיד, פלמ"חניק צעיר כמוה. "במקום לשדכן הלכתי לבית־הסוהר", היא מתבדחת, "אחרי שהשתחררנו מהמאסר התחתנו ועברנו לגור בקיבוץ יגור, שכן בעלי היה בן הקיבוץ".

    סלע, כשמה כן היא, לא נוהגת לנוח על זרעי הדפנה. היא לימדה מתמטיקה במשך 20 שנה, אחר כך הייתה חשבת בקיבוץ יגור ורק כשחגגה 89 החליטה לצאת לגמלאות. כעת, את זמנה הפנוי היא מנצלת ללימודים, למפגשים עם בני גילה ולזמן איכות משפחתי. כבר חמש שנים שהיא פוקדת את "מרכז דורות" לקשישים, מתחם רב תכליתי שנבנה בהשקעה גדולה של מפעל הפיס והמועצה המקומית זבולון, ומתמקדת שם בעיקר בלימודי ערבית. "מרכז דורות זבולון הוא הבית השני שלי. זה מקום שנותן אפשרות לפנסיונרים לחיות טוב יותר. במקום לקום בבוקר ולחפש מה לעשות, שם קיימות לנו מגוון של אפשרויות כמו לימודי שפה, ריקודים, התעמלות ועוד", היא מספרת.

     

    לגמלאות יצאה רק בגיל 89, ומאז פוקדת את מרכז דורות 3 פעמים בשבוע (צילום: גיל נחושתן)
    לגמלאות יצאה רק בגיל 89, ומאז פוקדת את מרכז דורות 3 פעמים בשבוע(צילום: גיל נחושתן)

     

    אחת המצוקת של בני הגיל השלישי שיצאו לגמלאות ומצבם הבריאותי תקין הוא מחסור בתעסוקה, שמוביל לתחושת ריקנות. חלק מהפנסיונרים עוזרים בגידול הנכדים ומתנדבים בקהילה, אך רבים נותרים ללא מעש וללא קשרים חברתיים. לפני כחודש חנכו את מרכז דורות לקשישים, המספק שירותי פנאי, מיצוי זכויות ושירותי בריאות. והבעיה קיבלה מענה. "הרעיון של המרכז הוא לרכז את ותיקי המועצה במקום אחד, ועל פי צרכי האישיים של כל אדם ומצבו הבריאותי למצוא את השירותים המתאימים לו", מספרת העובדת הסוציאלית מיכל קציר, מנהלת מרכז דורות.

     

    מרכז דורות: מקום משותף ונעים לכל תושבי מועצת זבולון (צילום: רון אנג'ל, באדיבות מרכז דורות)
    מרכז דורות: מקום משותף ונעים לכל תושבי מועצת זבולון(צילום: רון אנג'ל, באדיבות מרכז דורות)

    סלע היא אחת מ־300 תושבי האזור שמגיעים לפעילות יומית במרכז שנבנה בתמיכת הפיס. שלוש פעמים בשבוע היא יוצאת בהסעה מקיבוץ יגור אל מרכז דורות, וממתינה בשקיקה לשיעור הערבית. "למדתי בגימנסה בבלפור במשך ארבע שנים ערבית ספרותית, ולצערי לא יצא מזה כלום. כעת אני לומדת ערבית מדוברת, שזאת שפה שונה לחלוטין ופרקטית. אני מאוד אוהבת שפות. גם בגיל 94 אפשר ללמוד שפה חדשה. אין לי שום קושי בלמידה. אני מאוד מצרה על כך שבבתי־הספר כמעט לא מלמדים כיום ערבית. אין סיבה שלא נדע את השפה של שכנינו אם החלטנו שאנחנו חיים פה", טוענת סלע.

     

    סלע בשיעור ערבית: "אין סיבה שלא נדע את השפה של שכנינו" (צילום: רון אנג'ל, באדיבות מרכז דורות)
    סלע בשיעור ערבית: "אין סיבה שלא נדע את השפה של שכנינו"(צילום: רון אנג'ל, באדיבות מרכז דורות)

     

    "החוג לערבית במרכז קיים כבר שש שנים", מספרת קציר, "משתתפים בו 15 מוותיקי האזור. לימוד שפה בגילאים הללו הוא אחד הדברים ששומרים על מצב טוב יותר של הקוגניציה".

    וסלע? היא אופטימית. "70 שנה אחרי, אני עדיין מתפעלת אל מול הנס האדיר שאירע פה. כמובן שיש בעיות חברתיות קשות, אבל הצלחנו באורח פלא לבנות מדינה לתפארת, שאין כדוגמתה בעולם", היא מסכמת.

     

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

     

    בשיתוף מפעל הפיס 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סלע קיומנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים