גיוס 2017 - מה מלמדים ומה לא מלמדים הנתונים
ניתוח מגמות הגיוס לצבא חושף את התהליכים, המתחים, הקהילות והשסעים המתקיימים כיום בחברה הישראלית. כבר לא רק שמאל מול ימין, אשכנזיות מול מזרחיות, אלא, בעיקר, תפיסות שונות ביחס ליחסים הראויים להתקיים בין היחיד לבין החברה
שלל פילוחי הגיוס שפרסם הצבא (החלוקה לערים, מועצות או בתי ספר) לא מלמדים על הסיבות וההגיונות המאיצים, או המעכבים, את המוטיבציה להתגייס לצה"ל. הקורא שאינו מכיר את בתי הספר המאוזכרים, לא יוכל לדעת מי מהם הטרוגניים (סוציו-אקונומית, עולים וילידי הארץ), כמו גם לא ידע אם הם ממוקמים בקהילה שמחזיקה באתוס ייחודי מהודק ביחס לגיוס לצה"ל.
עוד דעות ב-ynet:
שילוב אנשים עם מוגבלות - רק דרך שילוב בעבודה!
מה כבר יעשה מנהל תיכון, שהנו בעצמו קצין מהולל בדימוס, אם בית ספרו נטוע עמוק בקהילה "פוסט-מודרנית" שחיה, נושמת ואוכלת גלובליזציה, היי-טק ו'עסקים'? קהילה שילדיה פוגשים אחר הצהריים מורים פרטיים לסינית, כי זו שפת הכלכלה הבאה שבה יש להשתלב; שהנם "ילדים מטופלים": מאובחנים ומלווים, יותר מכל ילדים אחרים בישראל, על ידי פסיכולוגים, קואוצ'רים ומומחי הפרעות קשב וריכוז; ובשל כך גם 'ממוגנים' - יותר מכל בני גילם: מפני כל כאוס, אי ודאות, ציפייה בית ספרית למשמעת או תובענות - רכיבים שהוריהם תופסים כלא פחות מאשר אלימות.
בעיתוי הנוכחי אותו מנהל כנראה יתיישר עם האתוס של הקהילה. נכון, כבר נשלחו טייסים אמיצים, לוחמים מעוטרים וקציני חינוך ערכיים לעמוד בראש תיכונים עם "בעיית מוטיבציה". עם כניסתם לתפקיד הם התראיינו למקומונים והבהירו ש'זו השעה לערכים'. ובאותם בתי הספר הם חשפו את התלמידים לשלל מיזמים: "דרך ערך", "בעקבות מפקדים", "קצין לכל שכבה" או "עולים על מדים". אך בסופו של דבר, כפי שעלה במספר מחקרים, המנהלים יודעים היטב כי יישארו בתפקידם הודות לשביעות רצון הורי התלמידים. ואם אלה מבועתים מ'אינדוקטרינציה' או 'מיליטריזם', אז בית הספר בהנהגתם יעדיף את "שבוע הסייבר" על "שבוע הגדנ"ע", וביקור מאורגן ב'אינטל' על טיול למצדה.
גם הפילוח על פי רשימת הערים לא חושף את התמונה האמיתית. כך למשל - מבין המגויסים ליחידות הקרביות יש יותר ויותר בוגרי מכינות קדם צבאיות תורניות. אך אותם לוחמים 'נספרים' עם העיר שבה למדו. להוציא מספר דוגמאות קטן - אין לכך כל משמעות. שהרי את השנה המעצבת שלהם, זו ש- 'הרעילה' אותם על הצבא, אין לחפש בעיר הולדתם. חניכי "בני דוד" התמלאו מוטיבציה בגבעות השומרון, ועמיתיהם מ- "בית יתיר" עשו זאת בדרום הר חברון. ואין לזה קשר אם הם נולדו בצפת, כפר סבא או באשקלון.
גם הקטגוריות שפורסמו ביחס לנתוני הגיוס מספקות תמונה שעברה קצת קוסמטיקה. כך למשל - כדי לשמר את "אתוס הלוחם" ואת דימוי "צבא העם" - יש לאחרונה יותר תפקידים המזכים את החייל במיתוג הנחשק של "לוחם". מה שמייצר מראית עין של צבא עם שלכל קהילותיו יש בו לוחמים, למרות שבפועל חלקם לוחם באמצעות פלזמות ומסכים.
ראוי לזכור כי מרתק להיחשף לא רק לשאלה מי מתגייס, ולא רק לאיזו יחידה, אלא לבחון גם את המניע לגיוס ולאופן השירות. שהרי השיח האישי (שאין לפקפק בו) על תרומה והקרבה מטובל תמיד בהגיון שמשרת את אתוס ושיח קהילת המוצא: שירות כמקפצה למנהיגות לאומית? להשפעה עתידית על מדיניות צבאית? זרז להעצמת מגזר שוליים? רכישת מיומנות אטרקטיבית לטובת שוק העבודה?
ניתוח מגמות הגיוס לצבא חושף את התהליכים, המתחים, הקהילות והשסעים המתקיימים כיום בחברה הישראלית. כבר לא רק שמאל מול ימין, אשכנזיות מול מזרחיות, אלא, בעיקר, תפיסות שונות ביחס ליחסים הראויים להתקיים בין היחיד לבין החברה; ניסוח שונה את מהות החוזה בין האזרח לבין המדינה. בישראל, כמדינה המקיימת זרמי חינוך נפרדים, השאלות 'מי מתגייס?', 'באיזה תנאי?' ו'לשם מה?' - חושפות נתונים התורמים לא רק לחקר הצבא – הם משמשים מראה חברתית להערכת מצבה וקיומה של סולידריות ישראלית.
הכותב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל; וחוקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים (אונ' בר אילן).
לפנייה לכתב/ת 
